אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
כשמחשב נתקע כדאי בדרך כלל לכבות ולאתחל מחדש. Restart. לניתוח אסטרטגי של המציאות - שהתהוותה בין ישראל לפלסטינים מאז הסכמי אוסלו - כדאי לנקוט פעולה דומה: לשוב על העקבות שהותירו ההתפתחויות ולבחון מחדש הנחות יסוד.
מאז המאמצים הבריטים לגיבוש פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, הנחת המוצא הייתה שהפתרון במלואו יתממש בגבולות ארץ ישראל של המנדט הבריטי. במתווה זה פעלה וועדת פיל ב-1937, בהצעתה לחלוקת הארץ לשתי ישויות לאומיות נפרדות: יהודית ופלסטינית. מכאן והלאה התקבעה תפיסת שתי מדינות לשני עמים, כפרדיגמת הפתרון הבלעדית. בהנחת יסוד מובלעת, כמוסכמה מובנת מאליה, הונח כי הישות הפלסטינית תתארגן במלוא פלגיה לישות מדינתית אחת. זו הייתה גם הנחת המוצא להסכמי אוסלו.
לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה בקיץ 2005, והשתלטות חמאס על רצועת עזה, נוצרה מציאות חדשה. רצועת עזה - בשליטתה על טריטוריה, על אנשים ועל כוח צבאי מאורגן - הפכה, במלוא היבטי תפקודה והתנהלותה, למדינה דה-פקטו. הנתק שנוצר מאז בין הרשות הפלסטינית ברמאללה, לבין ממשלת החמאס בעזה, חולל סדק הולך ומתרחב בפרדיגמת שתי המדינות. הפלסטינים עצמם התפצלו לשתי ישויות מדינתיות.
לעולם לא נדע, בבירור מלא, לאן כיוון אריאל שרון ומה היו ציפיותיו האסטרטגיות ארוכות הטווח, בהליכתו למהלך ההתנתקות בקיץ 2005....
[צילום: אבי אוחיון, לע"מ]
אולם, משהו דרמטי התהווה ושינה מעיקרה את המציאות האסטרטגית: בין עזה ליהודה ושומרון, ניתן להבחין בהתפתחות שני מודלים שונים:
ברצועת עזה - בה ביצעה מדינת ישראל, נסיגה מלאה - נוצרה היפרדות מרחבית מוחלטת בגבול מוגדר, מוקף גדר, במשטר ביטחון נוקשה.
ביהודה ושומרון, לעומת זאת, בשטחי A, B, השזורים בין מרחבי שטח C, בין מרחבי ההתנחלויות, בצירי תנועה משותפים, נוצרה מערכת ייחודית, המבטאת היפרדות חלקית ודו קיום. נוצר בשטח שילוב היברידי בין שתי מגמות המשתלבות זו בזו: מצד אחד, האוכלוסייה היהודית והפלסטינית מתקיימות במרחבים מופרדים; מצד שני, מתקיימות ביניהן זיקות רב ממדיות של דו קיום. מציאות זו במלוא מובהקותה מתפתחת בירושלים.
התבוננות ביקורתית בהבדלי היסוד שהתעצבו בין שני המודלים, יכולה אולי להעניק מפתח לטיפול בבעיותיה הקשות של רצועת עזה.
חשיבה מרחבית 'מחוץ לקופסה': חיבור רצועת עזה למרחב צפון סיני
בידולה של רצועת עזה ממרחבי יהודה ושומרון, יצר פוטנציאל חדש להסדרת המרחב הצר בין הירדן לים. הוא מציב בפני מדינת ישראל והקהילה הבינלאומית, הזדמנות לארגן מחדש את תפיסת אוסלו. מראשית הקמתה של הרשות הפלסטינית, מרכזי השלטון התבססו ברמאללה, והתמקדו בסדר העדיפויות הניהולי, קודם כל בערי יהודה ושומרון. רצועת עזה הוגדרה כך כמחוז משני, סוג של פריפריה ביחס לרמאללה.
אולם, למרות הניתוק שהתהווה בין רמאללה לעזה, הקהילה הבינלאומית המשיכה לראות בממשלת הרשות ברמאללה, כתובת גם לענייני עזה. זה כנראה כוחה של פרדיגמה הגמונית, הממשיכה לשלוט בתודעה, למרות קשיים הולכים וגוברים במפגש בינה לבין המציאות ההולכת ומשתנה. מכוחה נשמרות שתי הנחות היסוד הראשוניות:
- האחת, שהפתרון טמון בחלוקת הארץ לשתי מדינות, בגבולותיה הבינלאומיים המנדטוריים של ארץ ישראל המערבית.
- ההנחה השנייה, שקיימת רק ישות פלסטינית אחת.
אם נסכים להודות שמשהו משמעותי השתנה, והמחיש עד כמה מדובר באורח מורשתי, בשתי ישויות פלסטיניות נפרדות, הרי שפתחנו פתח לדיון בפרדיגמה אלטרנטיבית.
במילים פשוטות: לא אבו מאזן יפתור את בעיות עזה. ישראל והקהילה הבינלאומית, צריכים להסיט את מרכז הכובד לטיפול הומניטרי בעזה, מרמאללה ישירות לעזה.
במשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים, כאשר נשיא מצרים סאדת הותיר את רצועת עזה בידי ישראל, היא נעשתה לבעיה בלעדית של מדינת ישראל. הגבול הבינלאומי שעבר ברפיח - וחילק באורח אכזרי בין רפיח המערבית בריבונות מצרית, לבין רפיח המזרחית בריבונות ישראלית - הפך את רצועת עזה לתלויה בישראל במלוא ממדי הקיום, גם במרחב הנדרש לגידול ולהתפתחות עתידית. מרחב ההתפתחות של רצועת עזה נכלא כך בין ישראל מצפון וממזרח, לבין מצרים ממערב.
עזה - שנבנתה לאורך דורות כתחנה על דרך הים העתיקה בין מצרים למסופוטמיה - איבדה את משמעותה כצומת ברשת הדרכים הראשיות. מכאן מתעצמת מצוקתה העיקרית, כמו תחנת רכבת על מסילה נטושה.
[מפת רצועת עזה משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי יוסי (talk | contribs) קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
על רקע זה גובשה הצעת new state solution כשינוי פרדיגמטי הקורא להעתקת מרכז הכובד מרמאללה לעזה.
באופן המעשי, המודל שהתפתח ביהודה ושומרון - בזיקותיה המסועפות של מדינת ישראל לרשות הפלסטינית ולמנגנוני הביטחון שלה - מייצג דגם לאימוץ לפיתוח זיקות דומות בין מדינת חמאס ברצועת עזה לבין מצרים. המרחב הפתוח המשתרע בין רפיח לאל עריש, ומצוי בידי מצרים; יכול להציע לרצועת עזה, את מרחב הפוטנציאל הכלכלי והתשתיתי שהיא כה זקוקה לו.
אכן, המהלך תלוי כולו בהסכמה מצרית. כמובן, לא בקלות תוותר מצרים על שטח ריבוני מצרי. אולם, ניתן למצוא דרכים יצירתיות שאינן מצריכות בהכרח וויתור ריבוני. מצרים - הנתונה בקשיים כלכליים ובמצוקת אבטלה - יכולה למצוא ברעיון כזה, הנתמך בהשקעות עתק בינלאומיות, הזדמנות ראויה.
כמובן גם חמאס לא ינטוש חלומותיו למדינה, מן הים עד הירדן; אבל בינתיים, בכוח השקעות הפיתוח בצפון סיני, שיעסיקו אלפי צעירים עזתיים, משהו יכול להשתנות לטובה.
כתמיד, ההזדמנויות חבויות במרחב הפתוח, בחלל הריק. סיני כמרחב פתוח, הוא מרחב הזדמנויות הממתין ליוזמה מקיפה, לטובת כל עמי האזור.
ומה ימנע מהם להתרכז לאורך הגדר מהים ועד אילת ולירות משם לחדור משם ולהפריח. אתה מניח שברגע שניתן להם עוד שטח יהיה שקט
אכן, נחוצה חשיבה מחוץ לקופסא, אך לא זו שמציע הכותב. הוא לחלוטין שכח מספר עובדות, והמרכזית ביניהן היא שאפילו מצרים לא רצתה את עזה, ובגין נאלץ לבלוע את הצפרדע. בוודאי ובוודאי שהיום מצרים לא תוותר על אף שעל של חול בסיני לטובת עזה והחמאס.
נראה, שהכותב לא נרפא מהמחלה הממארת של השאיפה להתערב במדינות אחרות.
במקום זאת, הייתי מצפה שיתייחס לכך שהחמאס מבקש מזה תקופה ארוכה להגיע להסדרים שונים עם ישראל, שיבטיחו שקט למספר שנים. נכון, לא שלום ולא בטיח, אבל שקט. והממשלה הנוכחית פשוט מתעלמת.
ללא ספק עזה תהיה זקוקה לשטחי מחייה נוספים, באופן נואש, כדי לאפשר קיום לריבוי האנושי המסחרר בו היא נתונה ללא שליטה. שתי אפשרויות: ישראל תוותר על חולות חלוצה בנגב, או שמצרים תתנדב להקצות חלקים מחולות מדבר סיני. ההגיוני ביותר מבחינת ישראל הוא שמצרים בעלת שטחי מדבר נטושים תרתם למשימה במסגרת הסיוע ההדדי הפאן ערבי, אבל הסיכוי שתעשה זאת נמוך ביותר, מכמה סיבות. ראשית, היא אינה מחבבת בלשון המעטה את האחים המוסלמים, ואינה רואה סיבה להכניס את הגידול הסרטני הזה לתוך קרביה, כפי שניתן לראות מהסגר הכלכלי שהיא מפעילה נגד עזה היום. והשני, ששנאתה לישראל היא כול כך חשוכת מרפא, שהיא תשמח אם ישראל היא זו שתצטרך להקיז את דמה מול עזה.
האפשרות היחידה לפיה מצרים תסכים לאפשר את התרחבות הרצועה למדבר סיני, אם תזכה לתמיכה כלכלית מופלגת ביותר מצד אומות העולם, כזו שתאפשר לה להשתקם גם כן מבחינה כלכלית, עכשיו לך שכנע את כול העולם שזה הפתרון.
אכן נחוצה חשיבה מעודכנת ומחוץ לקופסה. נחוץ לשלב את צפון סיני בפתרון הבעיה של עזה אבל לא רק עזה היא הבעיה. יש לתת את הדעת גם על הבעיות של הבדואים בסיני ובנגב. בנגב נוטים הבדואים להתחתן עם נשות עזה בנישואין שניים ומייצרים בזה שסע חברתי ואזרחי בינם לבין החברה הישראלית.
פתיחת מרחב סיני לדיון מחודש מתבקש מעצם הערבות האמריקאית (קרטר) להסכם סיניי. ומעצם הממצאים החדשים של מחקרי גדעון רמז ואיזבלה גנור (ממכון טרומן) שהוכיחו את התמיכה שתמכה בריה"מ באגרסור המצרי טרם המלחמה מושאת ההשתלטות הישראלית על סיניי.
פתיחת המרחב של סיניי צריך לכלול הטבות לישראלים ולתיירים מישראל כגון ויזת תייר עם מעבר קל ונוח וללא תשלום לשבוע ימים, או כגון ויזה עסקים לישראלים.