[בתמונה: מוצרט מציג לראשונה את דון ג'ובאני בווינה. התמונה היא נחלת הכלל]

המאמר עודכן ב- 25 בספטמבר 2021

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

דקארט וכתביו

רנה דקארט (ראו תמונה משמאל למטה), שנולד בצרפת בשנת 1596, היה איש אשכולות. בספרו על המתודה, הוא פורס משנה רחבה של שליטה במדעים ובפילוסופיה ברמה מעוררת השתאות. בין שאר הנושאים בספר האמור, ניתן למצוא את התחומים הבאים:

• גאומטריה - כמי שהציג לראשונה את הקואורדינאטות הקרויות על שמו;
• מדע האופטיקה - חוק השתברות הקרניים,

• פיזיולוגיה,
• אנטומיה
• מטאורולוגיה
• ואפילו מחשבות רדיקליות אודות האטת קצב ההזדקנות.

[תמונתו של רנה דקארט משמאל היא נחלת הכלל]

המשותף לכל המחקרים שלו הייתה גישתו המהפכנית שכללה ארבעה עקרונות כדלקמן[1]:

1. לא לקבל דבר שהוא אמת בטרם שנבדק אם הוא אכן כזה.
2. לחלק כל אחד מהדברים הקשים לחלקים רבים ככול האפשר בכדי להגיע לחקר האמת
3. לחשוב באופן מסודר ודידקטי.
4. לערוך רשימות של כלל הבדיקות בכדי לראות שלא נשכח כיוון מחשבה אפשרי.

לאחר מכן  נגש דקארט לכתוב את חיבורו המשמעותי הבא – הגיונות על הפילוסופיה הראשונית שראה אור בשנת 1641. בספרו זה ניסה דקארט למצוא בסיס ראוי לחקירותיו הפילוסופיות ובעצם ליצור פלטפורמה מוצקה שממנה יהיה ניתן לבחון את תורת ההכרה הפילוסופית, שהייתה שבוייה עדיין במונחיו של הפילוסוף היווני אריסטו.

[ספריו של דקארט המתורגמים לעברית: 'על המתודה' (מימין) ו'הגיונות על הפילוסופיה הראשונית' (משמאל). אנו מאמינים שאנו עושים בתמונות שימוש הוגן]

אשר על כן, ניסה דקארט לפסול את הידיעה האנושית, המבוססת על הספק, ולאחר בחינה מחודשת וקפדנית שלה, ליצור מארג ובסיס פילוסופי מהימן, שניתן יהיה להישען עליו:

• ראשית, הוא הטיל ספק בכל דבר שיש בו מן התעתוע, למשל מראה גוף שחלקו במים.
• לאחר מכן, הוא הטיל ספק בכל המידע שמגיע  לאדם מכלל חושיו, תוך מחיקת הגבול בין חלום למציאות.
• ולבסוף הוא הטיל ספק גם בחוקי ההיגיון, תוך הצעת השד המתעתע, הגורם לנו לחשוב מחשבות לא נכונות.

מכאן המשיך דקארט את משנתו ואומר כי הדבר היחיד עליו הוא יכול לסמוך היא העובדה שהוא קיים וחושב, כלומר גם שאני מטיל ספק בכל הרי איני יכול להטיל ספק בכך שאני מטיל ספק, ומכאן נולד המשפט הידוע שלו, שמקורו בספרו על המתודה, אולם הוא שייך בעיקר למסקנות ספרו השני – אני חושב על כן אני קיים (cogito).

לאחר שדקארט מגיע למסקנה כי הוא קיים, הוא עובר להוכיח את דבר קיומו של האל, בעזרתם של שלושה פרמטרים שונים, הוכחות אלה הינן מורכבות ומקומם במאמר נפרד. האמונה באל מושלם נראתה לרבים בתקופתו של דקארט כמשאלת לב או כמס שפתיים למוסדות הכנסייה. כך או אחרת גדולתו של דקארט איננה נשענת על ההוכחה למציאות קיומו של האל, אלא על היכולת הרטורית שלו שבעזרתה הצליח להנגיש את מדע הפילוסופיה לכלל הציבור.

