תקציר: מי שממיר נכסים לאומיים בהסכמי נייר, או שהוא טיפש והולך שולל או שהוא סבור שאין לו ברירה; כיוון שהסכמי נייר משתנים עם כיוון הרוח; ונכסים בינלאומיים נשארים לעד!

[לאוסף המאמרים בנושא הסכמי נייר וביטחון לאומי, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הסכם הגז עם לבנון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

עודכן ב- 18 באוקטובר 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

הסכם הגז אליו הגיעו ישראל ולבנון באוקטובר 2022, העלה שוב את שאלת המרתם של נכסים לאומיים בהסכמי נייר. לישראל ניסיון ארוך בסוגייה זו, מאז הסכמי השלום עם מצאים. חלקם נחשבים ממעוף השנים למוצלחים. חלקם כבר מוכרים ככישלון גמור. כך או כך, הנכסים שנמסרו כחלק מההסכמים הללו, נותרו 'בצידה השני של הגבעה'.

נחזור להסכם הגז: בעוד בישראל משבחים אנשי הממשל את יתרונותיו, "רגע אחרי שנחתם ההסכם הימי עם לבנון, החליט נסראללה לפתוח אותו מחדש באופן חד־צדדי. הוא הכריז על ריבוע מחלוקת בתוך הים, ובנה מוקד חיכוך חדש עם ישראל...

מי שמכיר את נסראללה לא הופתע מה'שפן' ששלף. זה האיש, וזו האסטרטגיה שלו. היא מבוססת על בנייה של קלפי מריבה וניצחונות. ככל שירבו קלפי המריבה בין לבנון לישראל, כך הוא יוכל לטעון כי העם הלבנוני זקוק לו. הרי אם היחסים היו סבירים ונטולי מחלוקות, מי צריך ארגון שיילחם בעבורו... אחרי שנחתמו המסמכים, וכל צד פנה לדרכו, החליט נסראללה לקחת עוד נגיסה. הוא המציא את משבצת המריבה החדשה בים, וכך הוליד קלף מריבה נוסף לאוסף. אין בכוונתו לצאת למאבק כדי להשיבה בזמן הקרוב. בשלב הזה, הוא רק נעץ את הדגל. אם יזדקק (ואם איראן תזדקק, פ"י), ישתמש בו כאמתלה לחיכוך בבוא העת."

ומתי נבין אנחנו מה ערכם האמיתי של הסכמי נייר במזרח התיכון?

המשפטיזציה, לכאורה, של הביטחון הלאומי

מאז תום מלחמת העולם השנייה, התרבות המערבית נוטה, לכאורה, לראות את היחסים הבינלאומיים בהקשרים משפטיים, הדומים מאוד לאלה הנהוגים בין חברות עסקיות, שם משקלם של חוזים יציב יותר. אולם, כשמגיע הרגע שבו האינטרסים של מעצמות מערביות מחייבים לנהוג אחרת, הן מפרות הסכמים בלי להניד עפעף.

בפרדיגמת חשיבה מזרחית, האמת גלויה יותר על פני השטח. הסכמים כאלה הם רק כלי במאבק העוצמה, ותוקפם הוא "רק להיום". עד שהרוח תשנה את כיוונה, ו"מחר הוא יום חדש". מודל החיקוי המוכר ביותר הוא הסכם חודיבייה (Treaty of Hudaybiyyah) - הבסיס לכל הסכם שלום שעורכת מדינת ישראל עם הערבים - שהוא הסכם שביתת אש שחתם, בערמה, הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.

דוגמה: אוקטובר 2022 - אוסטרליה חוזרת בה מההכרה במערב ירושלים כבירת ישראל

כשהכירה אוסטרליה בירושלים, התאים הדבר למדיניותה של הממשלה השמרנית של אותה תקופה, ולאינטרסים הלאומיים של אוסטרליה בעידן הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ.

אבל מאז, שינתה הרוח את כיוונה'... הממשל השמרני באוסטרליה התחלף במפלגת הלייבור; ושרת החוץ האוסטרלית - שהודיעה על ביטול ההכרה - אמרה כי היא מבטלת את הכרזתו של ראש הממשלה לשעבר מוריסון - שלדבריה קיבל את ההחלטה "משיקולים ציניים כדי לזכות במושבים בבחירות במדינה"...

דוגמה: יוני 2018 - הרוסים מפרים את הסכמי הדה אסקלציה בסוריה

ערכם של הסכמי נייר העיתון אשראק אל וואסט היוצא בלונדון דיווח לנו כי הרוסים הודיעו חד צדדית על סיומם של הסכמי הדה-אסקלציה בסוריה (כולל אזור הגבול עם רמת הגולן הישראלית). ההסתערות הסורית להחזרת שטחי דרום מערב המדינה לידי משטר אסד החלה.

