[לתמונה המקורית, לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. כיום הוא עמית מחקר במרכז בגין שאדאת, באוניברסיטת בן גוריון.

בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

המתרחש כיום בעזה גורם לרבים להרהר במחשבה, כמה טוב היה לאוכלוסיה האזרחית שם, אם עזה הייתה עדיין נשלטת על ידי צה"ל. אבל הפתגם הערבי הישן והטוב אומר: "לה ג'וד אילא בל מווג'וד", משמע, "אין טוב כמו מה שישנו".

ובאמת, מהסיבות הלא נכונות, הביאה השתלטות חמאס על עזה למתנה הגדולה ביותר שקיבל הביטחון הלאומי הישראלי מאז הסכמי אוסלו: לפיצול העוצמה הפלסטינית לשתי ישויות יריבות.

ובנוסף, נעשה לנו נס, ולפני שנעשה צעדים נמהרים, שאין דרך חזרה מהם, קיבלנו מעין ניסוי מעבדה של שני מודלים, שמאפשר לנו לבדוק, היכן המצב טוב יותר בתנאי מחיה ובזכויות אדם, לשני העמים:

• מודל עזה, כפי שביקשו חסידי ההתנתקות, של היפרדות טוטלית: "הם שם ואנחנו כאן, וגדר תחצוץ בינינו".
• מודל יהודה ושומרון, שהיא סוג של היפרדות חלקית, שהוא במידה רבה המודל שעליו חשב יצחק רבין (ראו תמונה למטה), שאנחנו נמצאים בשטח עם 450,000 אזרחים יהודים, שמאפשרים שליטה בשטח עם פחות מ- 10,000 חיילים!.

[בתמונה: יהודה ושומרון ברוח המודל של יצחק רבין... צילום: יעקב סער, לע"מ]

לקחי מוסול

לפני שנתפתה להגשים את חזון שתי המדינות, שהניע את ההתנתקות ב- 2005; ובתפקיד שמייעדים לנו במימושו בעזה, כדאי שנפקח עינינו למה שמתרחש במזרח התיכון:

המלחמה השתנתה ולא כדאי לזלזל באויב. אפילו צבאות - שאין להם עכבות מוסריות ואילוצים כמו לנו בעזה - מתקשים מאוד בכיבוש ערים מאוכלסות בצפיפות: לאמריקנים ולכוחות העיראקיים הכורדים והאיראנים לקח לא פחות מתשעה חודשים לכבוש את מוסול!

[בתמונה: מוסול בתום כיבושה, כסמן לעתיד... מסימני השתנות פני המלחמה במזרח התיכון. למקור התמונה, לחצו כאן]

המודל הזה - של ערים צפופות, שהופכות ליעד מבוצר, מלא באוכלוסיה אזרחית לוחמת (המצוידת גם במצלמות, מחוברת לאינטרנט, שהתמחתה בהשפעה על דעת הקהל הבינלאומית), המרושתת במערכת מנהרות תת קרקעית, שמקיזות את דם כובשיהן - כבר נמצא בעזה. עכשיו מבקשים מאיתנו חסידי 'שתי מדינות לשני עמים' להקיז את דמנו ולכבוש אותם עבור אבו מאזן.

היום, אנחנו יכולים להיכנס לכל מחנה פליטים ביהודה ושומרון עם כוח מזערי ולעשות את העבודה. את זה כבר אי אפשר לעשות בבית חנון, 200 מ' מנחל עוז, ואני לא מציע לשכפל את המודל העזתי ליהודה ושומרון!

אם ניסוג מיהודה ושומרון, נקבל את מוסול ועזה גם שם, עשרה קילומטר מנתניה. ומה יקרה אם לא תהיה ברירה (ומן הסתם, לא תהיה ברירה...), ונאלץ לשוב ולכבוש אותן? מישהו תופס את משמעות המחיר בדם? את המחיר הבינלאומי שנשלם, עת נואשם ברצח עם?

אז מה עושים?

לא צריך לעשות, ואין הרבה מה לעשות. זהו תהליך איטי של התהוות מדינה דה פאקטו בעזה, והזמן יסדיר הכל. יש לה שטח, אנשים, ריבונות, כוח צבאי, והשלטון שלהם לומד את גבולות הכוח שלו, מולנו, מול המצרים ומול נתיניו והארגונים האחרים פנימה.

הכל תלוי בהם: רוצים שגשוג, נעזור להם; ירצו מידי פעם מלחמה, נילחם בהם, עד שיחכימו, והמציאות שם תשתנה. אבל מה שקורה שם בפנים זה לא ענייננו. ההתפרצויות התקופתיות של אלימות הן המחיר המינימלי שנוכל לשלם, באזור המשוגע הזה שלנו.

עזה היא מטרד טקטי, המנוהל על ידי שלטון שחסר לגיטימציה בינלאומית. בניגוד לרשות הפלסטינית, היא איננה בעיה אסטרטגית. אז נכון שמידי תקופה, תושבי עוטף עזה סובלים, והחקלאות קמלה. אבל התושבים ידעו ימים קשים יותר בתקופה שקדמה למלחמת סיני... יש תקופות כאלה והן חולפות; וממשלת ישראל יודעת לפצות את אזרחיה אם היא חפצה בכך.

החשוב הוא, שהפיצול במחנה הפלסטיני יכול להישאר ולהשתרש אם נסייע בכך. הדיבורים על מיטוט שלטון החמאס סותרים את האינטרסים הלאומיים של ישראל. למה לשלם בדם בנינו כדי לסלק מטרד טקטי, רק כדי להגיש את עזה על מגש של כסף לאבו מאזן, ולחזק סיכון אסטרטגי מהמעלה הראשונה? שהרי, מדינה פלסטינית גדולה היא איום אסטרטגי אמתי על הלגיטימציה הבינלאומית שלנו, ועל יכולתה של ישראל לשרוד פה לאורך זמן.

[להרחבה בנושא אינטרסים לאומיים, לחצו כאן] [להרחבה בנושא לגיטימציה, לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אינטרסים לאומיים, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), לגיטימציה, ייצור ידע, 5/5/14.