![[בתמונה: הקשר בין סוטה נזיר וצריכת היין בזמנו של רש"י... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jarmoluk לאתר Pixabay]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2018/05/שיכור.jpg)
[לקובץ המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא', לחצו כאן]
עודכן ב- 14 ביוני 2024
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו [1].
מאמר זה הוא השני בסדרה של שלושה מאמרים, העוסקת בנזירים ונזירות. למאמרים האחרים, לחצו כאן:
* * *
סמיכות הפרשיות של נזיר וסוטה, בפרשת נשא, מוסברת באופן מתודולוגי, לפי הפרשנות של רש"י [1] כדלקמן: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף" [2]. רש"י ידע על מה הוא מדבר היות ובמקום מגוריו בצרפת, היו כרמים שהפיקו מהם יין משובח. מן הסתם, התוצאות של שתיית יין באופן מופרז היו חזיון נפרץ בקרב החברה הנוצרית. מה קורה בתוך הקהילות היהודיות, האם חברי הקהילות צרכו יין רק למטרות פולחן? או שתו בהשפעת הסביבה גם מעבר לטקסים הדתיים? כפי שנראה מיד, היהודים בדומה לשכניהם לא טמנו ידיהם בצלחת ושתו לא מעט.
לאחר הסכם ורדן משנת 843, חולקה ממלכתו של קרל הגדול לשלושה חלקים. ניתן להבחין כי לא העבירו באופן מכוון את קו הגבול בחלוקה זו בריין, בגלל שאזור גדות הנהר וסביבותיו היו משופעות כרמים ואף ישבו על נתיב מים - הדרך הנוחה, הזולה והמהירה ביותר להובלת מוצרים כבדים כחביות היין. כלומר - באיזור לותרינגיה היו נטועים כרמי יין לרוב, וקביעת גבול על נהר הריין הייתה נותנת מכה אנושה לתעשיית היין המקומית (המפה לקוחה מתוך – יהדות אשכנז מפראג ועד יורק, אפי שהם –שטיינר, 2013).
באזור צפון צרפת, עמק הלואר ובאיזור קהילות שפיירא, ורמייזא ומגנצא (קהילות שו"מ), מעבר להיותם אזורים עשירים בכרמים, היו יהודים שעסקו בחקלאות ובייצור יין, לצד סוחרים יהודים שנתנו אשראי (לא הלוואה בריבית) לתעשייה זו לכל דכפין, בדומה לקרנות הון סיכון כפי שאנו מכירים כיום בכלכלה המודרנית.
האם ניתן להעריך כמה יין שתו בתקופת רש"י וימי הביניים? התשובה לכך חיובית. בימי הביניים רוב האנשים שתו בעיקר יין ולא מים. אפילו הנזירים בכנסיות השונות מיעטו בשתיית מים. יתרה מזאת, שתיית מים אופיינה את העניים בעוד שהאוכלוסייה שידה הייתה משגת שתתה בעיקר יין. בנוסף, שתית היין הייתה נפוצה גם בגלל הסיבה שרוב מקורות המים באותה תקופה בעיקר בערים, היו מזוהמים, והאלטרנטיבה היחידה הייתה לשתות יין.
השתייה המרובה אצל יהודי ימי הביניים מוצגת אגב דיון הלכתי, בדבר מה מותר לאכול קודם צום תשעה באב. על פי דברי הברייתא, יש לשנות ולשתות פחות מסעודה רגילה, ואם היה רגיל לשתות עשר כוסות יין ישתה רק חמש [3]. בעלי התוספות, על אתר, שגרו בצרפת בתקופתו של רש"י, לא ראו בכך בעיה כל שהיא, והם מקבעים את ההלכה שניתן לשתות הרבה יין, אבל יש לשנות מנהג השתייה הרגיל רק בסעודה המפסקת קודם צום תשעה באב. לשון אחר – שתייה מרובה לא הצטיירה בעיני הפסוקים והקהל היהודי בתקופת רש"י כדבר בעייתי.
לפי ההערכה במחקר [4], משפחה יהודית ממוצעת צרכה ארבעה ליטר יין ביום. אם נניח כי משפחה שכזו מנתה חמש נפשות, הרי הצריכה הממוצעת לאדם ליום עמדה על 0.8 ליטר יין. על פי נתון זה ברור כיצד הפכה תעשיית היין למרכיב מרכזי בכלכלת ימי הביניים בכלל ובקהילה היהודית בפרט.
