תקציר: האם אחרי טבח ה- 7 באוקטובר 2023, מישהו מאיתנו זקוק עוד לחיזוקים בדבר נחיצותו של 'צבא עם'? למי שעדיין זקוק, מרד קבוצת וגנר בולדימיר פוטין, ב-23 וב-24 ביוני 2023, הוא המחשה טובה נוספת לצורך הזה... המאמר מסביר את הצורך, ואת הרקע להיווצרות הצרכים והפונקציות שצבא העם אמור לממש.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

עודכן ב- 23 בינואר 2024

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

האם אחרי טבח ה- 7 באוקטובר 2023, מישהו מאיתנו זקוק עוד לחיזוקים בדבר נחיצותו של 'צבא עם'? למי שעדיין זקוק, מרד קבוצת וגנר בולדימיר פוטין, ב-23 וב-24 ביוני 2023, הוא המחשה טובה נוספת לצורך הזה...

בעשורים האחרונים, מדינות מתקשות להפעיל את צבאותיהן, בעיקר בגלל שתי תופעות:

התופעה האחת מכונה 'שלטון האימהות': קרובי משפחה - גם כאלה המקבלים את החלטתם של ילדיהם להצטרף לכוחות המזוינים של מדינה - מגיבים לעתים קרובות בתדהמה ובזעם, כאשר ה'ילדים' נשלחים למקומות לחימה, שבהם הם עלולים להיהרג, במקום לראות בכך סיכון מקצועי. זוהי גישה, שאינה מוגבלת לקרובי משפחה ולידידים של חיילים בשירות פעיל, היא משותפת לחברה כולה, אופיינית לתקופה הבתר- תעשייתית; ויש לה השפעה פוליטית מרובה, המטילה מגבלות חמורות על השימוש בכוח (לוטוואק, 2002, עמ' 101-100).

התופעה השנייה היא תופעת הסרבנות: תופעה זו אינה אופיינית לישראל דווקא ולא נולדה בתקופת המחאה נגד ממשלת ישראל השלושים ושבע. עוד באפריל 1970 נשלח לראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, מכתב הסרבנות הראשון, על ידי קבוצה של 56 תלמידי תיכון ירושלמים העומדים לפני גיוס, ובו הסתייגו חותמיו מכיבוש יהודה שומרון ורצועת עזה, ממלחמת ההתשה, ומהימנעות הממשלה מנקיטת צעדים שיובילו לסיום הלחימה.

בשנת 2023 התגברה הסרבנות מאוד בעקבות הקמת הממשלה ה- 37 בראשות בנימין נתניהו, והתעצמה עוד יותר לאחר פרסום הרפורמה המשפטית של שר המשפטים, יריב לוין. 

הפתרון ל'תופעת שלטון האימהות': צבאות הפרוקסי

איום הסרבנות - באופן בו הוא מונף כאמצעי סחיטה על שלטון לגיטימי נבחר - חותר תחת היכולת של מדינה דמוקרטית להחזיק צבא ממלכתי על בסיס חוק גיוס ואמון ביציבות תודעת החובה של האזרחים. ברגע שאזרחים מתחילים להשתמש במוכנותם להתגייס, כמנוף סחיטה על הממשל - כמנוף השפעה שמעבר לזכות ההשפעה בבחירות בקלפי - הכוח הזה מאיים על הממשל, באופן שדוחף אותו אל זרועות גיוס צבא השכירים, אותם כביכול הוא קונה בכסף; וכך, יכול להפעילם לכל משימה ללא התניות שמעבר לגובה התשלום. 

בדיוק מהסיבה הזו חבר הכנסת לשעבר, משה פייגלין, למשל, מצדד בביטול גיוס החובה וצבא העם. הוא מצפה שצבא שכירים יוכל למלא כל משימות הממשלה, ללא תלות בהסכמה ציבורית רחבה וללא יכולת למינוף מניפולציות על החלטות הממשלה.

