[התמונה מתוך דף הפייסבוק: דרוזים נגד חוק הלאום]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

העדה הדרוזית בישראל תופסת מקום מיוחד כמיעוט בישראל. לאור חלקם היחסי  - פחות משני אחוזים מאוכלוסיית המדינה - נדמה, לכאורה, כי הדרוזים היו אמורים להיות מיעוט זניח נוכח הרוב היהודי, ולא היא. ביחס למגזר הערבי - המהווה כעשרים אחוז מתושבי ישראל, שהוא בחלקו פלשתיני בהגדרתו הלאומית ורובו מוסלמי - הדרוזים דוברי הערבית נמצאים מחוץ לריב האידאולוגי של יהודים ערבים.

בניגוד למגזר הערבי/מוסלמי, הדרוזים הצליחו - הודות לזהותם הקולקטיבית ולמעמדם הציבורי - להטביע את חותמם הייחודי על המפה האתנית ופוליטית של ישראל. הזהות הישראלית עבור הדרוזים היא תג עדתי; שמצביע על כך, שישראליות תיתכן, לא רק אצל תושבי המדינה היהודים, אלא ללא־יהודים גם כן. זהות זו נפגעה קשות בחקיקת חוק הלאום. חוק זה הביא לתחושות קשות ברחוב הדרוזי, בעיקר על רקע התחושה שהם הפכו לדעתם לאזרחים סוג ב', ולשכירי חרב בכוחות הביטחון (ראו את כרזת המחאה בתחילת המאמר).

כיצד מגדירים אזרחות? על כך ניתנו תשובות רבות. אחת הידועות היא מבית מדרשו של הפילוסוף ג'ון סטיורט מיל (ראו תצלום משמאל), שהגדיר זהות אזרחית של קהילה אתנית כזהות של גזע וייחוס[1].

[תמונתו של גון סטיוארט מיל משמאל היא נחלת הכלל]

לחלופין, אזרחות מוקנית כעקרון של הימצאות טריטוריאלית. מדינת  ישראל מעניקה אזרחות לכל יהודי שעולה ארצה, מתוקף חוק השבות; ועם זה, היא מכירה גם בלידה ותושבות במדינה כתנאי לאזרחות. אשר על כן, מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אבל יש בה גם פן של אוניברסליות במתן האזרחות שלה.

הדרוזים כרכו את גורלם עם היהודים ומדינת ישראל, הן על רקע דתי והן על רקע אידאולוגי. בניגוד למתח עם המוסלמים ודתם, מצאו הדרוזים סוג של קרבה דתית ואידאולוגית עם היהדות והיהודים. כך למשל, קיימת זיקה בין משה ויתרו (נבי שועייב). הברית שנכרתה בין היהודים והדרוזים, מבליטה חפיפת אינטרסים אידאולוגית,  שמצביעה על גורל משותף של שני העמים.

מתי הברית בין הדרוזים והיהודים החלה?

היסטורית ניתן לראות את ההבנות בין השייח' סעיד מועדי לבין דוד הכהן בשנת 1929, כתחילת שיתוף הפעולה בין העמים. ההבנות הללו עמדו למבחן בזמן המרד הערבי בין השנים 1936 – 1939. הדרוזים לא תקפו את היישוב היהודי, ואף גילו אמפטיה כלפיו. במלחמת העצמאות, לאחר קרב רמת יוחנן במלחמת העצמאות - שנערך ב-16 באפריל 1948, בין כוחות חטיבת כרמלי ובין גדוד דרוזי מצבא ההצלה של קאוקג'י בעמק זבולון - הושג הסכם אי התקפה עם הדרוזים.

בעקבות הקרב, שעלה לדרוזים במחיר דמים כבד, חל שינוי בעמדת הדרוזים בישראל, וגברה השפעתם של חסידי הברית עם היהודים. יומיים לאחר הקרב, נפגשו כמה מקציני הגדוד הדרוזי, בראשות איסמעיל קבלאן ונכבדים דרוזים נוספים עם נציגי היישוב היהודי. בפגישה זו גובשו היסודות שהובילו לברית בין היהודים והדרוזים בישראל. בין השאר הוסכם כי הדרוזים לא יתקפו יותר את היישוב היהודי, והיו מבני העדה שהתנדבו לשרת בצה"ל עם הקמתו[2].

מדינת ישראל פעלה לקדם את  העדה הדרוזית בנבדל מהאוכלוסייה הערבית. רשימה ארוכה של צעדים בישרה מגמה זו וביניהם:

1. הכרה בדרוזים כקהילה דתית נפרדת מן המוסלמים(1956).
2. גיוס חובה לצה"ל(1957).
3. ייסוד המועצה הדתית ובתי הדין הדתיים(1961 – 1962).
4. מתן שירותים ממשלתיים בדומה לנהוג בחברה היהודית(1975).
5. מתן אישור להקמת מערכת חינוך ייחודית עם דגש על המורשת הדרוזית.

