[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
דווקא מתוך תמיכתי בחוק הלאום, חשובה לי הביקורת שהופנתה כלפיו מצד אזרחים נאמנים למדינת ישראל שאינם יהודים. שוחחתי השבוע עם כמה מחבריי הדרוזים שהם עבורי הרבה יותר מאחים לנשק. הם באמת נפגעו.
אל"מ מיל' ד"ר סלמאן זרקא (ראו תמונה למטה), מנהל בית החולים בצפת, כתב בפוסט: "איני רוצה להיכנס לתכנים הקיימים בחוק הלאום. הבעיה שלי היא בעיקר עם מה שלא מופיע בו: דמוקרטיה וזכויות מיעוט...את הישראליות לא ניתן להוציא ממני. כאן נולדו ונקברו אבותיי. כאן קבורים חבריי היהודים והדרוזים משירותי הצבאי. כאן גידלתי ילדים וכאן אמות. וכאן נמצאים חבריי לברית חיים ששום חוק לא ישנה אותה."
רובו של הציבור הישראלי מבין לליבו של ד"ר זרקא. גם לחברי הכנסת שתמכו בחוק - בוודאי לחבר הכנסת אבי דיכטר שהוביל את החוק - חשובה להערכתי ברית החיים שהלכה ונרקמה במשך שנים בין הנושאים בעול קיום המדינה, יהודים ושאינם יהודים כאחד. אלא שהעובדה היא שאנשים נפגעו והעניין דורש בירור גלוי לב.
בתגובה ראשונית עולה השאלה, היכן בנוסח החוק בגלוי או בסמוי, טמון איום על ברית החיים שד"ר זרקא היטיב לתארה? אלא ששאלה זו כנראה תוביל את הבירור למבוי סתום. לפעמים, כמו בעניינים רבים שבין אדם לחברו, העלבון נולד דווקא ממה שלא נאמר. במקום הזה כדאי ליטול את הדיון מידיהם המקצועיות של משפטנים - מומחי חקיקה וניסוח משפטני - ולהעבירו לידי מנהיגים.
מי שחווה את ברית החיים המתקיימת בתחומי העשייה, במלוא ממדיה, מכיר עד כמה אחינו הדרוזים - כמו יתר השותפים הנאמנים - מצפים וראויים למשהו רחב יותר ומשמעותי יותר, מעצם הדרישה החוקית המובנת מאליה לשוויון מלא בזכויות אזרחיות. שותפות ממשית בהוויית הישראליות, כשותפות למטרה ולדרך, היא הדבר המשמעותי והיא מצויה הרחק מעבר למה שניתן להגדרה בניסוח חוקי. החיים האנושיים החברתיים, רוויי מתחים. גם משפחות טובות מתנהלות, מידי יום, בסבך מתחים שאינו נפתר בהסדרה חוקית. אפשר לחייב בחוק תנאיי יסוד לחובת הורים לילדיהם. אין דרך לחייב בחוק לאהבה נכונה. יש משהו בסיסי בחיי האדם, המצוי מעבר לחוק ומהותי ממנו. גם התנהלות המדינה, כישות רבת פנים, רחבה במכלול השיקולים המנחים אותה מן הכלול בתשתית החוק. חוקה אינה יכולה לבטא מתחים. היא שואפת להיות חפה מסתירות. החיים לעומת זאת מלאי מתחים. חותמי מגילת העצמאות, השכילו להתנהל בהכרת המתח, בין יעוד המדינה כמדינה יהודית, לבין חובתה הבסיסית לשוויון לכל אזרחיה. מן הצד האחד, קבע דוד בן גוריון, עוד בימים שלפני הקמת המדינה: "בארץ ישראל ישנם ערבים ולא יהודים אחרים, ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שוויון גמור ומוחלט: פוליטי אזרחי ולאומי. לכל תושביה ואזרחיה... במדינה יהודית יתכן שערבי יבחר לראש הממשלה או לנשיא אם יהיה ראוי לכך." ומן הצד האחר: "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה - אלא בתפקיד שיוצג למדינה זו: היא תהיה מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה - אלא מדינה יעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת." (במועצת ההסתדרות, 1944). המחלוקת על חוק הלאום, היא כמובן עניינו של כל אזרח במדינת ישראל; אבל היא במידה רבה, מחלוקת בין היהודים על המשך דרכה של הציונות. התרחשותה של מחלוקת זו בזירת החקיקה, נוגעת לכל אזרחי המדינה ללא הבדלי דת ועדה. אולם, המחלוקת אוחזת ביסודותיה, בשאלת הזיקה שבין המדינה שהוקמה, לבין חזון הגאולה היהודי. בדברי בן גוריון לאורך שנות מנהיגותו, ניתנה לכך התייחסות חוזרת ונשנית: "הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית, הציונות היא פתרון מלא וגמור לשאלת העם היהודי." (במערכה א' עמ' 159, פברואר 1937). בדיון אחר באותה תקופה, הגדיר: "המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית." (במערכה א' עמ' 190).בדיוק על כך מתנהל המאבק על כינונו של המובן מאליו, בשאלת דרכנו כיהודים בארץ ישראל. מה שהיה מקובל כמצפן לדרכה של מדינת ישראל מצוי בעשורים האחרונים תחת מתקפה של אליטה ניאו-ליברלית, במאמצה להפוך את אותו מצפן, למוצג מוזיאוני ארכאי. זה הרקע למחלוקת המתנהלת, מראשיתה ובעיקרה, בין היהודים. הבנה זו הכרחית כנקודת מוצא לבירור אופן ומידת הפגיעה של חוק הלאום החדש, בחברינו שאינם יהודים!
