[בתמונה: שרידי העיר הכנענית בתל ערד. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com. עוגן ברשת]

עודכן ב- 9 ביולי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.[1]

*  *  *

בפרשת חוקת בספר במדבר מופיעה פרשיה קצרה של שלושה פסוקים המערימה קשיים פרשניים רבים, כדלקמן: "א וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי.  ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם.  ג וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה"[1]. השאלות בהבנת הקטע הזה רבות. להלן שתי השאלות המרכזיות שעולות ממנו:

• מדוע מלך ערד - שיושב בארץ הנגב, קרי, בארץ ישראל המערבית - יצא למסע מלחמה כנגד בני ישראל היושבים הרחק ממנו?
• התהייה השנייה היא על מקום ושמו חורמה. אם נכון כי בני ישראל ברשותו של משה, הרסו את המקום, הרי לפי הידוע לנו מספר יהושע ומספר שופטים, רק אז הוכה מלך ערד ומלך חורמה, פעם על ידי יהושע ופעם על ידי בני יהודה ובני שמעון את הכנענים בחורמה כדלקמן בהתאמה:" מלך חורמה אחד; מלך ערד אחד[2], י"ז  - וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה, אֶת-שִׁמְעוֹן אָחִיו, וַיַּכּוּ, אֶת-הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת; וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ, וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הָעִיר חָרְמָה"[3].

המחקרים הארכיאולוגיים מראים כי לא היו ערים באזור זה בתקופה הכנענית המאוחרת, ופועל יוצא מכך שהמסופר בספר יהושע ושופטים, אודות המלחמה בכנענים ששהו בערד ובמלך חורמה, אלה סיפורים אנכרוניסטיים מובהקים.

[בתמונה: תל ערד. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

ערד העיר הישראלית שנתגלתה בחפירות, נבנתה רק בימי דוד, ולפניהם ישבו באזור ערד אנשי שבט הקיני, כפי המסופר במקרא: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים, אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב אֶת-הָעָם"[4].  לשון אחר – ההתיישבות בנגב במאה הי"ג לפני הספירה, התחילה על ידי הקינים, ורק בשלב מאוחר יותר בני ישראל מגיעים למקום ומורישים אותו.

על כך כמובן יש שלל תירוצים שלא מספקים תשובה עניינית. אחד התירוצים המפורסמים הוא מבית מדרשו של אברהם אבן עזרא[5]. לטעמו היו שני ערים בשם חורמה, אחת שהכה יהושע, ואחרת שבני ישראל הכו באזור עבר הירדן המזרחי[6].

פתרון אחר אומר כי ניתן להניח שבתקופת משה נלחמו בני ישראל במלך ערד שתקף אותם ורדפו אחריו עד לעירו, כאשר רוב העם נותר סמוך לארץ אדום בעבר הירדן המזרחי. בני ישראל ניצחו את מלך ערד, החרימו את עריו וחזרו לשאר בני ישראל, אך העם לא התיישב בשטחים אלו. נראה שלאחר זמן חזר לשם מלך ערד, ולימים נוּצח שוב בתקופת השופטים.

נוכח הקושי בתירוצים אלה, הרמב"ן[7] נוקט בקו פרשני אחר ומקורי. לדבריו, אין המדובר בשני אירועים שונים אלא באירוע אחד מתמשך. המלחמה כנגד הכנענים ומלך ערד אמנם התחילה בימיו של משה, אבל הייתה לה המשכיות עד לאחר ימיו של יהושע. רק באותם ימים של תקופת השופטים נהרסו הערים הכנעניות המוזכרות בספר במדבר כפי שהרמב"ן אומר על אתר: "והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחר בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע, לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה... ושם (הכוונה לספר שופטים) נשלם הנדר הזה, אבל השלים הכתוב להזכיר העניין בכאן".

הרמב"ן אומר כאן דבר מהפכני. מישהו השלים מידע רלוונטי בפסוקי המקרא, אודות מלחמות ישראל בכנענים ובמלך ערד, שנים רבות לאחר הסתלקותו של משה, לשון אחר – המקרא שמשה השאיר אחריו לא היה שלם והיו גורמים כאלה ואחרים שהשלימו את החסר בו. רבים מן המפרשים תהו על דברים אלה, ואף טענו כלפי הרמב"ן כי הוא מערער את העיקרון הדוגמטי של מתן כל תורה מן השמים, כדברי הרמב"ם:" זהו עניין אין תורה מן השמים, אמרו חכמים, הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אמרוֹ הקב"ה אלא משה מפי עצמו. וזה, כי דבר ה' בזה"[8]. הרמב"ן לא ראה פסול בדבריו, אולם חובה לציין כי היא מעלה את הסוגיה של השלמת פסוקי המקרא רק כאן, כך שיתכן שהוא הושפע מקודמו אבן עזרא שהייתה לו משנה סדורה בנושא, הנקרא בפיו סוד השתיים עשרה.

לדעתו, כי תריסר הפסוקים האחרונים של המקרא נכתבו לא על ידי משה אלא על ידי יהושע. אבן עזרא מוסיף לפסוקים אלה מספר פסוקים נוסף, שלדעתו לא יתכן שהם נכתבו על ידי משה, שהמפורסם בהם הוא פסוק מספר בראשית: "והכנעני אז בארץ"[9], כלומר בזמן משה הכנענים היו בארץ כנען, אם כך מדוע המידע הזה רלוונטי? אלא ללמדנו כי המדובר בתוספת מאוחרת לימיו של משה, שהכנענים כבר לא היו בארץ, ולכן נוספה המילה אז, בתקופה ההיא, תקופת אברהם ומשה, הכנענים היו בארץ אך לא בזמן כתיבת הדברים הללו. בדומה לפסוק זה, מביא אבן עזרא פסוקים בעייתיים נוספים ומפרש כי הם נכתבו בתקופה מאוחרת לכתיבת המקרא על ידי משה.

על דבריו אלה של אבן עזרא, אומר שפינוזה [10] את הדברים הבאים:" ... אבל כדי להראות את הדבר על פי הסדר... אתחיל במחבר החומש, שכמעט הכול האמינו כי הוא משה. והפרושים אפילו הגנו על דעה זו בעקשנות גדולה כל כך, עד שחשבו לכופר מי שנראה כמחזיק בדעה אחרת. וזאת הסיבה שאבן עזרא – איש בעל נטייה חופשית יותר והשכלה רחבה הוא הראשון מכל אלה שקראתי בהם, ששם לבו למשפט הקדום הזה – לא העז להסביר את דעתו בגלוי, אלא רמז לעניין במילים סתומות...ומרמז ומראה שלא משה הוא שכתב את החומש כי אם איש אחר, שחי בזמן מאוחר בהרבה..."[11].

[בתמונה: תל ערד. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

אחרית דבר

שלושת הפסוקים שמהווים חטיבה ספרותית עצמאית בפרשתנו, היוו כר נרחב של פרשנויות על מה מדובר בהן. הפתרון שמוצא בידי הרמב"ן הוא שיש לראות באירוע שמתואר בהם אירוע אחד השזור בספרי יהושע ושופטים. בין השיטין אומר הרמב"ן אמירה שניתן לפרשה כך שהמקרא לא הושלם בימיו של משה, והוא עודכן לאחר מותו בידי כותבים נוספים כדוגמת יהושע. לזכותו של הרמב"ן ניתן לומר שאין לו שיטה סדורה בנושא, והוא אומר זאת רק פעם אחת.