[אנשי דת דרוזים | צילום: משה מילנר - לע"מ]

במקביל לכך, המדינה הכירה במתחם קבר נבי שועייב בקרני חטין כאתר מקודש של  העדה הדרוזית, תוך דחיית התביעה המוסלמית על המקום.

בהיבט הביטחוני, גיוס בני העדה הדרוזים לצה"ל עומד על 83 אחוז, גבוה יותר מאחוז הגיוס במגזר היהודי. השירות הביטחוני מדגיש ביתר שאת את הרוח של נאמנות למדינה של העדה, לצד השכול שנילווה אליו.

אולם לצד השילוב של בני העדה הדרוזית בישראל, היו מספר רגעי שפל שהביאו לכעס רב בקרב העדה.

אחד ממוקדי  החיכוך בין המדינה לדרוזים הייתה ונשארה הפקעת אדמות לצורך פיתוח. נזכיר רק הסכסוך שנגע לאדמות היישוב בית ג'אן והתרחבות אתר גן הלאומי של הר מירון על אדמותיו.

מוקד סכסוך נוסף הוא התקצוב. הדרישה הדרוזית המתמדת לשוויון עם היהודים נוגעת בעיקר למענקי תקציבים לרשויות השלטון המקומי, כלומר, המועצות המקומיות שמנהלות את ענייני הישובים. פעמים בעבר, כמו ב־ 1977 ו־ 1987 , החליטו ממשלות ישראל להשוות את הקצבאות לאוכלוסיה הדרוזית. אבל רק עם ראש הממשלה יצחק רבין ב־ 1994 אכן מומשה מדיניות זו במסגרת תכנית חומש שלמעשה נתנה העדפה לעדה הדרוזית[3]. משנת 1999, שוב ירד התקצוב של הרשויות הדרוזיות מול מקבילותיהן היהודיות, עובדה שגרמה לכעס רב.

יש קולות מעטים מקרב העדה הדרוזית  כדוגמת המשורר סמיח אל־קאסם ואיש הצבור סעיד נפאע, שמבטאים עוינות אידאולוגית כנגד ישראל. מדבריהם עולה ההאשמה כי ישראל הינה מדינה גזענית, שמפעילה אפליה נגד לא־יהודים בארץ. חלק מביקורת זו מתייחס באופן ספציפי לגיוס החובה, שמשעבד את הדרוזים לדעתם, להילחם ואף למות עבור מאבק לאומי שאין להם שייכות אליו.

מותו של שוטר מג"ב מדחת יוסף, מבית ג'אן, בתחילת חודש אוקטובר 2000, שדימם למוות במתחם קבר יוסף בשכם, במשך שעות - בלי שישראל פעלה לחלצו, והמתינה לסיוע וחילוץ מהצד הפלשתיני שהגיע באיחור - פתח פצע של חוסר אמון ביחסי העדה עם ישראל.

[מקור תמונתו של מדחת יוסף: פרטי. אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונה זו שימוש הוגן]

כל הגורמים שחיבלו ביחסי העדה עם מדינת ישראל, צפו ועלו ביתר שאת עם חקיקת חוק הלאום בשנת 2018. העדה הדרוזית יצאה להגן על הישגי ההשתלבות שלהם בחברה הישראלית, שעה שלדעתם חוק הלאום משנה את כל התמונה של השתלבות זו מהקצה אל הקצה.

אחרית דבר

השיח הישראלי אימץ אל חיקו את העדה הדרוזית זה עשרות בשנים. היהודים והדרוזים ידעו נקודות מפגש אין ספור רובן טובות וחלקן בעייתיות. אולם נדמה כי חוק הלאום סדק משהו בטיב היחסים האיתן בין שתי העדות. הפעם חשים הדרוזים כי הם מופלים לרעה, על בסיס חוקי, ומתכוונים להיאבק על מעמדם המיוחד בחברה הישראלית בכל הכוח.

מקורות

[1] ראה - John Stuart Mill, Considerations on Representative Government, orig. 1861, Chicago: Henry Regnery Co., 1962, p. 307.. ג'וֹן סְטְיוּאַרְט מִיל פילוסוף, כלכלן פוליטי, ועובד ציבור אנגלי.  נחשב להוגה הליברלי המשפיע ביותר במאה ה-19. 1806 – 1873.

[2] Yoav Gelber, "Druze and Jews in the War of 1948," Middle Eastern Studies, 31, 2, April 1995, pp. 229־52.

[3] טל שחר, תקצוב ממשלתי של רשויות מקומיות: האם קיימת הפליה של הרשויות הלא יהודיות? מכללת עמק יזרעאל, מרץ 2004, עמוד 5.