.
"בארץ ישראל ישנם ערבים ולא יהודים אחרים, ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שוויון גמור ומוחלט: פוליטי אזרחי ולאומי. לכל תושביה ואזרחיה… במדינה יהודית יתכן שערבי יבחר לראש הממשלה או לנשיא אם יהיה ראוי לכך."
"הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית, הציונות היא פתרון מלא וגמור לשאלת העם היהודי". – מדברי בן גוריון המובאים במאמר.
מדברים אלו עולה כי סבר בן גוריון שעיקר המטרה בהקמת בית לעם היהודי היא היותו מקלט ומחסה לקיומו הפיזי של העם. ואילו עצם קיום מדינה יהודית אינו עיקר עד כדי כך שיתכן שיהא ראש ממשלת מדינת היהודים…. ערבי.
הנה, למתבונן קצת יתבאר מדברים אלו כי יתכן על ידי כן חס ושלום ביטול קיום מדינה יהודית ולא יהיה כאן אלא מדינה הנותנת מקום ליהודים לחיות בה.
ואם כן הרי שאילו יוסר האיום מעל חיי היהודים באילו מדינות שהם בעולם הרי שכבר אין צורך בשום מדינה מיוחדת ליהודים, וודאי שלפי זה גם אין ענין מיוחד הארץ ישראל אלא כל ארץ תוכל לשמש כלי לקיום מטרה זו.
האם זו גם היתה כוונת האומות בנתינתם הסכמה להקמת מדינתינו? האם אכן כך סברו וסוברים רוב היהודים בארץ?.
לא יתכן שהקמת מדינה יהודית ושיויון מוחלט בין כל אזרחי המדינה יתקיימו כאחת, אלא, הרי זו סתירה גמורה.
ולא אאריך כאן מלבד הוראה באצבע בענין מה שנותנים כח הנהגתי כולל תחומים רבים לשונאי ישראל כגון חברי כנסת כאלו ואחרים אשר במדינה מתוקנת היו נחשבים כבוגדים לכל דבר.
אכן, הדרוזים אשר מוסרים עצמם לקיום המדינה, ודאי ראויים לחיי שלוה ורווחה ולכל התגמולים האפשריים. אבל… שיויון מוחלט?! אין זה דבר המתקבל במדינת היהודים.
תתחיל מהגדרת מטרת מדינת ישראל ומכאן תגזור את כול היתר, האם ניתן להסכים על הגדרה כדלקמן:
"מטרת מדינת ישראל היא להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל לדורות רבים ככול האפשר"
בהנחה שניתן להשיג הסכמה להגדרה זו, עתה נדרש לגזור מהם הדרכים האמצעים בהם יש לנקוט כדי להשיג המטרה. מהי שיטת הממשל הרצויה, יחסי דתיים חילוניים, יחסים עם המיעוטים, יחסים עם הסביבה (החפצה להשמידנו ) וכו
בעיות לאורך הדרך:"
דמוקרטיה ושיוויון לכול , וחתירה לשלום בכול מחיר- הם כולם אידיאלים נישאפים, השאלה האם הם תומכים בלעדית בהשגת המטרה.
שיווןן בחובות -לא קיים במדינת ישראל, כמו שראוי בנושא השירות הצבאי והלאומי, לכן הדרישה לשיויון זכויות -אינה מאוזנת
לפחות חמישית מאזרחי ישראל, מזדהים באופן מוצהר עם האינטרס הפלשטינאי שאינו שוחר שלום אמת עם ישראל, כיצד להתייחס לכך בשיוויון זכויות ללא חובות בסיסייים ביותר
עכשיו אפשר להתחיל לדבר
רשומה זו מהווה ככל הנראה פרק מבוא (מעורר עניין וראוי לדיון בפני עצמו, אבל רק מבוא) למאמר המלא ששמו "לחברי הדרוזים…", אבל לא מצאתי כאן בשום מקום את המאמר עצמו או קישור המוביל אליו.
אם יש כזה מאמר – נשמח לראות כאן קישור המפנה אליו, אחרת לא ברור מה בדיוק רצה אלוף מיל' לומר לחבריו (וחברי) הדרוזים.
אלוף מיל' הכהן, כמובן
בכלל לא מובן, איך אחרי הרשימה הלאומנית הזו, מעז אותו אלוף במיל. לקרוא לדרוזים ״חברי״.
"המחלוקת אוחזת ביסודותיה בשאלת הזיקה בין המדינה לבין חזון הגאולה היהודי. הבנה זו הכרחית כנקודת מוצא לבירור אופן ומידת הפגיעה של חוק הלאום החדש בחברינו שאינם יהודים"
מה לא ברור במשפט הזה?