[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]
[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
הביקורת על סיומו המוקדם של סבב הלחימה האחרון בעזה בטרם הכרעה, אינה חדשה. היא דומה, במידה רבה, לאכזבת קהל בזירת אגרוף שלא קיבל נוק אאוט בסיום המופע.
למול האכזבה יש לשאול, האם בעת הזו, הכרעת חמאס נחוצה בכלל למדינת ישראל? את הבירור יש לקיים מתוך ההבנה, שבניגוד לזירת אגרוף, תוצאות לחימה צריכות להישפט בהקשרן האסטרטגי.
בבוקר יום רביעי, כשאיש עוד לא יכול היה לדעת אם סבב הלחימה הגיע לסיומו, הדרך - מצומת יד מרדכי לשדרות אופקים ובאר שבע - המתה בתנועת בוקר צפופה של רכבים ומשאיות, כבכל יום שגרתי. תנופת העשייה בעסקים, במפעלים, בחקלאות, בבניין ובמערכות החינוך, נראתה באותו בוקר, חזקה מחרדת הרקטות והמרגמות.
מעבר לגבול, אמנם היה נחוץ להנהגת חמאס לסיים בהקדם את סבב הלחימה, אבל הדחף לא נבע מאותו להט אנושי, לשוב אל שגרת היצירה האזרחית. תנופת הפיתוח והשגשוג, דוכאה בעזה לפני שנים. בקיץ 2006, כתב מי שהיה דובר הממשלה הפלסטינית בעזה, ע'אזי חמד (בתמונה למטה): "מה לה לעזה? עצובה מסכנה פצועה, דמה ניגר ללא הרף, דמעותיה קולחות, הרחובות מזוהמים, נידף מהם ריח של ייאוש, דבק בנו חיידק הטמטום, עד כי אנו הולכים ברחובות בלי להסתכל ימין ושמאל." (27.8.2006)
גם בימי 'צוק איתן' , המשיך ע'אזי חמד, לבכות את החורבן והייאוש. אולם להנהגת חמאס, ואף בהלכי הרוח ברחוב העזתי, דעתו לא חוללה השפעה ממשית.
[בתמונה - עאזי חמד (צילום מסך): "הרחובות מזוהמים, נידף מהם ריח של ייאוש, דבק בנו חיידק הטמטום, עד כי אנו הולכים ברחובות בלי להסתכל ימין ושמאל..."]
כאן מתמצה ההבדל בין האינטרסים של מדינת ישראל לבין האינטרסים של החמאס ושותפיו:
- מבחינת ישראל, היכולת להשיב ביטחון ויציבות אל שגרת החיים, גם ביישובי הספר, היא תכלית הניצחון.
- החמאס והאיראנים, מבקשים את ההפך, בחיפוש כל דרך לערעור מתמיד של מגמת היציבות, שישראל כה זקוקה לה.
בהקשר הזה צריכים לשפוט את השאלה, האם הצליחה ישראל להשיג בסבב האחרון את מה שנחוץ לה.
בין אלה הקוראים למיטוט החמאס - דוגמת חיים רמון - לבין אנשי ימין, המשתוקקים לראות את צה"ל מנצח "אחת ולתמיד", קיימת ציפייה משותפת להכרעה סופית. מתריסים, שהשקט שהשתרר הוא זמני, כאילו שיש משהו בחיי אדם שמתקיים לעד. בעיית עזה היא סוגיה מורכבת, ולבעיות מורכבות אין פתרון שאינו ארעי. הנרי קיסינג'ר נהג לצטט: "פתרון של הבעיה הקיימת, פותח דלת אל הבעיה של מחר"...
ובכן, נניח שקיבלנו את הצעת רמון: נכבוש את עזה, נמוטט את שלטון החמאס ונעביר אותה לידי הרשות הפלסטינית: "רשות אחת , חוק אחד, נשק אחד". האם זה רצוי למדינת ישראל?
הברור מחייב התייחסות לשלוש שאלות:
- שאלת העיתוי: האם מהלך הכרעתי רצוי לישראל בנסיבות האסטרטגיות הקיימות?
- שאלת יכולת המימוש: האם מהלך כזה ישיג, בסיכוי סביר, את תוצאת היציבות המבוקשת? באוקטובר 2001 לדוגמה, האמריקאים הצליחו 'לפרק' בשלושה שבועות את כוחות הטאליבן באפגניסטאן. מאז, למרות השקעות עתק, לא הושגה שם יציבות. הלחימה נגד דאע"ש במוסול, בהובלה אמריקאית, ארכה תשעה חודשים... על סמך מה מעריכים, שלחימה דומה בעזה, תהיה קצרה יותר?
- שאלת ההתאמה לאינטרסים הישראליים הגלויים והסמויים: האם רצוי לישראל למוטט את שלטון החמאס? ומדוע רצוי לנו להשליט מחדש, בדם חיילינו, את הרשות הפלסטינית מרמאללה על עזה?
כאן מתפצלות הדרכים בין המתמידים בשאיפתם לחלוקת הארץ בפתרון שתי המדינות במתכונת אהוד ברק ואהוד אולמרט - הכרוכה בנסיגה ישראלית כמעט מלאה לקו הירוק ולחלוקת ירושלים - לבין אלו הרואים בכך סיכון ואיום אסטרטגי הרה אסון.
נראה שהכותב הפך את הסדר הנכון של השאלות, אולי כי הוא נוטה לראות דברים דרך הכוונת, לא רק של הרובה, אלא גם דרך "הכוונת האידיאולוגית" שלו.
השאלה הראשונה צריכה להיות שאלת יכולת המימוש של מיטוט החמאס בעזה, שהכותב הציב אותה רק שנייה בתור. אולם, ברור, שמטעמים שונים, בין היתר עקב מצבה הגיאופוליטי של מדינת ישראל, הנתון ללחצים בינלאומיים, שאפילו טראמפ לא יוכל לחלצה מהם, היותה דמוקרטיה, שאלת המחיר והנפגעים שלנו וגם ניסיון העבר, זו שאלה היפוטתטית. לצה"ל אין יכולת אמיתית למוטט את החמאס, אלא אם הכותב מוכן להקריב מאות רבות וייתכן שאף אלפי חיילים שלנו. אפילו קיצוני הימין לא מוכנים לכך. שלא לדבר על התגובה הבינלאומית הצפויה.
נכון, שמאז שטראמפ עלה לשלטון, חלק גדול מהימין נתפס באשליות של אומניפוטנטיות, שאנו כל יכולים, ושדי שנרצה במשהו והוא מייד יתממש, אך אלו הן אשליות בלבד.