[בתמונה: ואהבת את ה' אלוהיך, הכיצד? תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]

עודכן ב- 23 ביולי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת ואתחנן בספר דברים, קיים פסוק מפורסם שכל אחד מאיתנו מכירו: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד"[1]. פסוק זה ליווה את הנהרגים על קידוש השם לאורך כל הדורות, למרות שיש במקרא פסוקים רבים נוספים המתאימים גם הם לכך. ספר החינוך(מצווה תי"ז) אומר על כך את הדברים הבאים: "מדיני המצווה מה שאמרו זיכרונם לברכה שחייב כל אחד מישראל ליהרג על מצות יחוד, לפי שכל שאינו מודה בייחודו ברוך הוא כאילו כופר בעיקר, ויתר פרטיה מפוזרין במדרשות ובמקומות בתלמוד, ושם מעשים הרבה מכמה בני ישראל גדולים וקטנים שנהרגו על קדושת יחודו ברוך הוא, זכר כולם לברכה". אולם בהמשך הפסוקים על אתר, המקרא מציין שיש גם לאהוב את האל:" ואהבת את ה' אלוהיך...", כיצד דבר זה אפשרי ומהי הדרך לאהבת האל? תשובות פרשניות רבות נאמרו על כך, ואני בחרתי להביא את תשובתו הפילוסופית של הרמב"ם.

הדרך לאהבת האל על פי הרמב"ם

לדעתו, השלמות השכלית היא התכלית האנושית. לפיכך, ככול שהאדם מתקדם בידיעותיו השכליות הוא בכוון למימוש הייעוד האנושי הכולל, ורק כך הוא יכול להביא את עצמו למסוגלות לאהוב את האל. לכן הרמב"ם פותח את ספרו הפילוסופי מורה הנבוכים בהסבר המונחים צלם ודמות, וקובע כי האדם נברא בצלם, כלומר עם יכולת פוטנציאלית שכלית [2]. אדם שילך בדרך הלימוד והאתיקה אותה התווה הרמב"ם, ישיג את שלמותו האחרונה, היות ובתחילת בריאתו האדם נולד עם שלמות זו בכוח, ורק בשלמות שכלית זו הופך האדם לאדם באמת: "...והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמיתי, והוא הגיע לאדם המעלות השכליות- רצוני לומר ציור המושכלות, ללמוד מהם דעות אמיתיות באלוהיות, וזאת התכלית האחרונה והיא משלמת האדם שלמות אמיתי, והיא לו לבדו ובעבורה יזכה לקיום הנצחי ובה האדם אדם..." [3].

[בתמונה משמאל: הדרך לאהבת האל... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי GDZ לאתר Pixabay]

השכל הוא גם הקשר בין האדם לאל, ובידו של האדם לחזק קשר זה או להחלישו. היקף ההשכלה ורמתה קובעת את הקריבה או את הריחוק מהאל: "...הלא ביארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהאלוה יתברך הוא הדיבוק אשר בינינו ובינו. והרשות נתונה לך- אם תרצה לחזק הדיבוק הזה- תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסיקהו- תעשה..." [4].

ובמילים אחרות, כך מתאר הרמב"ם את הקרבה או הריחוק מהאל, שהיא בחירה אנושית על סמך מעשיו, קרי הוצאת השכל מהכוח אל הפועל: "...אבל הקריבה אליו יתברך- בהשגתו, והריחוק ממנו- למי שיסכלהו; וימצאו בקירוב ובריחוק מזה הצד מעלות רבות מאוד, זו למעלה מזו..." [5].

כדי להביא את האדם לתכליתו, משלב הרמב"ם בין הפילוסופיה האריסטוטלית [6] לתורת משה. שתי מסורות אלה משתלבות האחת ברעותה, והם אשר יוצרות דרך חיים פילוסופית ואתית, ואת האווירה הנכונה המאפשרת לאדם להשיג את האל ולהשיגו כפי יכולתו, ובסוף לאהבו.לדעת הרמב"ם, זה גם הפירוש הנכון לכלל המצוות כולם, תיקון הגוף והנפש, המאפשר בניית חברה מתוקנת ואפשרות ללימוד והשגה שכלית.

מכלל הדבר אנו למדים כי התורה לבדה אינה יכולה להביא את האדם לתכליתו השכלית, ויש צורך בעזרתה של הפילוסופיה להביאו את הצלחתו האמיתית [7].

סדר הלימוד הפילוסופי המחייב ותוכן הלימודים הראוי מפורט כדלקמן: "... אי אפשר, אם כן, בהכרח למי שירצה השלמות האנושי, מבלתי התלמד תחילה במלאכת ההיגיון, ואחר כך בלימודיות לפי הסדר ואחר כך בטבעיות ואחר כן באלוהיות..."[8].