בניגוד אליו, לאבן עזרא, הייתה שיטה סדורה שכזאת שנקראה - סוד השתיים עשרה. במהותה הכוונה שיש פסוקים במקרא שקיבלו עדכון רלוונטי לאחר כתיבת המקרא בידי משה. שפינוזה, שהיה מחלוצי ביקורת המקרא, מוצא את דבריו של אבן עזרא כבסיס לעמדה כי לא כל המקרא ניתן למשה במתן תורה, אלא הוא עודכן לאחר מכן בידי אנשים שונים בתקופות שונות.

למרות דבריו הנוקבים של שפינוזה בספרו, מאמר תאולוגי מדיני (ראו תמונת כריכה משמאל) הוא התעלם או אולי לא ידע על פרשנות מסורתית מהמאה ה-14 הטוענת כי היו תוספות אנושיות על המקרא שמשה כתב, ואין בכך כל בעיה. את הדברים הללו אומר ר' יוסף בן אליעזר טוב עלם[12] בספרו צפנת פענח, על הביטוי שעסקנו בו קודם לכן מספר בראשית והכנעני אז בארץ,  כדלקמן:" "וכתב אותו אחד מן הנביאים כאן, ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר? הואיל ודברי כולם אמת והם בנבואה". בהמשך הדברים על אתר מוסיף אליעזר טוב עלם כי:" מספר המצוות ועל עיקרם אבל לא על המילות על כן אם הוסיף נביא מילה או מילות לבאר הדבר כאשר שמע מפי הקבלה אין זו תוספת"[13].

[בתמונה משמאל: ספרו של ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני, שראה אור בהוצאת י"ל מאגנס, האוניבריטה העברית בירושלים. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה זו שימוש הוגן]

כלומר – האיסור להוסיף על פסוקי המקרא חל רק על המצוות הכתובות בו, אולם אין כל איסור להוסיף מפיהם של נביאים או אנשים אחרים תוספת מידע שהייתה חסרה בתקופתו של משה. יתכן מאוד ששיטה זו של אבן עזרא ור' יוסף אליעזר טוב עלם הייתה נעשית לגיטימית לולי אנשי ביקורת המקרא ובראשם שפינוזה, השתמשו בדבריהם כדי לנגח את המקרא ומסורת נתינתו.

.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת חוקת', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על ברוך שפינוזה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת חוקת'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת חוקת (חֻקַּת) באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/6/19.

[1] במדבר, פרק כ"א, פסוקים א' –ג'.

[2] יהושע, פרק י"ב, פסוק י"ד.

[3] שופטים, פרק א', פסוק י"ז.

[4] שם, פסוק ט"ז.

[5] רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא, משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד. הוגה יהודי בולט בימי הביניים. עסק גם באסטרולוגיה, מתמטיקה ואסטרונומיה, 1089 – 1167.

[6] י"מ גריניץ,  ספר סגל, כתבי החברה לחקר המקרא, ספר י"ז, ירושלים, תשכ"ה.

[7] רבי משה בן נחמן, מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא, 1194 – 1270.

[8] רמב"ם, הקדמה לפרק חלק (=פרק עשירי במסכת סנהדרין), יסוד האמונה השמיני.

[9] בראשית, פרק י"ב, פסוק ו'.

[10] ברוך שְׂפִּינוֹזָה, פילוסוף יהודי, בן למשפחת אנוסים. פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, אותו תפס כיצירה אנושית ולא פרי של התגלות אלוהית. שפינוזה נתפס כאחד מאבות החילוניות, הספקנות והמודרניות בכלל, 1632 – 1677.

[11] שפינוזה, ב. מאמר תיאולוגי מדיני, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"ג, עמודים – 95 -96.

[12] רבי יוסף בר אליעזר טוּב עֶלֶם הספרדי, חכם בעל השכלה רחבה ביהדות ובהשכלה כללית. כתב פירוש לפירוש אבן עזרא על התורה בשם צפנת פענח, בן המאה ה-14, אין מידע רב על קורות חייו.

[13] מתוך: עו"ד יוסי ברכיה, דף שבועי, פרשת חוקת, גיליון מספר 921, בר אילן, תשע"א.