[בתמונה: הצגת האופרה דון ג'ובאני תיאטרון דה לה סיודאד אספרנסה איריס, במסגרת הפסטיבל ה -35 של המרכז ההיסטורי של מקסיקו סיטי, 2 אפריל 2019. תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Secretaría de Cultura de la Ciudad de México לאתר flickr]

מוצרט ודון ג'ובני

מאה וחמישים שנה לאחר דקארט, כתב מוצרט[2] את האופרה המפורסמת דון ג'ובני, שהיא האמצעית בין שלוש אופרות שחיבר מוצרט לטקסטים של לורנצו דה־פונטה, והוצגה לראשונה בפראג בשנת 1787.

[תמונתו של מוצרט משמאל היא נחלת הכלל]

במרכז העלילה עומדת דונה אנה, שפותתה בביקור לילי מאורח לא קרוא. היא פורצת בצעקות מחדרה, כדי לגרש את הפולש - דון ג'ובני - ומנסה לחשוף את פניו המכוסים במטרה להסגיר אותו. בהמשך ישיר לצעקות של אנה, מופיע אביה - שהיה מפקד המשמר (הקומנדטורה) - להגנת בתו, וחוסם את נתיב הבריחה של דון ג'ובני. זה האחרון מנסה להתחמק מעימות, אבל כשמתברר שהדבר בלתי אפשרי, הוא הורג את אביה של אנה.

מכאן ועד סוף האופרה, דון ג'ובני נפגש עם דמויות שישקפו לו את שלל חטאיו: פיתוי, שקרים, תרמיות, בגידה ומוות. חלק מדמויות אלה ינסו להעניש אותו; וחלק אחר מהן  יפצירו בו לחזור ממעשיו הרעים ולהתחרט. דון ג'ובני מסרב בבוז לחזור בו ממעשיו, ואף יצבור בהמשך חטאים נוספים.

באחד מרגעי השיא של האופרה, הוא מזמין את פסל הזיכרון שנבנה לזכר הקומנדטורה שאותו רצח, לארוחת ערב. הפסל אכן בא, ודון ג'ובני מורה למשרתו  להכין לו מנת אוכל משובחת. הפסל מבהיר מיד שהוא אינו אוכל מזון של בני תמותה, ומטרת בואו הייתה להזמין את דון ג'ובני לסעוד אתו יחדיו בגיהינום. דון ג'ובני נענה להזמנה זו, כאשר הוא מסרב לבקש סליחה על חטאיו, גם כשדמות האבן אוחזת בידו ומכריזה שזו ההזדמנות האחרונה להתחרט.

קירקגור על דון ג'ובני

נעצור כאן בתיאורה של האופרה, ונעבור לדבריו המפתיעים של הפילוסוף הדני סרן קירקגור[3] אודותיה. לדעתו גדולתה של האופרה האמורה נובעת מהשילוב של המופשטות שקיימת באידאה שהדון מייצג, עם המופשטות שקיימת במדיום המוסיקלי, שדרכו מוצרט מביעה אותה.

[תמונת דיוקנו של סרן קירקגור משמאל היא נחלת הכלל]

מהי אותה אידאה מופשטת? על כך אומר קירקגור כי דון ג'ובני מבטא ומגלם את המידיות של ההשתוקקות, היות והעיקרון המנחה את דמותו של ג'ובני היא התשוקה.

לטעמו, ג'ובני אינו דמות פרטית אלא כוח טבע שאינו מתעייף מהפיתוי שנובע מההשתוקקות שלו. דון ג'ובני הוא סובייקט יוצר, שאפיונו היחיד הוא הפעילות שלו.

וכאן, באה נקודת המפגש עם דקארט. דון ג'ובני כסובייקט דומה לסובייקט של דקארט, המבקש להציגו כבסיס מוצק להסקת האובייקטיביות. דבר זה דורש מאיתנו לאמץ נקודת מבט שאיננה אישית בדומה לג'ובני. זה האחרון אינו מגלם בתוכו שום דבר אישי והוא נראה כסובייקט טהור במובן שאין הוא פרסונלי.

אולם מצד שני, ג'ובני שונה מדעתו של דקארט בכך, שמוצרט פתר את בעיית הרפלקסיה[4] שדקארט התקשה בה. כאמור, דקארט התלבט האם הרפלקסיה יכולה להיות מוגבלת או לא. מצד אחד, דקארט מחייב תהליך של הפנמה ומצד שני, קשה להתעלם מהעובדה כי הרפלקסיה מסוגלת לערער על הנחות היסוד המתקבלות מחוץ לפעילות של התודעה. מוצרט ניסה להימנע ממצב זה, ולכן הוא מתאר את הסובייקט  כמי שפועל ללא מעצורים מן הפנים אל החוץ.

