[בתמונה: משה משליך את לוחות הברית לאחר שנודע לו החטא. מתוך תנ"ך הולמן, 1897. התמונה היא נחלת הכלל]

עודכן ב- 20 באוגוסט 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

סיפור חטא העגל, חוזר בספר דברים - פרשת עקב, על המסופר כבר בספר שמות, פרק ל"ב, בפרשת כי תשא [1].

בפרשת עקב, משה מספר לעם על ישיבתו בהר סיני במשך ארבעים יום, ועל קבלת לוחות הברית, שלאחריהם הוא מורד מההר בבושת פנים בגלל מעשה העגל. לפי רצף הדברים בספר דברים, סיפור מעשה העגל ידוע לשומעים, ומשה משתמש בו כאן להדגשת המרי כנגד האל במעשה זה. אם מעיינים היטב בפסוקים, מוצאים חוסר הלימה בין הציווי של האל למשה לרדת מההר במהירות, לבין הביצוע בפועל. משה על פי התיאור המקראי, איננו ממהר לרדת מההר, ויתכן שהוא אינו מבין את גודל השעה. לדידו מתן תורה נמשך, והוא מתקשה לתפוס, מה עשו בני ישראל. רק כאשר הוא רואה בעיניו את העגל, הוא מבין את כל חומרת העניין ומגיב באופן דרמטי – שבירת לוחות הברית.

על פי הפשט, מעשה העגל - המוגדר כעבודה זרה - מוגדר פעמים רבות כסוג של פיתוי או כסוג של דחף יצרי שקשה לעמוד בפניו. נכון הוא שלפי שיטת הרמב"ם, עבודה זרה אינה כניעה יצרית, אלא תפיסה שכלית מעוותת[2], אולם הרמב"ם נמצא בדעת מיעוט, שמקוצר היריעה לא נדון בה כאן. אם נחזור לעניינינו, במקרה שלנו בולטת הדיכוטומיה בין שני אירועים מכוננים. מצד אחד מתן לוחות הברית, שאוסרות כל אפשרות של עבודה זרה, ומנגד עשייה בפועל של עגל מסכה שהיא הביטוי החריף ביותר של עבודה זרה.

מעשה העגל, בשני גרסותיו, תופס מקום מרכזי בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של עם ישראל, בגלל הנפילה הגדולה שהוא מסמל למרגלות הר סיני. מעשה העגל אינו מעשה חשאי שנעשה במחתרת, אלא מעשה שרוב העם היה שותף בו. אבל כידוע הקירבה אל המנוגד הינה יסוד ראשוני בהתפתחותה של היהדות. המעבר בין הציווי האוסר לעשות פסל מסכה לבין מעשה העגל מזכיר לנו את האש האלוהית בחנוכת המשכן ומנגד לה האש הזרה של נדב ואביהוא.

[בתמונה: נדב ואביהוא עפים על עצמם... מאת: ארי אֵלון, ציור: יונה ארזי תאריך פרסום: 09/04/16, פרויקט: מחלנים תנך ל- 929 חלונות. מרחבים]

הניגודיות האמורה איננה מקרית אלא המדובר בסמיכות מהותית. העגל מוגדר כעבודה זרה, היות והאל עצמו הוא זר, או מנותק מההכרה האנושית. הזרות של האל, שביהדות כמו בשאר הדתות המערביות הוא אל טרנסצנטי, מכשירה לכאורה עבודה זרה לאל בלתי מושג שכזה. לשון אחר – ההגדרה של האל הבלתי מושג תלווה תמיד בעבודה זרה כתמונת ראי שלה [3]. נכון לומר כאן, כי נעשו מספר רב של ניסיונות לקרב את דמותו של האל למאמיניו, במדרש או בחסידות אצלנו, בנצרות [4] ובזרמים סופיים באסלאם [5], אולם ככלל, האל היה ונשאר מהות מרוחקת שלא ניתן להגדירה.

הדרך לבטל את הזיקה בין עבודת האל לבין עבודה זרה צריכה לעבור בהפחתת ריחוקו של האל מהאדם.

