[בתמונה: הטעם של מאכלות אסורות לפי הרמב"ם... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Meditations לאתר Pixabay]

עודכן ב- 27 באוגוסט 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר אחד מתוך שניים על מאכלות אסורות. למאמר האחר:

• אבי הראל: הדוכיפת – מעוף טמא לציפור הלאומית של ישראל.

*  *  *

בפרשת ראה בספר דברים, מצויה רשימת בעלי חיים המותרים והאסורים באכילה. הרשימה דומה לנאמר בספר ויקרא, שגם בו [1] הובאה רשימה של בעלי חיים מותרים ואסורים באכילה. למרות הדמיון בין שתי הרשימות יש ביניהן הבדל מהותי. בספר ויקרא יש לקדושה מימד של פולחן דתי, ומקומה הטבעי הוא אצל הכוהנים במשכן.

לכן המשרתים בקודש,שהם קרובים יותר משאר העם אל הפולחן האלוהי, אך טבעי שהם יהיו קדושים יותר מהשאר כדלקמן:

"א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.  ב כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו:  לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.  ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ--לָהּ, יִטַּמָּא.  ד לֹא יִטַּמָּא, בַּעַל בְּעַמָּיו--לְהֵחַלּוֹ.  ה לֹא-יקרחה (יִקְרְחוּ) קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ; וּבִבְשָׂרָם--לֹא יִשְׂרְטוּ, שָׂרָטֶת.  ו קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם:  כִּי אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם--וְהָיוּ קֹדֶשׁ.  ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ:  כִּי-קָדֹשׁ הוּא, לֵאלֹהָיו.  ח וְקִדַּשְׁתּוֹ--כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ, הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ, יִהְיֶה-לָּךְ--כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם" [2].

[בתמונה: מאכלות אסורות... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי LoggaWiggler לאתר Pixabay]

בספר דברים לקדושה יש מימד רחב יותר לאומי ולכן הקדושה חלה על כל העם. לכן גם ספר ויקרא אוסר רק על הכוהנים לאכול נבלות, ואילו על שאר העם הדבר לא נאסר במפורש:" ח נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל, לְטָמְאָה-בָהּ:  אֲנִי, יְהוָה.  ט וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּי, וְלֹא-יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא, וּמֵתוּ בוֹ, כִּי יְחַלְּלֻהוּ:  אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשָׁם"[3], כך נאמר על הכוהנים, ואילו על שאר העם נאמר בספר ויקרא כי:" טו וְכָל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בָּאֶזְרָח, וּבַגֵּר:  וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב וְטָהֵר" [4]. לעומת זאת בספר דברים נאסר על כל העם באופן גורף לאכול נבלות בגלל התירוץ שעם ישראל הינו עם קדוש לאלוהיו [5].

קדושת העם שמוזכרת בספר דברים, פנים רבות לה. אחת מהן היא האיסור והמותר באכילת בעלי חיים. לגבי הטעם של איסור זה, נאמרו תלי תלים של פרשנויות, החל מאסכולה הרואה במאכלים אלה סכנה בריאותית ועד האפשרות שהם מזיקים דווקא לנפש האדם. בדברים הבאים ננסה לעמוד על הסברו של הרמב"ם לאיסור זה, ולסתירה לכאורה בין דבריו במורה נבוכים לבין כתביו הרפואיים.

במורה הנבוכים אומר הרמב"ם את הטעמים הבאים באיסור בעלי חיים שונים:" אומַר אפוא שכּל המאכלים שאסרה עלינו התורה הם מזון מגונה. אין בין מה שנאסר עלינו מה שמביא לדמות-דמיון-שווא שאין בו נזק מלבד החזיר והחֵלֶב. ואין הדבר כך, כי החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים... כן חלבי הבטן משׂביעים ומשבשים את העיכול ויוצרים דם קר וצמיג וראוי היה להם שיישׂרפו. הדם והנבֵלה אף הם קשים לעיכול ומזון גרוע. וידוע שהטרֵפה תחילת נבֵלה היא ... אשר לאיסור בשֹר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעינַי שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם... זה הטעם הסביר ביותר בעינַי לאיסורו, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה שקראתי ..."[6] בעלי חיים מותרים.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר 'מורה נבוכים לרמב"ם, בפירוש קאפח, שראה אור בהוצאת סיני. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אם נסכם את הדברים נראה כי כל המאכלות האסורות שהמקרא מונה אותם, והרמב"ם מביאם מזונם רע, ואין לפקפק בנזק הרפואי שהם מביאים על האוכלים אותם. האם דברים אלה עולים בקנה אחד עם דבריו של הרמב"ם בכתביו הרפואיים [7]? או אולי אלה נימוקים אפולוגטיים גרידא? כידוע הרמב"ם כרופא היה תלמידו המובהק של הרופא המפורסם של העת העתיקה גלינוס [8], וכדי לדעת מהי דעתו הרפואית של הרמב"ם יש לחזור ולראות האם יש התאמה בין גלינוס לתלמידו.