ברם תהליך זה מביא את האדם כאמור להיות חכם, אבל כדי לזכות ולהיות במדרגת נבואה, צריך האדם לעבור עוד שלב במאמץ האנושי לתכלית, כפי שאומר הרמב"ם בהמשך הדברים על אתר: "... אבל מי שישים כול מחשבתו אחר שלמותו באלוהיות, והוא נוטה אל האלוה יתברך, והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות, ללמוד מהם ראייה על האלוה יתברך, לדעת הנהגתו אותם על אי זה צד אפשר שתהיה- הם אשר באו אל בית המלך וזאת היא מדרגת הנביאים..."[9].

היות ותכלית האדם היא הגעה להשגה שכלית, הרי שיש לתת למצוות טעם פילוסופי מהותי, בנוסף על תפקידם בניהול חברה מתוקנת וחיים מוסריים. ואכן הרמב"ם בהמשך פרקנו, נותן למצוות טעם נוסף - המצוות הינם כלי ומכשיר להשגת התכלית השכלית: "...ודע שמעשי העבודות האלו כולם, כקריאת התורה והתפילה ועשות שאר המצוות, אין תכלית כוונתם אלא להתלמד להתעסק במצוות האלוה יתברך ולהפנות מעסקי העולם, וכאילו אתה התעסקת בו יתברך ובטלת מכול דבר זולתו..." [10].

לאור השלמות השכלית של הנביאים והנהגתם המדינית המיטבית, עולה השאלה, מדוע התורה עצמה לא מכילה בתוכה את חכמת ההיגיון (לוגיקה) הפיזיקה והמטפיזיקה מתחילתם ועד סופם? על כך עונה הרמב"ם, כי אם התורה הייתה ספר לימוד פילוסופי מעמיק, הרי ההמון לא היה מסוגל ללמדה ובכך גם עניין תיקון החברה והמידות שהוא נדבך מרכזי בה לא היה מיושם כלל ועיקר כדלקמן: "... וזאת היא הסיבה בדברה התורה כלשון בני אדם...להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכולל העם, ואין ביכולתם להבין הדברים כפי אימתתם..."[11].

היות והתורה מיועדת בהבנתה המיידית להמון, דרך ביטוייה נעשה בתארים גשמיים לאל הגם שאין לייחס לאל כול היבט חומרי או גופני. יתרה מזאת, התורה כספר דת להמון מאזכרת בין דפיה עקרונות שבאו לא רק מטעמים פדגוגיים אלא גם מהיבטים מדיניים ופוליטיים. לכן התורה מביאה למשל את הפחד מפני העונש: "...ועוד ציוותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון ענייני המדינה, כאמונתנו שהוא יתברך יחר אפו במי שימרהו - ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו..." [12].

לשון אחר - התורה אינה ספר פילוסופי במובן הטהור של המילה. עיקר תוכנה מופנה לחינוך העם מההיבט האתי והפוליטי, תוך יצירת סביבה תקינה מההיבט החברתי וההשכלתי. והיות שהנביאים הם השליחים שאמונים להביא את דבר האל אל ההמון, הרי חייבים הם לדבר אל העם באופן מובן.

[בתמונה משמאל: לאהוב את האל... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

הנביאים מדברים בלשון מובנת המתובלת במשלים רבים, שפירושם כפשט מובן להמון, אולם הפירוש האמיתי הינו סמוי, ומובן רק לאותם יחידים שהוציאו את שכלם מהכוח אל הפועל, והגיעו להשגה שכלית נכבדה.

אולם גם הרובד העמוק המצוי במקרא אינו מספיק כאמור ללמוד את רזי הפילוסופיה על בורייה. לכן הרמב"ם ממליץ לאבן תיבון, מתרגם ספר מורה הנבוכים לעברית, באיגרתו אליו את המחברים והטכסטים שיש לשים עליהם את הדגש המרכזי, היות והם אשר  יובילו את האדם בעזרת לימוד התורה וקיום המצוות להצלחתו הסופית:

"... ובכלל אומר לך, לא תתעסק בספרי מלאכת ההיגיון אלא במה שחיבר החכם אבונצר אלפאראבי, כול מה שחיבר בכלל ובפרט ספר התחלות הנמצאות שלו, הכול סולת נקייה, ויתכן שיבין וישכיל האדם מדבריו, לפי שהוא היה מופלג בחכמה. וכמו כן אבובכר בן  אלצאייג (אבן באג'ה),חכם פילוסוף גדול, ודבריו וחיבוריו כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וספרי אריסטו הם הם השורשים והעיקרים לכול אלו החיבורים של חכמות, ולא יובנו כמו שזכרנו אלא בפירושיהם, פירוש אלכסנדר או תמסטיוס או ביאור אבן רושד. ואמנם זולתי חיבורי אלה הנזכרים אין ראוי לאבד הזמן ולהעבירו בהם...דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלוהי עד שישיגו מעלת הנבואה, אשר אין למעלה ממנה..."[13] .