כאמור, כל עוד דמותו של האל מרוחקת, עבודה זרה תהיה תמונת הראי של ריחוק זה. מעשה העגל מעלה יחס זה בכל חריפותו. כל זמן שבני ישראל ירגישו כעבדים של אל מרוחק, הרצון שהאנושי יהיה לחזור לפולחן דתי מוכר כפי שחוו אותה במצרים – עבודה מוחשית של אל קרוב. זה גם הקשר בין שבירת לוחות הברית ברגע שמשה מבחין בעגל. אין מקום בעולם לשני הדברים, לוחות הכתובים באצבע אלוהים האוסרים לעשות פסל וכל תמונה, ומנגד עם שלם מחולל ליד פסל מוחשי.

הדברים הללו מתרחשים כי ההנחה הינה שהיהדות - בדומה לדתות המערביות האחרות - הן דתות שהנחת הטרנסצנדנטיות של האל מונחת בבסיסן, האומנם זה המצב? יתכן שכן, אם אנו מקדשים את הפער בין הפנימי לחיצוני, או בין האל לתפיסת האדם אותו. כל זמן שהפער האמור קיים אין דרך אחרת לתאר את הדתות המערביות. בשל כך, המיסטיקה היהודית למשל, מנסה לגשר בין שתי העולמות הללו. הקבלה ולאחריה גם החסידות מנסות לאתר נקודות מפגש של הפנימי עם החיצוני, באופן כזה שלפחות המיסטיקן יוכל להעפיל אל העולם האלוהי, ובכך הוא מסמן דרך לכלל.

אחת התורות הידועות שמנסות לגשר בין החיצוני והפנימי, הינה השקפת עולמו של שפינוזה [6], שאינה מבוססת כלל ועיקר על ההנחה כי מעמדו של האל טרנסצנדנטי ביחס לעולם. שפינוזה כידוע, מציג עולם פנתיאיסטי, שכל מטרתו לשנות את מעמדו הרם של האל בתפיסה הדתית/אנושית. בספרו תורת המידות (ראו תמונת כריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של ברוך שפינוזה: "תורת המידות", שראה אור בהוצאת אקדמות. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הוא כותב את הדברים הבאים:

"כל היש ישנו באלוהים וצריך להיות מושג מתוך האלוהים, ואם כן, אלוהים הוא סיבת הדברים שהם בו", וכן: "מחוץ לאלוהים אינו יכול להיות שום עצם, שום דבר שיהא בתוך עצמו ומחוץ לאלוהים"[7], ומכאן משמע שהקביעה כי האל הינו מרוחק או בלתי נתפש איננה נכונה לפי שפינוזה. יתרה מזאת. העולה מדבריו אלה של שפינוזה הוא שהאל חייב להיות אימננטי בעולם שלנו ולא נבדל או מרוחק ממנו.

הגם שלא נוכל לדון כאן באופן מעמיק בחשיבה החסידית, גם אצלה יש ניסיון לצמצם את ריחוקו של האל מהאדם, ולהורות כי ישנה אפשרות של מפגש בין האדם לאלוהיו דווקא בפנימיותו של האדם. הצדיק או הרבי, יכול להגיע למעלה עליונה בה יש חיבור בין האל הנעלם לאדם שמחפש אחריו. נכון שיש כאן הנחה סמויה כי האל מרוחק מהאדם, אבל יש דרכים שידועות לצדיק כיצד לתקן מצב זה, ולגרום לנקודת מפגש בין האלוהי לארצי.

בניגוד לדתות המונוטאיסטיות במערב, בחשיבה הדתית/פילוסופית בתת היבשת ההודית, האל או האלים השונים אינם בעלי מעמד מרוחק והם חלק אינטגראלי מהעולם הארצי.  האלים אינם נבדלים מהאדם היות וגם הם כפופים לחוקי הטבע. הם אינם בני אלמוות, למרות שאורך חייהם ארוך מחיי האדם, וגם כוחם רב יותר אולם הוא מוגבל על פי חוקי הטבע. הבודהיזם שצמח בהודו[8], מציג תמונה קיצונית אף יותר ביחס לאל. על פי תפיסתו, האל כלל אינו רלוונטי למטרה הסופית של הבודהיזם – שחרור האדם מסבלו. אשר על כן, בודהא[9] דוחה מכל וכל שניתן למצוא מענה לשחרור זה באל טרנסצנדנטי. לשון אחר – האדם ורק הוא אחראי למצבו, היות והפתרון להגעה אל שחרור לא נמצאת במישור מרוחק אלא אצל האדם בלבד. אפשר לומר, שזרם המחשבה הבודהיסטי, וגם זרמים אחרים בתרבות ההודית הקלאסית יכולים להיות מקוטלגים, כזרמים דתיים  בעלי גוון אתיאיסטי.

