לא משלמים...
אחד התסכולים הגדולים של אנשים שאוהבים להעניק הוא העובדה שאחרי פרק זמן מסוים מתרגל המוענק, ומתחיל להאמין שזה בעצם מגיע לו... את התופעה הזו מכנים תסמונת ה'מגיע לי', ואותה החליט נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לנפץ, בהגיעו לפסגת נאט"ו בבריסל ביום 11/7/18. הקדימון לפגישה הגיע כדרכו בטוויטר: הוא דרש ממדינות אירופה להשתתף בעלויות הכלכליות הגבוהות, הכרוכות בשמירה על ביטחון היבשת שלהן (כהנא והרש, 2018):
"הרבה מדינות בנאט"ו, שמצפים שאנו נגן עליהן, לא רק שלא עומדות במחויבויות הכספיות שלהן לברית, הן מאחרות כבר שנים ארוכות בתשלומים שלא ביצעו... האם הן תפצנה את ארה"ב?... זה לא הוגן למשלם המסים האמריקני" (שארצות הברית מוציאה על הגנת המדינות יותר מהן). בהזדמנות זו העלה טראמפ גם את בעיית המכסים: "... וזה בנוסף לעובדה שאנו מפסידים 151 מיליארד במסחר עם האיחוד האירופי".
[לכתבה המלה של כהנא והרש ב'ישראל היום', לחצו כאן]
'שני גברים וחצי' כמשל...
מה שמעצבן את האירופים יותר מחוסר העכבות של הנשיא האמריקני, זה שהוא צודק! מצבה של אירופה מאז תום מלחמת העולם השנייה, מזכיר מאוד את מצבו של ג'ייק הארפר (המגולם על ידי השחקן ג'ון קראייר; ראו תמונה בראש העמוד) בקומדיית מצבים אמריקאית של רשת CBS, שני גברים וחצי (Two and a Half Men). ג'ייק המטופל בילד, מצליח לשרוד אחרי גירושיו, נגד כל הסיכויים, כשהוא חי חיים טובים בלי לממן אותם: הוא מתעלק על אחיו, צ'ארלי הרפר (צ'ארלי שין) - רווק גרוש ובודד, שמנהל אורח חיים נהנתני - ועובר לחיות עם בנו בביתו של צ'רלי, ועל חשבונו. הוא מצליח להתמיד בכך גם כשצ'רלי מת, והבית נמכר לוולדן שמידט (המגולם על ידי אשטון קוצ'ר) בחור עשיר עם לב שבור...
אחרי מלחמת העולם השנייה בורכה מערב אירופה בנדיבות יוצאת דופן של האמריקנים, ששיקמו אותה בכספם (תכנית מרשל). יתרה מכך, עם התקררות היחסים עם ברית המועצות והתהוות 'מסך הברזל' בין מזרח למערב, הגנו האמריקנים על המערב-אירופים בגופם ובכספם, ואפשרו להן להתאושש ולצמוח בלי להשקיע בהוצאות ביטחון כבדות (תחשבו על תקציב מדינת ישראל, אם לא הייתה צריכה להשקיע בתקציב הביטחון...).
[בתמונה: משל למצבה של אירופה... ג'ייק הארפר (ג'ון קראייר) ו- וולדן שמידט (אשטון קוצ'ר). תמונת מסך מקומדיית מצבים אמריקאית של רשת CBS, שני גברים וחצי]
כל עוד מדינות מערב אירופה היו חלשות ועניות, הייתה הצדקה לכך, שכן, הן היו קורסות מהנטל הכספי שהתחייב מהוצאות ההגנה שלהן מול ברית וורשה. אולם, עם השנים צברה אירופה עוד ועוד שומן, ויכולה הייתה לבנות כוח צבאי, שיוריד את הנטל מעל האמריקנים. אבל, לחיי הפקרות מתרגלים מהר. ככל שצברו שומן, קיפלו את צבאם, התנוונו כלאומים (אחוזי ילודה אפסיים) ואיבדו את הנכונות לאחוז בנשק.
לא רק שהמערב אירופים לא השתתפו משמעותית בהוצאות הביטחון של עצמם, האיחוד האירופי והעושר הגבירו את תחושות העוצמה שלהם. הם הרגישו חופשיים לפתח מדיניות לעומתית לארצות הברית, ולבקש לתפוס מקום בצמרת מאזן העוצמה העולמי, כאילו הם מעצמה אמתית (שני מאפיינים בסיסיים של מעצמה הם, כידוע, כוח צבאי מחד גיסא, ונכונות להשתמש בו מאידך גיסא. לאירופים אין אף אחד משני המרכיבים הללו...).
היום לטראמפ ולפחות לחצי מהאמריקנים נמאס מכפיות הטובה הזו והם נחושים להגיע לשותפות הוגנת יותר. נדמה שהאירופים כבר יודעים שטראמפ רציני.
אז מה הם יעשו? אז אמנם הקנצלרית הגרמנית, אנגלה מרקל, הכריזה "עלינו האירופים לסמוך רק על עצמנו, ולקחת את עתידנו בידנו שלנו"; אבל, נראה יהיה להם זול הרבה יותר להתפשר...
אב, מי שהיה מצוי במצב דומה לאירופים ומגיב אחרת לשינויים הם היפנים, שגם אותם מימנו האמריקנים הנדיבות שנים רבות מאז תבוסתם במלחמת העולם השנייה. הם הבינו לאן נושבת הרוח. מחד גיסא הם משקיעים מיליארדי דולרים בתפעולם ובתחזוקם של בסיסי צבא ארה"ב על אדמתם; ומאידך גיסא, הם מתחמשים במהירות ובונים צבא...