לדעת דקארט, אם היו שואלים לדעתו, ההשתוקקות של ג'ובני אין לה שום מעמד קיומי, והיא לדידו רעש רקע בלבד. מוצרט סילק את הרפלקסיה של דקארט, בכך שיצר את דמותו של ג'ובני, שפרץ את מעגל הרפלקסיה ויצא מן הפנים אל החוץ[5].

[בתמונה: הצגת האופרה דון ג'ובאני תיאטרון דה לה סיודאד אספרנסה איריס, במסגרת הפסטיבל ה -35 של המרכז ההיסטורי של מקסיקו סיטי, 2 אפריל 2019. תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Secretaría de Cultura de la Ciudad de México לאתר flickr]

אחרית דבר

ניסיתי להראות שני מופעים בפרשנות לסובייקט:

הפרשנות הראשונה הייתה של דקארט, שהוכיח אולי את עצם קיומו, אבל נשאר ספקן בכל הקשור לכל ידיעותיו האחרות, למעט ידיעה ודאית נוספת – קיומו המחייב של אל. מוצרט מבטא סובייקט, שמאופיין במצב של הפנמה  ללא התבוננות עצמית. לשון אחר – אפשרות כינונו של הסובייקט אצל מוצרט מותנית באפשרות של הפריצה של ג'ובני אל המציאות, שנובעת מהתשוקה שלו. כישלונה של תשוקה זו מעלים את הסובייקט מהתחום החיצוני, וכך היא נשארת אצל מוצרט גם באפילוג שלו ביצירתו.

זו הסיבה, ככול הנראה, שלאופרה דון ג'ובני יש שני סיומים, שבאים בזה אחר זה:

• הסיום האחד מתרחש במערכה השנייה, עת יורד ג'ובני לשאול.
• בסיום השני מציג מוצרט שש דמויות, המשבחות את העונש שהוטל על ג'ובני. דמויות אלה אינן אלה הופעה ישירה של המציאות החיצונית. בכך, מוצרט רוצה לומר כי הניסיון של הפנימי לשייך לו את החיצוני נכשל; והסובייקט בדמותו של ג'ובני יורד לשאו,ל היות וזה מחיר הכישלון. מה שנותר הוא חיצוניות ריקה, שלא עומדת מאחוריה כל הנחה טרנסצנדנטית שהייתה יכולה להעניק משמעות ועומק לחיים על פני האדמה.

[בתמונה: הצגת האופרה דון ג'ובאני תיאטרון דה לה סיודאד אספרנסה איריס, במסגרת הפסטיבל ה -35 של המרכז ההיסטורי של מקסיקו סיטי, 2 אפריל 2019. תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Secretaría de Cultura de la Ciudad de México לאתר flickr]

מקורות

[1] ראה – בריאן מגי ,הפילוסופים הגדולים,ידיעות אחרונות, ת"א, 1997, עמודים: 95 – 118.

מאמר על המתודה, תרגום:יהושע קנז, ספרי עליית גג, 2010; הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, תרגום דורי מנור, ידיעות אחרונות, 2001.

[2] וולפגנג אמדאוס מוצרט היה מלחין אוסטרי. מספר היצירות שחיבר במהלך חייו הקצרים ואיכותן יוצאת הדופן מציבים אותו כאחד מגדולי המלחינים הקלאסיים של כל הזמנים. 1756 – 1791.

[3] סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר, פילוסוף דני, הנחשב לאבי האקזיסטנציאליזם,1813 – 1855. התייחסותו של קירקגור לדון ג'ובני היא בספרו: או –או, כרך ראשון, הוצאת מאגנס, 1996, עמודים:63 – 134.

[4] רפלקסיה - בחינה פעילה של אמונה או ידע מוכח נוכח טענות התומכות בהם והסקת מסקנות הנובעת מן הבחינה הזאת(על פי  Dewey 1933).

[5] שלמה בידרמן, מסעות פילוסופים, ידיעות אחרונות, 2003, עמודים: 172 – 182.