חמאס מצליח להלך בין הטיפות, על סף הכאוס, במיומנות מעוררת התפעלות: לוחץ, וכשהוא מרגיש שהלחץ מתקרב לנקודת הפיצוץ, הוא נסוג לאחור ומבקש הפסקת אש, ממש כמו בוואלס: שני צעדים לפנים, וצעד אחד לאחור...
בכך, הוא משרת מטרה איראנית, למשוך את הקונלפיקט כמה שיותר זמן לפני הפיצוץ הבלתי נמנע; כדי להסב את תשומת הלב בישראל דרומה, ולאפשר לאיראן להתבסס בסוריה, עם כמה שפחות הפרעות.
בטיפשות אסטרטגית שמזמן לא נראתה במקומותינו, אנחנו רוקדים את הריקוד שלו, למרות שהזמן למלחמה - על פי השעון האסטרטגי הישראלי - היה מיד עם תחילת הבלגן על הגדר, כשהיה ברור שהשקט מיצה את עצמו.
כיוון שמדיניות חמאס שלטת, הוא מחזיר באותה מטבע: הריגת אחד מאנשיו על הגדר הביאה לקטילת חייל צה"ל ביום שאחרי; ואנחנו? ממשיכים להיגרר תוך המשך ההסברים האוויליים של הפרשנים - המגובים בלחשנים במדים - שחמאס איננו מעוניין בעימות כולל.
[למאמר, 'חזרנו לפטפוטי המומחים', לחצו כאן]
אז מתי נילחם? כמו כל חברה מערבית - שחיה בהכחשה עצמית - נמשוך ככל שניתן, בגלל מה שמכונה, שלטון האימהות (הקושי הציבורי להתמודד עם נפגעים בקרב החיילים). מן הסתם הפיצוץ יתרחש, או כשאחד האירועים יצא משליטה, או כשאיראן תהיה מוכנה לאתגר הבא בצפון. הפרדוקס הוא, שאז לצערנו, יותר אמהות תבכנה...
כלשון המשל: כבר אכלנו את הדגים המסריחים, חטפנו את המלקות, ואנחנו מחכים שהפריץ יחליט מתי מגרשים אותנו מהעיר...
[בתמונה: שלטון האמהות גם אצלנו... צילום מסך מתוך סרטון היו טיוב: A Soldier's Mother - Mother's Day 2012]
