יאיר רגב: מהומות סטונוול – שם הכל התחיל…

[בתמונה: מפגינים מתריסים מול המשטרה (צילום מסך)]

[לאוסף המאמרים על 'גאווה', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 3 ביוני 2021

עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.

רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.

הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין‏ יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.

.

*  *  *

מהומות סטונווֹל (Stonewall Riots) היו סדרה של עימותים ספונטניים אלימים כלפי משטרת העיר ניו יורק, במחאה על הומופוביה ואלימות קבועה ומתמשכת מצידה, כלפי הומואים וטרנסג'נדרים.

זו הייתה הפעם הראשונה בה הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים התקוממו באופן מאורגן כנגד התעמרות שלטונית על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. החלו תהליך שהביא בעשרות השנים שמאז, לתפנית במעמדם החוקי והחברתי של להט"בים בעולם המערבי. המהומות מצוינות בכל שנה במצעדי גאווה בערים הראשיות ברחבי העולם.

המהומות החלו בשבת, 28 ביוני 1969, בסביבות השעה 1:20 אחר חצות, כשהמשטרה פשטה על גיי בר בשם "סטונוול אין" (Stonewall Inn; ראו תמונה משמאל) בגריניץ' וילג' בניו יורק (ויקיפדיה).

[התמונה משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Diana Davies, copyright owned by New York Public Library - Contact us/Photo submission. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

ביוני 1970, כשנה אחרי המהומות, ארגנה ברנדה האוורד, מצעד מגריניץ' וילג' לסנטרל פארק. במצעד השתתפו בין 5,000 ל-10,000 איש. היה זה מצעד הגאווה הראשון בעולם (ויקיפדיה).

מאז, בכל שנה לקראת סוף יוני, מתקיים בערים שונות ברחבי העולם, מצעד הגאווה, בו מציינים בני קהילת הלהט"ב את מאבקם להכרה ולשוויון זכויות, ומכריזים על גאוותם בזהותם המינית השונה (ויקיפדיה).

ההומופוביה ברחבי ארצות הברית בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, הייתה הן במערכת החוק, שאפשרה ענישה על התנהגות שנחשבה כ"סוטה"; והן ביחס החברתי שהתיר אלימות ולמעשה התיר את דמם של להט"בים (ויקיפדיה).

זה לא צריך להפתיע. התבססות המשטרה על הסיור כעמוד שידרה יצרה גם נטייה לאפליה גזעית בקרב השוטרים. כמו כלב שמירה טוב מתמקד הסיור באלה שריחם שונה מריחו של בעליו. כך, למשל, יגלה כלב עירוני ערנות יתר לגבי צועני העובר בסמוך לביתו ולהיפך. כלב צועני יחשוף שיניו מול בן-עיר הנקלע לסביבתו. כך הסיור, המתמקד, מטבע הדברים, באוכלוסיות שונות, כמו העניים יותר, המובטלים, הצעירים, כנופיות הרחוב, השחורים בארצות-הברית, וכמובן - בני קהילת הלהט"ב (ואצלנו - בני עדות המזרח מהמעמדות הנמוכים, ערבים, עולים חדשים ועובדים זרים). משטרות לעולם תהיינה מועדות לחטוא בתחום האפליה הגזעית, ותמיד תחשדנה ככאלה, על-ידי מיעוטים (יחזקאלי, 2014).

[להרחבה בנושא היווצרות השיטור במתכונתו הנוכחית (משטרת לונדון), לחצו כאן]

[בתמונה: משטרות לעולם תהיינה מועדות לחטוא בתחום האפליה הגזעית, ותמיד תחשדנה ככאלה, על-ידי מיעוטים... מהומות בין גזעיות במיניאפוליס, ארה"ב, מאי 2020.  התמונה היא צילום מסך]

בשנת 1952 הגדירה האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, במדריך לאבחון הפרעות נפשיות, את ההומוסקסואליות כ"הפרעת אישיות סוציופתית". ההתייחסות הרפואית להומוסקסואליות הייתה כאל הפרעה נפשית המעידה על פחד פתולוגי סמוי כלפי המין הנגדי, שנגרמה על ידי מערכת יחסים טראומטית של הורה-ילד (ויקיפדיה).

