[בתמונה: רננה רז, הפרזנטורית של מסע ההסברה הציבורי של רשות המים לחיסכון במים. מתוך אתר האינטרנט של רשות המים]
[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]
אחרי אופוריה של מספר שנים לגבי מצב המים של ישראל - שכללה ביטחון עצמי מופרז של מקבלי ההחלטות והצהרות על "מעצמת התפלת מים"; הורדת מחירים; והגדלת צריכה - שוב הביאה החלטה אחת של האוצר את מדינת ישראל לסכנה של הפסקת הזרמה סדירה של מים בברזים. דובר רשות המים, אורי שור, טען כי "המחסור הקיים היום במים נובע מרצף נדיר של 5 שנים שחונות ואי אפשר להתכונן לכך. זו משימה בלתי אפשרית ולא נכונה כלכלית ומשקית"... (עומר, 2018).
מחדל? טעות לגיטימית? במה בדיוק טעו בקבלת החלטות? זהו מקרה בוחן קלאסי ללימוד סוגיית קבלת ההחלטות, ובו יעסוק המאמר הנוכחי.
[להרחבה בסוגיה של 'קבלת החלטות', לחצו כאן]
המשגה
קבלת החלטות (Decision-making) היא תהליך קוגניטיבי של בחירה מבין מספר אפשרויות. זוהי פעולה יום יומית בסיסית לחיות ובני אדם כאחד, שחשיבותה עצומה, ותוצאותיה מתגלות רק בדיעבד, בעתיד! מכאן, שבתהליך קבלת ההחלטות מובנה מרכיב גדול וקריטי של אי וודאות! מכאן, שלמרות המומחים והדיסציפלינות הרבות שמתפתחות בתחום זה, זהו בעצם הימור!
על כן, מתכנן לא אמור להיות מופתע שהנחות היסוד שלו התגלו כשגויות, וצצות הפתעות או תוצאות בלתי צפויות (תב"צים). מבחנו האמתי איננו בנכונות הנחותיו - למרות שניתן להפחית את אי הוודאות בעבודת תכנון נכונה (אבל עדיין גם אז, מרכיב אי הודאות בהחלטות הוא משמעותי ביותר) - אלא במהירות שהוא מגלה את הטעויות וביכולת ההתאוששות שלו מהן.
[להרחבה בסוגיה של 'התוצאות הבלתי צפויות', לחצו כאן] [להרחבה בסוגיה של 'התאוששות', לחצו כאן]
התפלה והתייבשות חוזרת
ככל שחלפה מצוקת המים שבה הייתה שרויה מדינת ישראל, חזר הביטחון העצמי למקבלי ההחלטות באוצר. הדחיפות להקמת מתקני התפלה נוספים התחלפה באזהרות לגבי הזיהום הסביבתי שהם יוצרים, ואנשי האוצר החליטו לחסוך, לקצץ ב-30% את כמות המים המותפלים במתקנים ולשאוב מים מהכינרת.
החלטה ראויה? לא ממש. החלטה נכונה חייבת להיות מערכתית. היא חייבת להביא בחשבון את כל האלמנטים הרלוונטיים ולא את סוגיית המים לבדה. אנשי האוצר התייחסו לכינרת כמאגר מים, ולא לקחו בחשבון את חשיבותה כנכס לאומי, ואת הצורך רב השנים לאפשר לה להתאושש; להתמלא מחדש; ולחדש את זרימת המים בירדן דרומה, לעבר ים המלח הקורס. מצבה הנוכחי של הכינרת גובל בשערורייה, ושל ים המלח - הס מלהזכיר...
יתרה מכך, גם אם מדובר במאגר מים, בעידן של טילים מדויקים, צריך להיערך לפגיעה במתקני התפלה. על כן, המאגר הרזרבי חייב להיות מלא ככל שניתן כמעין ביטוח לימים קשים...
אבל, כך או כך, חייבת להיות ערנות להופעה של תוצאות בלתי צפויות. כבר ב- 2014 היה ברור שההחלטה לצמצם ב- 30% את כמות ההתפלה הייתה טעות. האוצר ביטל את ההגבלה ומכוני ההתפלה עובדים במלוא התפוקה, אבל זה ממש לא מספיק. כבר אז היה ברור שדרושים שני מתקני התפלה נוספים לפחות. אבל, כיוון שמדובר בהוצאה נכבדה, האוצר גרר רגליים, וציפה לגשם.
התוצאה לפנינו....
לקחים
הכשל התכנוני במקרה הזה היה כפול: גם אם ירד גשם ויהיו מתקני התפלה בשפע, לירדן, לכינרת ולים המלח ייקחו שנים רבות להתאושש. הראיה הצרה של מקבלי ההחלטות זועקת לשמים.
אבל גם אז, חובבנות של מחליטים, הישענות על המזל וגישה צברית קלאסית של 'יהיה בסדר', הביאו את ישראל שוב לשוקת שבורה בסוגיית המים, כשלמרות שהמנורות האדומות דלקו והיה ברור שהנחות המוצא קרסו, עדיין החליטו מקבלי ההחלטות להישען על המזל ולהתפלל לגשם.
ומה עם האחריותיות?
'אַחְרָיוּתִיוּת' (Accountability) היא הנכונות והחובה של מוסד צבורי או של גוף שלטוני לתת דין וחשבון על פעולותיו ולשאת בתוצאותיהן. מושג זה משלב בתוכו את המושגים: אחריות, מחויבות ומתן דין וחשבון; והוא חייב - במדינה מערבית מתקדמת - להוות מרכיב חיוני בדפוסי העבודה של כל ממשל הציבורי (יחזקאלי, 2015).
מקורו של מושג זה בארצות הברית. על אף שמדובר במושג חשוב בעולם המערבי מזה שנים, לא הייתה לו עד לאחרונה מקבילה בעברית ולא בכדי. בממצאי 'הועדה לבחינת מבנה המשטר' (ועדת מגידור), שפרסמה ממצאיה בינואר 2007, צוינה האַחְרָיוּתִיוּת' כאחד מחמישה כשלים מרכזיים בשיטת המשטר בישראל.
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי n2growth לאתר photobucket]
כשל בקבלת החלטות - שמכניס את הציבור בישראל למצוקת מים - מחייב דין וחשבון של המופקדים על משק המים. אבל אלה בחרו להפעיל מחדש את רונה רז הנפלאה, ולשלוח את הדובר להתלונן על הגשם...
עולם כמנהגו נוהג!