מדינות (מרוסיה וארצות הברית ועד איראן), הנאלצות לבצע משימות צבאיות, שבהן אין לממשל לגיטימציה לסכן את חיילי הצבא המדינתי. ניסו לפתור את הבעיה בעזרת מיליציות מקומיות וצבאות פרוקסי. כך נוצר בעיראק ובאפגניסטאן השימוש בכוח 'בלאק ווטר' האמריקני. המקבילה הרוסית שלו היא 'קבוצת וגנר' או 'כוח וגנר': הוא ארגון צבאי רוסי, המתואר לעיתים כחברה צבאית פרטית. הקבוצה מבצעת בקבלנות פרויקטים בעלי אופי צבאי ברחבי העולם, כולל מעורבות בקרבות באזורי סכסוך. בראשה עמד האוליגרך יבגני פריגוז'ין, שהיה מקורב מאוד לנשיא פוטין. 

בעשור האחרון פעל הכוח כחלק בלתי נפרד ממערכת הביטחון הרוסית. ב-2014, תמך בכוחות פרו-רוסיים במזרח אוקראינה. בתחילת דרכן, נשען בעיקר על יוצאי הכוחות המיוחדים של צבא רוסיה, ופרס את כוחותיו בסוריה, בלוב, בסודאן ובמדינות אחרות באפריקה. עם תחילת המלחמה באוקראינה בעקבות מאמצי גיוס המוני הארגון גדל משמעותית ולקח חלק גלוי בלחימה ברוסיה, כשהוא מגייס לשורותיו גם אסירים בעלי רקע צבאי שהובטחה להם חנינה אם יישארו בחיים.

המפנה הגיע ב-24 ביוני 2023: פריגוז'ין וקבוצת וגנר מרדו בממשלת רוסיה. המרד התעורר על רקע המתיחות הולכת וגוברת בין משרד ההגנה הרוסי לבין פריגוז'ין. במהלך המרד, כבשה הקבוצה חלקים משטחה של רוסיה - כולל העיר רוסטוב שעל הדון, שם התקבלו המורדים כמשחררים - והתקדמה לעבר מוסקבה. למחרת, לאחר משא ומתן שאותו ניהל נשיא בלארוס, , פריגוז'ין וכוח וגנר נסוגו מהשטחים שכבשו, פרוגוזין קיבל חנינה וגלה לבלארוס.

סיפור כוח וגנר מהווה שיעור רב חשיבות לחשיבות צבא העם עבורנו

הוא התרחש בעיצומו של הויכוח הניטש בשראל על קיומו של צבא העם: האם עדיין נחוץ? מדוע? מה יצר בעבר את הצורך בו במדינת ישראל ועל איזה רקע נוצרו הצרכים והפונקציות שצבא העם אמור לממש?

ראוי להדגיש תחילה כי כאשר מדברים במדינת ישראל, על השאלה האם עדיין צבא העם ממשיך להיות נחוץ כבעבר, כמובן ישנו לדיון ממד מקצועי ענייני, אבל גם ממד של אינטרסים סמויים רחבי היקף, הנמצאים בממד הסמוי (Sub-Text) של הדיון.

אחד מהנושאים הסמויים מתבטא בשאלות ההולכות ונשאלות כגון:

• האם לא תם עידן האיום הקיומי על מדינת ישראל?
• עד מתי נמשיך להיות חברה מגויסת?
• האם חינוך בעל גוון מיליטריסטי יכול להיות חינוך ראוי בחברה פתוחה הצועדת לקראת "קידמה" ונתונה לתהליכי גלובליזציה?

שאלות אלה מבטאות אינטרסים חברתיים תרבותיים, וכשדנים באינטרסים אלה מתווים גם את מגמות הדיון באשר לסוגיית צבא העם. בכניסה לדיון יש להתבונן בשינוי המתחולל בשדה המקצועי הצבאי שמחייב בחינה מחדש של קונספט צבא העם. 