לאורך ההיסטוריה שימש החוק הפלילי ככלי לאכיפת התנהגות מינית נאותה ומוסרית, ובמדינות רבות נחקקו חוקים האוסרים על פרקטיקות מיניות שזוהו עם הקהילה ההומוסקסואלית (בעיקר) והלסבית (לפעמים). המקרה הבולט ביותר הוא באנגליה, שבה נחקק ב-1885 חוק האוסר על כל פעילות מינית בין גברים, שבגינו הועמד לדין והורשע הסופר אוסקר וויילד (Wilde; ראו תמונה משמאל).

[בתמונה משמאל: אוסקר ווילד. תמונה שצילם נפוליאון סרוני ב-1882

קהילות הלהט"ב ברחבי ארצות הברית, בשנות החמישים והשישים, התמודדו מול מערכת חוקית שהייתה הומופובית אף יותר מאשר במספר ממדינות ברית ורשה (ויקיפדיה).

פרט למדינת אילינוי, שביטלה את הגדרת מעשה סדום כעבירה פלילית ב-1961, נחשבו בארצות הברית מעשים מיניים הומוסקסואליים, אפילו כשנעשו בהסכמה בין גברים בוגרים בביתם הפרטי, כעבירה פלילית שדינה מאסר בפועל, בתקופת מהומות סטונוול. ב-20 ממדינות ארצות הברית הייתה חקיקה הקשורה לפסיכופטיה מינית (sex psychopath laws) שאפשרה לעצור אדם למספר שנים רק בשל היותו הומוסקסואל (ויקיפדיה).

בפנסילבניה ובקליפורניה, למשל, היו עלולים נאשמים על רקע "עבירת מין הומוסקסואלית" להישלח למוסדות לחולי נפש לכל חייהם, ובשבע מדינות אחרות מותר היה למדינה לבצע בהם סירוס פיזי בכפייה. הטיפולים הרווחים על ידי הממסד הפסיכיאטרי בארצות הברית של שנות החמישים והשישים של המאה העשרים, לצורך "ריפוי" של הומוסקסואלים, כללו בין השאר, סירוס, היפנוזה, טיפולים בחשמל וניתוח אונות מוחי (ויקיפדיה).

המשטרה בארצות הברית נהגה לעתים תכופות לתעד את זהותם של הנוכחים בברים של הומוסקסואלים, באופן שהיה יכול להתפרסם מאוחר יותר בעיתונות (ויקיפדיה).

הסיבות למעצרים על רקע מגדרי (או בלשון המשטרה "התנהגות בלתי צנועה") היו שונות ומגוונות, למשל: התנשקות, אחיזת ידיים, לבישת בגדים של בן המין האחר, ואף שהייה בברים של הומוסקסואלים בזמן הפשיטות (ויקיפדיה).

[בתמונה: היום הראשון של המהומות. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

על רקע האיסורים הפליליים השונים, במדינות רבות חוותה הקהילה הלהטבית הטרדות והתעמרויות מצד גורמי אכיפת החוק. כאמור, בארצות הברית לאורך שנות ה-50 וה-60 נהגו כוחות המשטרה לערוך פשיטות על מקומות מפגש המזוהים עם הקהילה הגאה, ולעצור את מי שנחשד בהתנהגות מינית או מגדרית בלתי הולמת. פשיטות אלו אופיינו באלימות וביחס משפיל כלפי חברי הקהילה (ויקיפדיה).

כחלק מהמאבק להכרה בזכויות הקהילה בוטלו בהדרגה ברחבי העולם רבים מדברי החקיקה שהפלילו יחסים הומוסקסואליים. בישראל, בוטל בשנת 1988 הסעיף בחוק העונשין שאסר על קיום יחסי מין שלא כדרך הטבע. אף על פי שהמשטרה והתביעה נמנעו עוד קודם לכן מאכיפת האיסור כנגד בגירים שקיימו יחסי מין בהסכמה, בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה דאז חיים הרמן כהן, עצם האיסור הפלילי הביא לכדי זיהוי שלילי של הקהילה עם התנהגות עבריינית, ואפשר התנכלות של גורמי אכיפת החוק כלפי הקהילה.