ביולי 2017 חתמו רוסיה וארצות הברית על הסכם הסדרה, כדי להפחית את עוצמת הלהבות במלחמה בסוריה; ולכאורה, אף להביא לסיומה. במסגרת זו פעלו הרוסים, בשיתוף עם בני בריתם, טורקיה ואיראן; ועם ירדן וארה"ב (ובעקיפים גם עם ישראל), לכונן ארבעה אזורי הרגעה (דה אסקלציה) שמשמעותם חלוקה בפועל של סוריה בין בשאר ליריביו.

למה הפרו הרוסים את ההסכם? מה, לא מכבדים הסכמים בינלאומיים? לא. כי הסכמים שווים רק כאשר הם מבטאים מצב קיים של חלוקת עוצמה בפועל.

אז, נזקקו הרוסים ואסד להסכם, כי אחרי הצלחותיהם עד אז, היה דרוש להם זמן לעכל את הטריטוריות שכבשו ולהחזיר לשם שלטון אפקטיבי. בנוסף, ריחפה על אסד ועל הרוסים הסכנה שהאמריקנים יפעלו להעפתו מכיסאו. ההסכם הסיר מסדר היום את הסוגיה הזו. אסד קיבל לגיטימציה בפועל, ועוצמתו עלתה מיד, בהתאמה.

עתה התחזק המשטר, צבר כוח והוא מוכן למאמץ הדרומי, שעליו שקד בחודשים האחרונים. עכשיו, ההסכם הפך לנכס לנטל. אז מה עושים? מפרים אותו!

דוגמה - מזכר בודפשט 1994: הניסיון האוקראיני הרע בהסכמי נייר

אוקראינה הייתה ותהיה תמיד - בעיני רוסיה ובעיני אויביה כאחד - מדינת מפתח, בניסיונות 'לקפל' את הדוב הרוסי. כך נוהג גם המערב מאז קרסה ברית המועצות; וזה הרקע לעימות הנוכחי בין רוסיה לאוקראינה. אבל המדינה הזו - שנולדה מחדש כמדינה עצמאית - עם קריסת ברית המועצות,קיבלה הזדמנות חד פעמית, לנטרל את הדוב הרוסי השנוא, ולהפוך מוואסאל למעצמה בפני עצמה. זאת כיוון, שבשטחה שכן מאגר הנשק הגרעיני השלישי בגודלו בעולם.

רוסיה וסין מחד גיסא; והמערב מאידך גיסא, הבינו היטב את המשמעות של מעצמה גרעינית חדשה ודחפו את אוקראינה, שנאבקה אז בקשיים כלכליים קשים- להסכם.

התוצאה: מזכר בודפשט (נקרא גם הסכם בודפשט ומסמך בודפשט) הוא שנחתם בעיר בודפשט בהונגריה ב-5 בדצמבר 1994. לפיו, התפרקה אוקראינה מנשקה הגרעיני; וחתמה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. בתמורה, התחייבו ארצות הברית, רוסיה ובריטניה, לכבד את עצמאותה של אוקראינה ואת ריבונותה בשטחיה, ולהימנע מאיום או שימוש בכוח צבאי כנגדה או פגיעה בעצמאות האוקראינית.

אז הבטיחו... האם יש למישהו ספק שאם הייתה אוקראינה מעצמה המחזיקה בנשק אטומי, היא לא הייתה מותקפת?

מאי 1967: האמריקנים מפרים את הערבות שנתנו לחופש שיט במיצרי טיראן

מיקומם של מצרי טיראן בכניסה למפרץ אילת הוא בעל משמעות אסטרטגית רבה לישראל ולירדן. דרכם עוברת כל התנועה הימית לירדן (לנמל עקבה), ועיקר התנועה הימית בין ישראל לבין אפריקה והמזרח הרחוק (לנמל אילת) (ויקיפדיה, מצרי טיראן).