עידן צבא ההמונים

בעידן המודרני, בעיקר מראשית המאה ה-19 עם עידן המהפכה התעשייתית התהווה שינוי בארגון הצבאות במגמה הולכת וגוברת של גיוס המוני. במלחמת האזרחים האמריקאית; במלחמת העולם הראשונה וגם במלחמת העולם השנייה, התנגשו זה בזה צבאות ענק במאפייני פעולה של העידן התעשייתי, באופן שהביא לביטוי היקף רחב של מסה. 
הפעלת הצבאות הייתה במקרים רבים דומה לתפיסת ניהול של פס ייצור והמסה הכמותית הייתה בהחלט אחד מהשיקולים המשמעותיים של הערכת יחסי כוחות והערכת היכולת לנצח בשדה הקרב. 

חלו מאז שינויים רבים. כלי הנשק השתנו מאוד, העמידו דרישות אחרות של התמחות, גם אופי המלחמות השתנה. המפגשים וההתנגשויות הפסיקו להיות התנגשויות המוניות. גם מכיוון שהמדינות לא יכולות להרשות לעצמן להקים צבאות ענק, כי הן מתמודדות בקשיי תקציב בשאיפה לממש צרכים מגוונים של מדינת רווחה, וגם מכיוון שמערכות הנשק המשוכללות דורשות הון עתק לרכש ולאחזקה. כך ברוב מדינות העולם מתהווה מגמה שבה הצבאות הולכים ומצטמצמים.

בנוסף, מדינת ישראל מתנסה בשנים האחרונות בהתנגשויות מסוג אחר, לחימה בצורות חדשות שבהם יש לכוחות קטנים ומיוחדים, שהם כוחות עילית תפקיד משמעותי הולך וגובר. לאור ניסיון זה יחד עם המגמה הכוללת לצמצום הצבאות נאמרה אמירה ידועה, על הצורך בצבא קטן וחכם. אולם, בחינה מעמיקה יותר מבהירה מיד כי מדינת ישראל ממשיכה להימצא בסביבת איום רחב היקף ועדיין צריכה להעמיד יכולת כמותית תואמת אל מול מבחן מלחמה קונבנציונאלית באופן המקיים מענה הולם מול צבאות ענק, הנבנים במדינות המקיפות אותה. גם אם כרגע צבאות אלה אינם מעמידים מולנו איום ישיר הפוטנציאל לאיום קיים. אם לא נעמיד סד"כ בהיקף נדרש אנו עלולים למצוא עצמנו עם צבא קטן וחכם אך רחוק מלהיות מספיק.

בבחינת ההיבט העקרוני של סוגיה זו אתמקד להלן בשלוש נקודות מבט בהן נבחנת הערכיות והנחיצות של צבא העם לעומת צבא שכירים מקצועי:

• האחד הוא הצורך הכמותי;
• השני הוא הממד הערכי;
• השלישי הוא הממד התפקודי-פונקציונאלי.

נתחיל בצורך הכמותי: 

אומרים לנו כפי שכותב למשל עופר שלח בספרו "המגש והכסף" שאפשר להמיר את צבא ההמונים המגויס כצבא עם בצבא מקצועי שכיר.

בארה"ב ובאנגליה אכן עברו לשיטה זו, אלא שארה"ב היא המדינה היחידה במערב שבאמת מעמידה צבא רחב היקף שיש ביכולתו לעמוד במשימה מלחמתית בכוחות עצמו לבדו וללא צורך בשיתוף כוחות קואליציה. לארה"ב כמדינה גדולה ומפותחת ישנה אפשרות כזאת כאשר מתוך כ-300 מיליון איש ניתן למצוא מספיק אנשים שיבחרו את המקצוע הצבאי כמקצוע לחיים ויתנדבו לשירות צבאי כחיילים שכירים.