אחרית דבר

בפרשת ואתחנן ישנה הנחייה לאהוב את האל, אולם אין כל הנחייה כיצד להגיע לאהבה שכזאת. ברור שאין המדובר באהבה מהסוג הרומנטי, אלא בדבר אחר לחלוטין. חז"ל הבינו את הדבר בפשט הדברים ופרשו שאהבת האל היא פועל יוצא של שמירת מצוותיו. הרמב"ם בכתביו ההלכתיים מראה דרך אפשרית לאהבת האל הנובעת מהסתכלות בבריאה: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד - צמאה נפשי לאלוהים לאל חי"[14].

אולם בספרו הפילוסופי מראה הרמב"ם דרך נוספת המבוססת על תכלית האדם בעולם. התכלית שהיא השגה שכלית, הינה הדרך היחידה להביא את האדם למעמד של אוהב השם. ברור כי דרך זו אינה פתוחה לכולם ורק יחידי סגולה יכולים להגיע בשעריה. אשר על כן, נתן הרמב"ם את האפשרות הראשונה, התבוננות בבריאה, שהינה דרך פתוחה לכולם. כמובן שניתן להבין מכאן כי הדרך השנייה עדיפה עשרות מונים לדעת הרמב"ם על הדרך הראשונה שבה הוא נקט, אולם בהכירו את דעת ההמון רצה הרמב"ם לתת פתח שווה לכולם להשיג ולו במעט את אהבת השם כפי שהיא כתובה בפרשתנו.

[בתמונה: ואהבת את ה' אלוהיך, הכיצד? תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי moritz320 לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת ואתחנן, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ואתחנן.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ואתחנן באתר 'ייצור ידע', יצור ידע, 12/8/19.

[1] דברים, פרק ו', פסוק ד'.

[2] מורה נבוכים, חלק א', פרק א'. על המושג צלם המופיע בפרק ראה- לורברבוים. י', צלם אלוהים ומצוות פרייה ורבייה, חז"ל והרמב"ם, עיוני משפט, כ"ד, תשס"א, עמודים 695- 754

[3] מורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"ד. על השלמות האנושית ראה- Altmann. A, Maimonides' Four Perfections, IOS, 2, 1972, pp. 15- 24

Kreisel. H, Individual Perfection vs. Communal Welfare and the Problem of Contradictions in Maimonides' Approach to Ethics, PAAJR, 58, 1992, pp. 107- 141

[4] מורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"א. ראה- Harvey. S, Maimonides in the Sultan's Palace, Perspectives on Maimonides, Oxford, 1991, pp. 47- 75

[5] מורה נבוכים, חלק א', פרק י"ח

[6] על כך ראה- אריסטו, האתיקה הניקומאכית, פרק י', 7-8.

[7] על נושא זה ראה- Kaplan. L, I Sleep but My Heart Waketh', Maimonides Conception of Human Perfection, The Thought of Moses Maimonides: Philosophical and Legal Studies, Lewiston, 1990, pp. 130- 166

[8] מורה נבוכים, חלק א', פרק ל"ד. על כך ראה- קליין ברסלבי. ש', פירוש הרמב"ם לבריאת העולם, ירושלים, תשל"ח, עמוד 26.

[9] על ההבדל בין חכם לנביא ראה- קרייסל. ח', חכם ונביא במשנת הרמב"ם ובני חוגו, אשל באר שבע, ג', תשמ"ו, עמודים 149- 169.

[10] על כך ראה- כשר. ח', תלמוד תורה כאמצעי להשגת האל במשנת הרמב"ם, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ה', תשמ"ו, עמודים 71- 81;

הנשקה. ד', לשאלת אחדות הגותו של הרמב"ם, דעת, 37, תשנ"ו, עמוד 46;

ברעלי. ג', על יראת ה' אצל הרמב"ם, עיון, מ"ה, תשנ"ו/ תשנ"ז, עמודים 381- 388;

Harvey. Z, W, Holiness: A Command to  Imitatio Dei, Tradition, 16, 1976/1977, pp. 7- 28

[11] מורה נבוכים, חלק א', פרק ל"ג

[12] שם, חלק ג', פרק כ"ח. ראה- כשר. ח', מיתוס האל הכועס במורה נבוכים, אשל באר שבע, ד', תשנ"ו, עמוד 96.

[13] איגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, תקנ"ג, ב', ירושלים, תשמ"ח.

[14] רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ב', הלכה ב'.