[בתמונה: הצל שרודף אחרינו... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]
[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]
האלוף במיל' גרשון הכהן (ראו תמונה משמאל) נוהג להשוות את המרדף של הישראלים אחרי האוטופיה של "הם שם ואנחנו כאן" לאגדה על חושם, שהצל שלו רדף אחריו: ככל שניסה לברוח מפני צלו, שהלך בעקבותיו - ולא משנה אם היה זה מהר או לאט - התמיד הצל להיצמד אליו, ולא אפשר לו להיפטר ממנו...
באותו אופן - טוען הכהן - מתייחסים ישראלים רבים לסוגיה הפלסטינית; ולאוטופיה, שניתן להמציא פטנט שירחיק אותם מאיתנו. אפילו כשהם מייצרים גדר או חומת הפרדה, הם מגלים שה'צל' ממשיך לדלוק בעקבותיהם, והופך גם אותה למוקד העימות.
בהסתתרות מאחורי הגדר - גורס הכהן - הפסדנו את כל הטוב שטמון בחיים משותפים; ואת היכולת שלנו למזער סיכונים ביטחוניים. השארנו רק את הרע...
- הגדר לא מונעת מהפלסטינים לחצותה. להפך: היא מסייעת לגייס צידוק ויזואלי ומהותי לצורך השגת תמיכה בחו"ל, ולהפוך אותה למוקד עימות קבוע, בשיתוף אנרכיסטים ואנשי שמאל מכל העולם. כך קורה, מדי יום שישי, בבילעין ובמוקדי חיכוך נוספים, לאורך הגדר ביהודה ושומרון; וכך קורה במהומות הגדר בעזה.
- אבל, במקביל, אנחנו מפסידים את היכולת להשפיע מעבר לגדר: כך נוצר מצב, שבמוקדם או במאוחר, מגיע הרגע שאנו נאלצים לחצותה בכוח. בעולם ללא לגיטימציה להרג אזרחים; ובמציאות, לפיה אזרחים תמיד יהיו בקו הראשון בעימות הזה, דווקא המעשים הללו - ולא מה שמכונה, "הכיבוש" - חותרים נגד הלגיטימציה של מדינת ישראל בטווח הארוך. זו מלחמה שאין לנו סיכוי לצאת ממנה טוב...
[להרחבת המושג 'לגיטימציה', לחצו כאן]
ההוכחה לכך היא מידת ההתנגדות שהתעוררה בתוך ישראל לפעולות צה"ל לאורך הגדר בעזה. דומה שהבוטה אך החד מכולם היה שדרן גלי צה"ל, קובי מידן, שטען שהוא מתבייש להיות ישראלי...
אבל דווקא ההתנגדות הזו היא החסם העיקרי להסכם עתידי בנוסח "הם שם ואנחנו כאן", משום שהיא ממחישה לרוב העם, שכשהאשליות ש'מוכרים' לו, פעם אחרי פעם, מתפוגגות; אזי אלה שדחפו להשגת ההסכם יותר מכולם; ששכנעו אותנו, שעכשיו נצליח לברוח מצילנו לנצח; ושהבטיחו, שאם ישתבשו הדברים, ניתן יהיה בקלות להחזיר מצב לקדמותו - דווקא הם יהיו הראשונים להשאירנו לבדנו, עם המבוכה והלחץ הבין לאומי, ולאמץ את הנרטיב וההיגיון של הצד השני...
[למאמר המלא של אבי כץ באתר 'חרדים1' (ראו צילום משמאל), לחצו כאן]
ועוד מוסיף הכהן, כי לאחר שהתהוו שני מודלים - אחד ברצועת עזה המבטא חלוקה מרחבית טוטלית; והשני ביהודה ושומרון, בחלוקה מרחבית חלקית, ראוי להשוות בין המצבים שהתפתחו ולשאול, היכן מתאפשרים תנאים נכונים יותר בהיבטי זכויות אדם.היציאה המוחלטת של ישראל מעזה היא שיצרה את התנאים לשלטון חמאס באוכלוסיה, מה שמאפשר להם להשתמש בה כאמצעי במאבק נגד ישראל. ביהודה ושומרון, האזרחים הפלסטיניים - שמתפרנסים בהיקף רחב בישראל או בממשקי התעסוקה בהתנחלויות - עצמאיים יותר לנהל את סדר העדיפויות שלהם, ואינם נתונים בידי חמאס.
אין שום דבר טוב בחיים משותפים – לא עם אנשים ששונאים אותך, חושבים כל היום שאתה שולט עליהם, והם עצמם חסרי זכויות אדם ואזרח. חיים משותפים במדינה דמוקרטית פרושם מתן אזרחות מלאה כולל זכויות הצבעה. נסיון לייצר אזרחים סוג ב' כמו בדרום אפריקה או כמו השחורים בדרום ארצות הברית – היא מתכון לטרור ופיצוץ חברתי. הדבר מייצר גם הרס של הדמוקרטיה משום שהדבר מפר את הרעיון של "אדם אחד קול אחד."
ייתכן כי ישראל עושה כל מה שביכולתה כדי להמנע מעימות עם עזה. ייתכן ולא. ייתכן ואנחנו תורמים להזנחת עזה ובסופו של דבר זה מתפוצץ לנו בפנים. ישראל לדוגמה לא שעתה ליוזמת השלום הסעודית ולא ניסתה אפילו לבחון אותה. ישראל היתה גם זו שהעלתה את החמאס לגדולה לפני שנים רבות. האם מצבנו בעולם היה טוב יותר אם היינו נשארים בעזה ומנהלים את בית הכלא הזה מבפנים במקום מבחוץ ? ספק .
נכון, מצב זכויות האדם בעזה רע יותר מאשר בגדה – אבל אנחנו לא יכולים לתקן ולקחת תחת אחריותנו את כל עמי העולם. מדינות רבות נמצאות בשלבים שונים של זכויות אדם – וכיבוש זר בדרך כלל לא מסייע לדבר. כך צרפת לא כובשת מחדש מדינות באפריקה כדי לשפר את מצב זכויות האדם שם. אדרבה – המציאות של כיבוש ומעורבת של מעצמות מסייעת לשליטים מושחתים להשאר בשלטון ולכוון את השנאה של ההמון לגורמי חוץ ולדכא ביקורת פנימית.