השאלה המעשית כאן היא האם אנחנו יכולים לקיים מודל גיוס דומה? התשובה היא שלילית באופן חד משמעי. גם ללא בחינה אמפירית מקיפה ניתן לקבוע כי במדינת ישראל לא ימצאו מספיק בני נוער מוכשרים וטובים שיבחרו בשירות צבאי כדרך חיים לשנים הנדרשות בכמות הנדרשת וגם באיכות הנדרשת. אפשר להעמיד צבא שכיר בהיקף הנדרש לדרישות הביטחון השוטף, אולם כאשר מדובר בהיבט הכמותי בבניין הכוח הצבאי למלחמה, אין למדינת ישראל יכולת אחרת מלבד רעיון צבא העם.

הווה אומר שמוטל עלינו להמשיך להיות חברה ומדינה המגייסת את כל משאביה בשעת מבחן כפי שהגה בן גוריון והעמיד את העניין בשיא השכלול עם ארגון יחידות המילואים אחרי מלחמת העצמאות.

נעבור לממד הערכי. כאן ישנן מספר נקודות מבט:

נקודת המבט הראשונה עוסקת באדם הפרטי, המגויס לשירות

כאן עולה השאלה האם קיים ערך בחייו של אדם ללמוד מלחמה ולהיות נושא חרב? בתפיסת עולמי התשובה היא – בהחלט כן. 

בני ישראל יוצאים מארץ מצרים חמושים בנשק ככתוב בפרשת בשלח "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים" והשאלה הנשאלת גם ע"י מפרשים רבים, מדוע הם זקוקים לנשק והם הרי יוצאים בסיוע אל-עליון בנסים גלויים עם עמוד ענן ביום לכוון את דרכם ועמוד אש בלילה להאיר להם. על כך עונה החת"ם סופר "מכאן שאין סומכים על הנס", זו חובתם לצאת חמושים. בהשקפת עולמי, כפי שהתלמוד מחייב אדם ללמד את בנו מקצוע כדי שיוכל לפרנס עצמו וחייב ללמדו שחייה כדי שיוכל לשרוד את סכנת גלי הים, כך חייב אדם ללמד את בנו גם לשאת חרב ולהלחם.

לגבי אנשים רבים האמירה הזאת לא תתקבל באהדה אבל בסופו של דבר כורח החיים מלמדנו כי על מנת לשרוד אנו חייבים להיות מסוגלים לשאת נשק. כל אדם ואדם חייב להיות מסוגל בעת צרה להפעיל נשק על מנת להגן על חייו. השאלה המוכרת החוזרת ונשאלת בהקשר זה היא "הלנצח תאכל חרב, האם לעד נחיה על חרבנו?" תשובתי לעניין הזה ברורה: "על חרבך תחיה" זו הברכה שניתנה לעשיו (בראשית, כ"ז מ') והפירוש הוא שאת פרנסתו יוציא משימוש בחרב; בשוד, בגזל, בדמי חסות, זו בעיני המשמעות של המלים "על חרבך תחיה". לעומת זאת להחזיק חרב כפי שאנחנו מחויבים לעשות, אין זה על מנת להתפרנס מן השימוש בה, אלא על מנת להגן על מפעל חיים, על בניין ויצירה זו הוויית המציאות המוכרת לבני אדם מאז ימי קדם. זו המשמעות הנלווית לחזרת היהודים לארצם, בשאיפתם לקיום ריבוני ואכן מאז ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה ומאז הקמת מדינת ישראל, יהודים חיים בארץ זו על עבודת כפיים, עמל ויצירה מדע וכלכלה ובאשר נדרש מגנים על הישגים אלה בחרב. כאן נקודת המבט המעבירה אותנו מן הפרט אל הציבור.

חובתו של ציבור להתארגן כחברה בחלוקת נטל החובות כחובת הציבור לגיוס מלוא כוחו למלחמה. דוגמת מופת היא השיח המתנהל בין משה ובני גד, ראובן וחצי המנשה המבקשים להישאר בארץ הגלעד והבשן ומבקשים ממשה: "אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזו לעבדך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן". ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'?" (במדבר ל"ב ה'-ו') משה טוען כנגדם בקול ברור: האם ייתכן שאחיכם יצאו למלחמה ואתם תישארו שלווים בנחלתכם? זו קביעה מוסרית קטגורית האומרת שאם חלק מהעם יוצא למלחמה חלוקת הנטל אמורה להיות משותפת. הממד הערכי מדגיש כאן כיצד ראוי לקיים את הזיקה שבין הפרט לבין החברה והמדינה.