לפיכך, ביטול האיסור הפלילי סימן נקודת מפנה ביחס המשפט הישראלי כלפי הומוסקסואליות ובמאבקה של הקהילה להבטחת זכויותיה (על אף שנעשה באופן כמעט אקראי מבלי לקיים הכרעה עקרונית בנושא).

בעקבות מספר תיקוני חקיקה שנחקקו בשנות התשעים המאוחרות, כיום מספק החוק הפלילי הגנות מפני פגיעה באדם בשל נטייה מינית או שיוכו המגדרי במכלול רחב של הקשרים.

על אף חשיבותו של השינוי שחל בחקיקה הפלילית ביחס לקהילה הלהטבית, נשמעות כיום ביקורות ביחס לאופן יישומה ולהיעדר אכיפה מספקת, כמו גם להיעדר התייחסות מותאמת של המשפט הפלילי ביחס לנאשמים ונפגעי עבירה המשתייכים לקהילה.

מהומות סטונוול נחשבות כיום כנקודת ציון בתולדות המאבק לזכויות הלהט"ב. נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, הכריז ב- 24 ביוני 2016 על פארק כריסטופר, הסמוך למקום שבו ניצב הפאב "סטונוול אין",  כאתר מורשת לאומית. ההכרזה באה ערב קיומו של מצעד הגאווה השנתי של ניו יורק, ובשעה שפעילים למען זכויות הלהט"ב מציינים שנה לפסיקת בית המשפט העליון שחייבה את כל מדינות ארה"ב לאשר נישואים חד מיניים (ynet, 2016).

זו הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקנית שאתר המזוהה עם המאבק לזכויות הקהילה הגאה מוכר רשמית כאתר מורשת לאומית (ynet, 2016).

מהומות סטונוול אף תועדו אף בסרט משנת 2015 (ראו טריילר למטה):

[להורדת עבודת הסימינריון של מאור ברזני, אוניברסיטת תל אביב, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'גאווה', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

3 thoughts on “יאיר רגב: מהומות סטונוול – שם הכל התחיל…

  1. מאמר מעולה. המחבר הצליח להציג תמונה מקיפה ומרתקת של הארועים דאז בארצות הברית והשפעתם הרבה עד היום בישראל.

  2. אסור לשכוח את אלן טיורינג ,

    טיורינג שם קץ לחייו בשנת 1954, שבועיים לפני יום הולדתו ה-42, ככל הנראה בעקבות תופעות הלוואי של טיפול הורמונלי שנכפה עליו לאחר שהורשע בהומוסקסואליות, שהייתה באותן שנים בגדר עבירה בבריטניה. בשנת 2009 התנצל ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, התנצלות רשמית ופומבית בשם הממשלה הבריטית על "היחס המחריד שנהגו כלפי טיורינג", וב-2013 העניקה לו המלכה אליזבת השנייה חנינה לאחר המוות.

    לפי הערכות , ללא הצלחת טיורניג לפרוץ את ה"אניגמה" מלחמת העולם השנייה באירופה היתה מתארכת עוד כשנתיים, לדבר זה שתי השלכות חשובות על מדינת ישראל
    – ללא טיורינג היו מושמדים עוד מאות אלפים או מיליוני יהודים באירופה. מכונת ההשמדה הנאצית השתכללה ככל שעבר הזמן והצליחה לחסל חלק גדול מיהדות הונגריה בתוך כמה שבועות.
    – חלק גדול מהחיילים , הסיוע הלוגיסטי , הידע המקצועי, קשרים להשגת נשק ועוד היו ניצולי שואה מאירופה שהגיעו אחרי המלחמה לישראל. ללא תרומתם סביר מאד שישראל לא היתה מנצחת במלחמת העצמאות.

    אין עוד שום אדם בודד , למעט אולי צ'רציל ורוזוולט שתרומתם לנצחון במלחמה דומה לתרומה של טיורינג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *