[בתמונה: שריפה ליד קיבוץ מפלסים. צילום על ידי תושבת המקום. הופיע באתר רוטר]
[לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן][לקובץ המאמרים בנושא אש, פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם, לחצו כאן]
[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
האויב המשלח אש בשדותינו, מציב לנו אתגר לחימה מחושב ומאורגן. הנזק המצטבר פוגע ברכוש ובאוצרות טבע, הופך בהדרגה את מרחב הספר סביב רצועת עזה לישימון, ומטלטל את יכולתה של מדינת ישראל להעניק לתושבי הספר ביטחון ויציבות.
התנועה הקיבוצית הודיעה בסוף השבוע שעבר שתוביל את המאבק הציבורי לשינוי הוראות צה"ל לפתיחה באש, וטוב עשתה בתביעתה לשים קץ לתופעה. אין עוררין שהוראות הפתיחה באש נתונות באורח בלעדי בסמכות הרמטכ"ל ואינן נושא לדיון ציבורי גלוי ופתוח. בכל זאת התנועה הקיבוצית מילאה בדרישתה את תפקידה החלוצי המסורתי.שוב הודגש עד כמה במאבק המתרחש על ריבונות המדינה, במיוחד במרחבי הספר, אין תחליף לכוח העמידה האזרחי הנאחז בקרקע ותובע מתוך נוכחותו שם, את תמיכת המערכת הביטחונית. מנגד, ראוי להזכיר את נטישת אזור אל חמה על ידי מדינת ישראל, באפריל 1951, לאחר תקרית אש קשה. כוח צה"ל שנשלח כסיור משטרתי, לאזור אל חמה שהיה בריבונות ישראלית, נתקל באש סורית מן המארב, שהרגה שבעה מחיילינו. אילו הייתה שם אחיזה התיישבותית אזרחית יתכן והנטישה הייתה גוררת מחאה, ותביעה לפעולה צבאית נחושה יותר. בהיבט זה, תביעת התנועה הקיבוצית מייצגת כהלכה את תפקידם החלוצי המסורתי של יישובי הספר.
[בתמונה: הדרום בלהבות. חטיבת הדוברות, משטרת ישראל]
באורח ניהולו את המאבק באזורי הגדר, שלטון החמאס מגלה הסתגלות מערכתית יצירתית. במאמץ להימנע מהתדרדרות למלחמה נוספת שמחירה לא רצוי לו, ומתוך תודעת הכורח להמשיך במאבק בדרכים חדשות, טרור העפיפונים מתאים במופלא לתכליתו האסטרטגית. בממדיו הפיזיים, מדובר באיום המתיש את כוחות הביטחון הישראלים מידי יום, בממדיו התודעתיים והמשפטיים האירועים, המנוהלים בחלקם על ידי נערים, מעמידים את ישראל לעימות מתעצם בזירה הבינלאומית.
הגם שהאיום מוצג כנטול סיכון ישיר לחיי אדם, לא ניתן להכחיש את היקפו ומשמעויותיו. מתחייבת כאן השאלה, האם ייתכן ומדינה רשאית להגן על נכסיה וכבודה הריבוני, רק במקרים בהם קיים סיכון מובהק לחיי אדם?
כבר בספרות התלמודית, ובהתייחסותו המפורשת של הרמב"ם, ניתן ביטוי להבנת ייחודו של הספר בהיגיון ההתנהלות החריג, המכונן בו את כללי מאבק הקיום. בהלכות שבת, ניתנה התייחסות מיוחדת ליושבי הספר, בהתרת המאבק להגנת קניינם גם בשבת. וכך נאמר: "ליסטים שבאו על יהודים בשבת בספר, נלחמים עמם בשבת גם אם באו רק על עסקי קש ותבן". כלומר גם על ענין פעוט כמו גזל קש ותבן, שעל פניו אינו כרוך בסכנת נפשות ולכן אינו נראה כעונה לגדרי פיקוח נפש, כשהדבר מתרחש בספר, נלחמים ומחללים על כך את השבת. מובעת בכך תובנת יסוד להגיון הקיום בספר: מי שלא יוכל להגן בספר על קש ותבן, סופו שיתקשה להגן גם על חייו.
משה דיין כרמטכ"ל (ראו תמונה למטה) בימי פעולות התגמול הסביר במגמת הגיון זו את כורח פעולת צה"ל: "המלחמה במסתננים והענשתם על ידי שלטונות הארץ הערבית, לא תעשה אלא אם כן יהא הדבר מעניינה הישיר. הצבא הערבי יתעורר להילחם בהסתננות רק כאשר יוכח לו שגניבת פרה ברמת הכובש עשויה לפגוע בקלקיליה ורצח יהודי ברוחמה מסכן את תושבי עזה." (הרצאה בקורס קצינים, 1955).
[התמונה: לע"ם]
גניבת פרה ושרפת שדה, לכשעצמם, אכן אינם איום קיומי. אולם בהצטברותם למערכה, הם מציבים איום שראוי למדינה ריבונית להביא לקיצו.