נקודת המבט השנייה: שיח הזכויות

בשנים האחרונות הודגש לא רק בארץ גם במדינות הרווחה באירופה, שיח שהוא שיח זכויות. בשעה שמספרים לנו כי איננו עוד חברה מגויסת, בוחרים למעשה בחברה שעסוקה בעיקר במערכת הזיקות שבין הפרט לבין המדינה בהדגשת זכויותיו של הפרט.

להבנתי, קיים קושי גדול בקיום זהות לאומית ולכידות של מדינה וחברה ללא דגש מרכזי המוצב בהן על מילוי החובות. בתוך כך אחת מחובותיו הבסיסיות של אדם למדינתו היא היכולת להיחלץ למלחמה למען הכלל. זוהי יכולת העומדת הרבה מעבר לממד האינסטינקטיבי המניע את האדם המצוי בצרה לקום ולהגן על משפחתו. כאן מדובר ביכולתו של בן תל-אביב להגן על מטולה, או על בני מטולה וזאת היכולת לדרוש מבן מטולה להגן על תל-אביב או על באר שבע או על שדרות. זאת יכולתו של הריבון לגייס את כל נושאי החרב בני עמו ולהטיל אותם למקום שבו מצוי, להבנתו, מבחן המלחמה. זאת היכולת למצות משאבים וזאת היכולת לייצר ערבות הדדית ותחושה של שותפות גורל.

מהבחינה הזאת, כאשר אנשים שואלים את השאלה, האם צבא העם עדיין נחוץ, הם בעצם בסתר או בגלוי מסיטים אותנו לדיון בשאלה האם ריבון יכול לקחת את בני הארץ, את בני המדינה ולחייב אותם לסכן את נפשם ולמסור את נפשם למען צרכיו ומטרותיו וזאת גם בשעה שהאינטרסים של הריבון אינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הפרטי המידי של האזרח הפרטי. בסיכומו של דבר הטענה היא כי אין מדינה היכולה להתקיים ללא יכולת עקרונית לגיוס האזרח הפרטי למען מטרותיה.

אכן זו תפיסת עולם הנתונה כיום במחלוקת. מדברי עד כה מתבררת השקפת עולמי המצדדת לחלוטין ביכולתה של מדינה לגייס את אזרחיה למימוש מטרותיה. יתר על כן, גם את מחאת המילואימניקים אחרי המלחמה האחרונה בקיץ 2006 אני נוטה לפרש כנובעת לפחות בחלקה, מתחושתם כי בשנים האחרונות הוטל ספק במידת נחיצותם כלוחמי מילואים באופן שדחק אותם לניתוק מן היכולת להיות שותפים של ממש לנטל חובת הביטחון. כשהגיעה שעת המבחן בלחימה בה נדרשו מחדש למסירות נפשם, שאכן ניתנה במלוא המובנים, הם בעצם באו ואמרו "חברים תחזירו לנו את מעגלי זיקת שיח החובות".

החברה הישראלית מחויבת בימים אלה לשאלת יסוד שמבררת כיצד מעמידים את שיווי המשקל הראוי להתקיים בהוויית יום יום בין שיח הזכויות לבין שיח החובות. מבחינה זו גם במסגרת איזון מתון בין זכויות לבין חובות חייבת מדינת ישראל להמשיך להיות חברה הנתונה תחת חובת גיוס בכל הרבדים של העשייה הלאומית. יתר על כן, בממד הפונקציונאלי קשה לתאר חברה כלשהי המתקיימת כקהילה מלוכדת ואיננה מגויסת לרעיונות המייצגים סיפור-על משותף.