אחרית דבר

מעשה העגל היה ונשאר אירוע מכונן בתיאור המקראי ובהיסטוריה של עם ישראל. מעבר לכך שהמדובר בחטא חמור של עבודה זרה, הקרבה והסמיכות של מעשה העגל למתן לוחות הברית מתמיה ומוקשה ביותר. סמיכות זו יצרה אצל הפרשנים מבוכה גדולה וקושי גדול להסביר כיצד חטא זה אירע למרגלות הר סיני.

בדברינו אלה, העלינו השערה כי החטא הוא תמונת ראי של האיסור לעשיית פסל וכל תמונה, היות והתפיסה הבסיסית השלטת הינה כי האל מרוחק מהאדם. כל זמן שריחוק שכזה קיים, התוצר ההכרחי שלו תהיה עבודה זרה. רק כאשר ימצאו נתיבים להפחתת מעמדו המרוחק של האל, תמחק הזיקה בין הריחוק האלוהי לעבודה זרה.

האם נתיב שכזה נמצא? קשה לומר. נעשו ניסיונות בעבר וגם בהווה להפחתה שכזו, אולם בסופו של דבר הנחת הייסוד של היהדות, ושל הנצרות והאסלאם,שבאו בעקבותיה, כי האל מרוחק ואין אפשרות להגדירו הייתה ונשארה הנחת יסוד מוצקה. לא כן המצב בתפיסה הדתית/פילוסופית שהתפתחה בתת היבשת ההודית, תפיסה הקושרת את האל לעולם באופן ישיר, ומגדירה את מעמדו של האל כתלוי במעשה האדם. כמובן שתפיסה שכזאת איננה יכולה להיות מקובלת בעולם הדתות המערבי, ונדמה לעיתים כי חבל שאלה הם פני הדברים.

[לאוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]  [לאוסף המאמרים על ברוך שפינוזה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת עקב, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת עקב.
• אוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל.
• אוסף המאמרים על ברוך שפינוזה.
• אוסף המאמרים על פרשת עקב.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת עקב באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת 'כי תשא' וחטא העגל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/8/18.

[1] שמות, פרקים ל"ב – ל"ג.

[2] ראה למשל – מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ט.

[3] שלמה בידרמן, מסעות פילוסופים, ידיעות אחרונות, 2003, עמוד 55.

[4] המיסטיקן הנוצרי מייסטר אקהרט, שהושפע רבות מהרמב"ם, מסוף המאה ה-12, מדבר על סוג של פנתאיזים אלוהי אולם דבריו קשים להבנה ולכן לא דנתי בדבריו בגוף המאמר. על כך ראה - בעיית הפנתיאיזם במיסטיקה תיאיסטית: ר' משה קורדובירו ומייסטר אקהרט, יוסף בן שלמה, בתוך: התגלות, אמונה, תבונה, אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ו, 1976.

[5] ראה - שרה סבירי, הסופים: אנתולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, 2008.

[6] ברוך שְׂפִּינוֹזָה, פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים. פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, אותו תפס כיצירה אנושית ולא פרי של התגלות אלוהית. 1632 – 1677.

[7] שפינוזה, תורת המידות, תרגום יעקב קלצקין, ת"א, מסדה, 1954, חלק א', משפט י"ח, עמוד נ'.

[8] ראה - יובל אידו טל, בודהיזם: מבוא קצר, הוצאת מפה ואוניברסיטת תל אביב, 2006.

[9] סִידְּהָארְתַה גַאוּטַמַה, שָׁאקְיַמוּנִי, בּוּדְּהָא, מנהיג רוחני ששאף לעזור לאנשים להשתחרר מסִבלם על ידי לימוד הדהרמה(=התורה הבודהיסטית). המאה החמישית לפני הספירה. ראה - ואלפולה ראהולה, מה שלימד הבודהה, הוצאת כתר, 2004.