[בתמונה משמאל: הנשיא אייזנהאוור. נן ערובות אמריקניות לחופש השיט במיצרי טיראן תמורת נסיגה ישראלית מסיני; אבל לא נתן ערובות לקיים אותן. בעובדה, הערובות הללו לא כובדו ע"י ממשל ג'ונסון, מה שהביא לתקופת החרדה הלאומית לפרוץ מלחמת ששת הימים... התמונה היא נחלת הכלל]

כבר בספטמבר 1955 הטילה מִצְרַים הסגר על מפרץ אילת ודרשה את הסכמתה למעבר כל אונייה במצרי טיראן, ובכלל זה אניות ישראליות. חסימת מצרי טיראן בידי מִצְרַים לפני מלחמת סיני (1956), על ידי הצבת תותחי חוף בראס נצראני, הייתה מהגורמים המרכזיים לפרוץ המלחמה. במהלך המלחמה כבשו כוחות משולבים של חיל הים הישראלי ולוחמי חי"ר את האי טיראן, ושהו בו תקופה קצרה. את ראס נצראני כבשה ללא קרב יחידת הסיור של חטיבה 9 (לאחר שחצתה במסע רכוב את כל מזרח סיני) כיוון שהַמִּצְרִים העדיפו לרכז את כח המגן סביב נמל שארם א-שייך למקרה נסיגה. נסיגת ישראל מחצי האי סיני ומהאי טיראן נעשתה רק לאחר קבלת ערבויות בכתב בדבר חופש השיט במפרץ אילת מנשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר, לראש הממשלה הישראלי דוד בן-גוריון, ב-20 בפברואר 1957 (ויקיפדיה, מצרי טיראן). 

הַמְּצָרִים היו פתוחים למעבר חופשי של ספינות ישראליות מאז ועד 1967. ב-23 במאי, בימים שלפני מלחמת ששת הימים, שוב חסמה מִצְרַים את מצרי טיראן, פעולה שהוגדרה בישראל כקאזוס בלי, והייתה מהגורמים העיקריים לפרוץ המלחמה. אבל, כשפנתה ישראל לארצות הברית בבקשה לפעולה בינלאומית לפתיחת המיצרים, הובהר לה שבסיפור הזה היא לגמרי לבדה... (ויקיפדיה, מצרי טיראן).

אלה חוקי העוצמה של מערכת מורכבת, טמבל!

מי שמבין מערכות מורכבות לא צריך להתפלא. בפועל, היחסים הבינלאומיים אינם מושתתים על כיבוד ריבונותן של מדינות, אלא נמדדים בהקשרים של עוצמה (Power).

התרגום של עוצמה ליחסים בינלאומיים מגולם במושג עוצמה לאומית (National Power): היכולת של שחקן אחד בזירה הבינלאומית (ארגון, מדינה או גוש מדינות) לקדם את האינטרסים הלאומיים שלו, להשפיע על המערכת הבין-לאומית ולהפגין עליונות בתהליכי מיקוח בין-לאומיים. זוהי היכולת לאלץ שחקן אחר לשנות את התנהגותו, גם אם שינוי זה מנוגד לאינטרסים הלאומיים שלו.

עוצמה לאומית נקבעת על ידי פרמטרים של גודל, אוכלוסיה, עושר ויכולות צבאיות, וגם של גיבוי בינלאומי: של גורמים אחרים המצרפים יחד - מסיבותיהם - את עוצמתם המצרפית ויוצרים עוצמה גדולה יותר (רוסיה, משטר אסד, תורכיה ואיראן...).

משמע: מקור הלגיטימציה היא העוצמה ולא שום דבר אחר! מה שקובע הוא, אם אני חזק; ולא, אם אני צודק! אם למישהו כדאי לבטל הסכם, ויש לו העוצמה הדרושה לצורך כך, הוא יעשה זאת, וגם יוכל להשיג לגיטימציה לכך, לפחות מחלק מה'שחקנים' בזירה הבינלאומית.

[לאוסף המאמרים בנושא הסכמי נייר וביטחון לאומי, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הסכם הגז עם לבנון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא הסכמי נייר וביטחון לאומי;
• אוסף המאמרים על הסכם הגז עם לבנון;
• אוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת חשיבה מזרחית';
• להרחבה על הסכם חודיבייה;
• הרחבת המושג, 'עוצמה';
• הרחבת המושג, 'עוצמה לאומית';
• הרחבת המושג, 'אינטרסים לאומיים';
• אוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה';
• הרחבת המושג, 'לגיטימציה';
• הרחבה על הניסיון האוקראיני הרע בהסכמי נייר – מזכר בודפשט 1994.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), הסכם חודיבייה – הסכמי שלום כתחבולה…, ייצור ידע, 19/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על פרדיגמת חשיבה מזרחית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), עוצמה, ייצור ידע, 14/8/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), עוצמה לאומית, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אינטרסים לאומיים, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מאבק העוצמה במערכת מורכבת, ייצור ידע, 14/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מערכת מורכבת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), לגיטימציה, ייצור ידע, 5/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2022), הניסיון האוקראיני הרע בהסכמי נייר – מזכר בודפשט 1994, ייצור ידע, 20/1/22.
• ויקיפדיה: מצרי טיראן.