בנקודת המבט השלישית אבחן את הכורח התפקודי-פונקציונלי בשיטת הגיוס של צבא עם

צבאות מודרניים וגם צבאות בעידן הפוסטמודרני, נדרשים בתהליך גובר והולך למיומנויות לחימה וירטואוזיות שאין דרך להשיגן ללא התמסרות מקצועית לתחום התמחות הנרכש כדרך חיים. כך לדוגמה הווירטואוזיות הנדרשת מטייס בחיל האוויר, מלוחם בצוללת מתקדמת או ביחידה מיוחדת. אכן קיימות בצה"ל יחידות עילית המבוססות על אנשים המקדישים את חייהם לשרות כחיילים מקצועיים שכירים והם מעניקים פתרון לבעיות בהן רק כוחות עילית יכולים להביא את התוצאה המבוקשת.

אבל כוחות אלה יהיו תמיד קטנים, ואין ביכולתם להעמיד את המענה הכולל אל מול כלל האיומים ואל מול היקף הקרבות של מלחמה. קיומו של צורך בצבא קטן מקצועי ומצטיין, לא זו בלבד שאינו מחליף את הצורך בצבא רחב היקף אלא שהוא נדרש במקביל ושתי היכולות נדרשות לתמוך זו בזו. לצורך תמיכה ביחידות עילית קטנות ומצומצמות נדרש אפוא צבא רחב היקף ותחת גיוס חובה. במקום שנדרשת חובת הגיוס הרחב נדרשת גם המסוגלות של האזרח המגויס, גם אם אינו חייל בכוחות העילית, לכוחות הנפש הנדרשים לעמידה במוראות המלחמה.

מבחינה פונקציונאלית נדרש אם כן שילוב בין יחידות עילית באיכות ייחודית לבין צבא בינוני ורחב היקף המסוגל לתמוך אותו בשעת מבחן אם תיווצר.

ניקולו מקיאבלי ואפקטיביות הצבאות השכירים

בנקודה זו נדרשת התבוננות בממד פונקציונלי נוסף המחבר מערכת ערכית למערכת פונקציונאלית. כאן אני נתמך בדברי ניקולו מקיאבלי – בספרו[ 'הנסיך' (פרק 12), שם הוא בוחן סוגי צבאות ומדבר על צבאות שכירים ומידת יעילותם. להלן דבריו:

"מן ההכרח הוא לנסיך להניח יסודות איתנים לשלטונו, ואם לאו – גזירה עליו שנפול יפול. היסודות הראשיים לכל המדינות, לחדשות, לישנות או למעורבות, הם חוקים טובים וגייסות טובים". בבואו לברר מהם הגייסות הטובים הוא קובע:

"אני אומר אפוא, שהגייסות, שבהם מגן נסיך על שלטונו, הם גייסות שלו או גייסות שכירים או גייסות עזר או גייסות מעורבים מכל המינים האלה.

הגייסות השכירים וגייסות העזר אין בהן תועלת וסכנתם מרובה, כל המייסד את שלטונו על גייסות שכירים לעולם לא תהא עמידתו איתנה ובטוחה, כי הללו אין שלום ביניהם, הם רודפי כבוד ובצע, בלא משמעת ובלא נאמנות, אמיצי לב ביחס לאהוביהם ומוגי לב ביחס לאויביהם, בלא יראת שמים ובלא נאמנות לאדם. 

ככל שאתה דוחה את ההתקפה בכוחם של אלה, אתה דוחה את מפלתך. בימי השלום חומסים הם את נחלתך, ובימי המלחמה עושים כן האויבים. והסיבה לדבר, שאין שום טעם אחר ליציאתם לשדה הקרב זולתי השכר המועט, ואין שיעורו של זה מספיק כדי לעורר אותם למסור את נפשם עליך. אכן רוצים הם להיות חייליך כל זמן שאינך עושה מלחמה, אבל כשבאה שעתה של המלחמה, הם עוזבים אותך לנפשך או בורחים מפני האויב. דעה זו יעלה בידי להוכיח בלא טורח מרובה שהרי לא חרבה איטליה אלא על שום שסמכה במשך שנים רבות על גייסות שכירים ובהם תלתה את כל תקוותה."