האם רש"י היה כורם בעצמו? על כך הדעות חלוקות במחקר. אולם אין חולק על כך כי היות וגר בצרפת במחוז שאמפיין העשיר בכרמים, תעשיית היין לא הייתה זרה לו, והוא הבין בה היטב. אחת הראיות לכך היא שרש"י מביא דוגמאות רבות בפרשנותו המראות בקיעות מרשימה בתעשיית היין.
בדוגמה הראשונה מתאר רש"י באופן מפורט את תעשיית היין כפי שהוא הכיר אותה:" גת הוא שעוצרים בה החרצנים, ובדורות הראשונים היו דורכים בו ולא לגיגית. וגרגותני הוא סל שהוא תלוי לפני קילוח הצינור מן הגת, והיין נופל לתוכו מן הגת ומסתנן ויורד לבור שהוא עשוי תחתיו שהיין זב בתוכו. ובמקומותינו אין בור, אך כלי נתון תחת הצינור, והוא הבור. ואין הדבר אמור אלא במקום שדורכים בגת, שהוא תחילת ביאתו לתורת יין, אבל במקומנו משנדרך בגיגית שם יין עליו לפי מנהג אבותינו"[5].
רש"י גם מרבה להזכיר את ההבדל בין היין שהוא שתה בעיר הולדתו לבין היין בתקופת חז"ל. הוא קובע, על פי דעתו כמומחה כי היין בתקופת חכמים היה מרוכז וחזק עד כדי כך, שהיה ניתן לשתות אותו רק עם נמהל במים [6], בניגוד ליין העדין יותר שיוצר בתקופתו.
רש"י גם מזכיר בדבריו את שירת הבוצרים כדלקמן:" שצועקים עושי מלאכה כבדה בקול רם לזרז זה את זה להתחזק, ודורכי גתות רגילים בה" [7]. ברור שעובדה זו מצביעה על ידע בתהליך יצור היין.
הוא גם מכיר גם את משקה התמד, שבתהליך יצורו יוצקים מים על חרצני הענבים ובכך גורמים להתססתם, וליצירת משקה אלכוהולי:" לכשהחמיץ, שנגמרה תסיסתו - הוי כיין"[8].
ולבסוף, רש"י מתייחס לכמות שתיית היין בזמנו. לדעתו, הייתה קיימת שתיית יין מאסיבית לפני הסעודה ואחריה, אולם במהלך הסעודה שתיית היין הייתה מאופקת ומידתית, והיה לה תפקיד חשוב בעיכול המזון כדלקמן:" לשרות האכילה שבמעיו הוא בא, ולא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא מעט" [9].
אחרית דבר
הקשר בסמיכות הפרשיות בין סוטה לנזיר מוסבר על ידי רש"י בכשל שהיין יוצר במקרה הראשון ותיקונו במקרה השני. דרכו הפרשנית של גדול מפרשי המקרא והתלמוד הינה במקרים רבים התאמת דברי חז"ל לפסוק הרלוונטי. גם כאן רש"י מביא אמרה מפורסמת של חז"ל בדבר סמיכות פרשיות סוטה ונזיר. אולם הפעם יש לאמרת חז"ל זו פן נוסף והוא הידע האישי הקשור בייצור היין ובתרבות שתייתו. משפחה יהודית ממוצעת בימיו של רש"י שתתה סך של 1400 ליטר יין בשנה, וקהילה ממוצעת של כעשרים משפחות צרכה בשנה סך של כ25000 ליטר יין [10]. המספרים הללו אינם נמוכים כלל ועיקר ומצביעים על כך שהיהודים בתקופה הנידונה לא היו שונים משכניהם בנושא צריכת היין היומית והשנתית.
[לקובץ המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא', לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
מקורות והעשרה
[1] רבי שלמה בן רבי יצחק ירחי, נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד. 1040 – 1105.
[2] במדבר, פרק ו', פסוק ב'.
[3] ראה - בבלי, תענית, דף ל', עמוד א'.
[4] סולוביציק, ח. יינם, סחר ביינם של גויים, הוצאת קורן, 2016, עמוד 27.
[5] קטן, מ. החיים בימי רש"י, ירושלים, תשנ"ז, עמוד 86 (להלן – החיים בימי רש"י).
[6] ראה – בבלי, ברכות, דף נ', עמוד ב'.
[7] החיים בימי רש"י, עמוד 86.
[8] בבלי, עירובין, דף כ"ז, עמוד ב'.
[9] בבלי, ברכות, דף מ"ב, עמוד ב'.
[10] Germania Judaica, III/1, Hrsg. Aryeh Maimon und Yaakov Guggenheim,
Tubingen 1987, p. 242
