[בתמונה: שבויים אמריקנים שנפלו בידי הווארמאכט הגרמני במתקפת הארדנים 1944. התמונה: Bundesarchiv, Bild 183-J28589 / CC-BY-SA 3.0]

אז כמה מילים על שבויים ונעדרים... 

הסיבה לקיום צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל על עצמאותה ועל בטחון אזרחיה ותושביה (מתוך רוח צה"ל). לצורך מילוי מטרתו נלחם צה"ל ככל שנדרש לכך בהתאם להגדרת יעדיו על ידי הדרג המדיני.

בעת הלחימה, חיילים עלולים למות להיפצע ואף ליפול בשבי וכל חייל היוצא לקרב יודע זאת (גם אם בוחר להתעלם - הדחקה זה דבר נהדר...).

קיים הסכם בלתי כתוב - בין החיילים לבין החברה ששלחה אותם להילחם בשמה - שאומר, שהחברה תעשה "הכל" על מנת להחזיר את כל החיילים הבייתה. מי בשלום, מי על אלונקה ומי בתוך ארון.

[בתמונה: שבויים מהצבא האוסטרו-הונגרי במחנה שבויים ברוסיה. 1915. התמונה היא נחלת הכלל]

אבל מה כולל אותו "הכל"?

• האם הוא כולל רק מאמצים דיפלומטים?
• האם הוא כולל מאמצים צבאיים?
• האם הוא כולל את זניחת המטרות האסטרטגיות של מדינת ישראל אל מול מצוקות משפחות החיילים?

אז ראשית - ככל שזה ישמע נורא - חיילים משרתים את מטרות הדרג המדיני: בחייהם, בשביים וגם במותם. על הדרג המדיני מוטלת החובה המוסרית העליונה לצמצם את השימוש הזה ככל שניתן.

בעבר הלא רחוק השקיעה מדינת ישראל מאמצים צבאיים רבים לשחרור בני ערובה (חיים או מתים) שהוחזקו בידי האויב. 'מבצע ארגז' - שנערך ביוני 1972, ושבמהלכו השתלטו לוחמי סיירת מטכ"ל על סיור של קציני צבא סוריה שנע בלבנון, וחטפו 5 מהם לצורך החלפתם בטייסים, גדעון מגן בועז איתן והנווט פיני נחמני, שישבו בשבי הסורי - הוא דוגמה למאמץ שכזה.

היו מאמצים אחרים : אנטבה, המבצע לשחרורו של נחשון ווקסמן ועוד.

[בתמונה: השיבה הביתה. אחד ממטוסי ההרקולס נוחת בישראל עם הכוח המחלץ והחטופים ששוחררו. הצילום: לע"ם]

במבצע 'נוף פראי' (ב- 12 לספטמבר 1997) הרגו לוחמי אגוז את האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל החיזבאללה. גופתו של נסראללה שימשה כקלף מיקוח לצורך החזרת גופתו של לוחם השייטת איתמר אילייה ז"ל, שנהרג במבצע שירת הצפצפה ונשאר בשטח.

ככל שחולפות השנים מתקשים הפוליטיקאים הישראלים להורות על הפעלת צבא היבשה מסיבות כאלה ואחרות. חלק מהסיבות הן היתרון הטכנולוגי המוחלט, שממנו נהנה צה"ל במרחב, שגרמה בין השאר לעליית המחיר הפוליטי הכרוך בנפגעים. מאז מלחמת יום כיפור שילמו כלל ראשי הממשלה מחיר פוליטי יקר על הפעלת צבא היבשה, והחשבון הפוליטי עומד לנגד עיני הפוליטיקאים בכל רגע נתון.

ההימנעות מהפעלת צבא היבשה משאירה את הדרג המדיני עם אופציה אחת להחזרת שבויים ונעדרים: האופציה המדינית. ההתמקדות באופציה המדינית והימשכות התהליכים הכרוכים בכך, חושפת את הפוליטיקאים ללחץ פנימי מצד המשפחות המעורבות, ומצד האויב, הער לתגובות בחברה הישראלית ומשתמש בכך, על ידי פרסום מסרים המיועדים לציבור הישראלי. עובדה זו הופכת את הנושא לחלק ממערכת השיקולים הפוליטית של המדינאי. ככל שהפוליטיקאי ציני יותר, הוא יהיה נתון ללחצים גדולים יותר. אולמרט למשל סרב לעסקת שליט. נתניהו בחר לבצע אותה וטעמיו הפוליטיים עמו.

[בתמונה: אולמרט למשל סרב לעסקת שליט. נתניהו בחר לבצע אותה וטעמיו הפוליטיים עמו. מקור התמונות: פייסבוק]

הלחץ הפוליטי האפשרי משמש כמנוף מצד המשפחות המעורבות, על מנת ללחוץ על המדינאיים הישראלים; ועם כל הצער שבדבר, המשפחות לא בוחלות באמצעים על מנת להפעיל לחץ: פגישות עם מדינאים (מקומיים ובינלאומיים); קמפיינים תקשורתיים... נדמה שהכל מותר בשם המאמץ להחזרת הבנים; והמדינאיים הישראלים מועמדים במצב כמעט בלתי אפשרי.

הציבור הישראלי חייב להבין, שגם במותם או בשביים, משרתים החיילים את מטרותיה האסטרטגיות של מדינת ישראל; ואם המטרה האסטרטגית מחייבת את השארת החיילים במקומם לזמן מה, אז זה פשוט מה שצריך לעשות.

ללא שינוי הפרדיגמה, הפוליטית והציבורית כאחד, יימשך הפסטיבל הציבורי הכרוך בשבויים ונעדרים.

ללא שום קשר, למשפחות השבויים והנעדרים יש להתייחס בכבוד, תוך כדי השמת גבולות. בהקשר זה, לא נותר אלא לקוות, שהסיפורים שפורסמו מוקדם יותר הערב, על הגברת נתניהו ושיחתה עם לאה גולדין, אינם נכונים, שאחרת...