"רצוני להוכיח בבירור את התקלה שבגייסות אלה ("שכירים"), מפקדיהם של גייסות אלה אפשר שהם מצויינים בכשרונות ואפשר שאינם מצויינים. אם הם מצויינים, אי אתה יכול לסמוך עליהם, כי כל הימים יחשבו על עלייתם לגדולה, בין על ידי דיכוי אלה שאתה מושלם ואדונם ובין על ידי דיכוי אחרים למורת רוחך. אבל אם שר הצבא אינו בעל כשרון, בנוהג שבעולם שהוא מוריד אותך לטמיון.

ואם יטען הטוען, שכל הנוטל כלי זין לידו, אחד שכיר ואחד שאינו שכיר, יעשה כמעשהו של זה וינהג כן, אשיב גם אני ואומר, שכלי זין מן ההכרח שישמשו או נסיך או רפובליקה. הנסיך חיב בעצמו לילך בראש ולשמש בכהונת שר-צבא, הרפובליקה חייבת להטיל שליחות זו על אחד מאזרחיה, וכשזה אינו יפה לתפקידו, מן הראוי לה להמירו באחר... והניסיון מלמד, שרק הנסיכים והרפובליקות המזויינים משיגים הישגים גדולים מאוד, הגייסות השכירים שכרם יוצא בהפסד מרובה, ורפובליקה, המזוינת בגיסותיה שלה, ולא בשכירים, משתעבדת ביתר קושי לאחד מאזרחיה." (הנסיך פרק 12; ראה כריכת הספר משמאל)

במבחן המלחמה, אין תחליף לצבא העם!

קיצורו של דבר – בממד הפונקציונלי – ישנו מקום בו הגייסות השכירים שאינם מונעים אלא ע"י אינטרס אישי אינם יכולים למלא את תפקידם וחובתם למדינה במלוא הנאמנות הנדרשת. במיוחד במבחן זה נדרש צבא העם להעמיד למדינה גייסות בנאמנות שלמה.

מדינת ישראל הנדרשת להיקף כוחות גדול בעל מחויבות ערכית ונאמנות גבוהה מחויבת ככל הנראה להמשיך לקיים חברה מגויסת בעלת זיקה לשיח-חובות, המעמיד כל פרט ופרט בזיקת חובות כלפי הכלל. בתוך כך אחת מחובות היסוד היא יכולתו לשאת חרב למען המדינה.

במבחן המלחמה במקום בו נדרשת מסירות נפש עילאית של כל לוחם, רק כוחות בעלי זיקת נאמנות הדוקה לחובתם למדינה ולמטרות המלחמה יכולים לממש ניצחון. כאשר אומה נדרשת למאבק ממושך למען קיומה אל מול אויבים מגוונים ורבים נדרשת גם היכולת לגייס את מלוא המשאבים הלאומיים לשעת מבחן. זאת מציאות קיומנו ואני מקווה שנמשיך להיות מסוגלים לגייס את מלוא הכוחות הנדרשים כשהם מונעים ברוח איתנה ונכונה.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון;
• אוסף המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה;
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• אוסף המאמרים על 'פרשת בשלח';
• אוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה;
• אוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה;
• הרחבת המושג 'אפקטיביות';
• אוסף המאמרים על 'פרשת בשלח'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• יחזקאלי פנחס (עורך) (2009), צה"ל - צבא העם או צבא מקצועי, תל אביב: משרד הביטחון.
• גרשון הכהן (2013), צבא העם או צבא מקצועי - הוויכוח לא ימוצה, ייצור ידע, 28/6/13.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2019), ‘פרשת בשלח’ באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 17/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.