בסוף ספרו של הרמב"ם, הנהגת הבריאות [9] (ראו תמונה משמאל), הוא ממליץ על שלוש חיות שכדאי לאוכלן והן: הצבי, הארנבת והערוד. פרט לחיה הראשונה שתי החיות האחרות אסורות באכילה, על פי הרשימה והקריטריונים הנלווים אליה (מעלת גרה ומפריסת פרסה) המצויים במקרא.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של הרמב"ם, הנהגת הבריאות, שראה אור לראשונה בשנת 1885. המקור: Chabad-Lubavitch Library ספריית חב"ד ליובאוויטש. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בחיבור רפואי אחר, פרקי משה, מביא הרמב"ם את דבריו של גלינוס ביחס לחזיר האסור באכילה כדלקמן:" המעולה שבבשר בעלי החיים ההולכים הוא בשר החזיר. לאחריו בא בשר הגדי והעגלים" [10].  כלומר לפי דברי הרמב"ם כאן בשמו של גלינוס החזיר הינו המין המשובח ביותר מכל שאר הבהמות, והרמב"ם מביא את דעתו זו של גלינוס ללא כל הסתייגות הלכתית מצידו. לכאורה יש כאן סתירה מוחלטת לנאמר במקרא ובמורה הנבוכים, ולא היא.

לגבי המקור הראשון שהבאנו מספר הנהגת הבריאות, מי שיעיין בקפידה ימצא כי בסוף הפסקה וגם בפסיקה שלפניה הרמב"ם ממליץ על מזונות אלה כעל תרופות ולא על מזון שניתן לאוכלו באופן רגיל. לכן הוא מפרט בהמשך דבריו את הסגולות הרפואיות של בשר הארנבת והערוד, שניתן לאוכלן רק בהוראת רופא. את האבחנה של מזון רגיל ומזון המשמש כתרופה למד הרמב"ם מהרופא המפורסם אבו מרואן אבן זהר [11], שהוא עצמו מבחין בכתביו בין מזונות רגילים לבין מזון הנחשב לתרופה בעת מחלה.

הרמב"ם אומר במפורש בספר רפואי נוסף שלו, ספר הקצרת, כי בשר הארנבת הינו תרופה טובה למחלה זו:" ודע כי בשר הצבאים והאיילים והארנבים טובים ומשובחים למחלה הזאת" [12]. אשר על כן בשר הארנבת אינו כשר אבל כתרופה לקצרת יש לחולה לאוכלו.

[בתמונה: הטעם של מאכלות אסורות לפי הרמב"ם... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי RitaE לאתר Pixabay]

הסתירה השנייה העוסקת בדעתו של הרמב"ם על איכותם הירודה של המאכלות האסורות, נתפרת באופן הבא. בהוצאה העברית של הספר פרקי משה, לא נמצא הקטע הממליץ בשם גלינוס על בשר החזיר, והמגדירו כבשר המשובח ביותר שקיים. במקור הערבי של הספר האמור נאמר כי:" המזון הקשה להתפרק הוא מזון של דברים גסים כגון בשר החזיר...אם יתמיד להשתמש במזון זה תמהר אליו מחלת ההתמלאות" [13].

כלומר, במאמרו של גלינוס על הליחה הטובה הוא משבח את בשר החזיר, ואילו במקום אחר הוא מחשיב את בשר החזיר כבשר ירוד בטיבו, כלומר יש בדברי גלינוס סתירה ברורה. אשר על כן, הרמב"ם בחר במורה הנבוכים בדעה כי בשר החזיר מזיק ועל כן הוא אסור באכילה.

אחרית דבר

רשימת המאכלות האסורות מופיעות פעמיים במקרא, בספר ויקרא ובספר דברים. למרות הדמיון בין רשימות אלה, ספר ויקרא שם דגש על קדושת הכוהנים, ואילו ספר דברים מרחיב קדושה זו על כל העם. אחד הסממנים של קדושה כללית זו היא המאכלות האסורות.

גישתו של הרמב"ם בהשוואה שעשינו בדעה שהוא מביא בספרו הפילוסופי מורה הנבוכים, מול הדעות שהוא מחזיק בהן בכתביו הרפואיים, נמצאת לכאורה סתירה מהותית. אולם בסופו של דבר צלח בידינו להראות שהן מדבריו של גלינוס, המובאים בחיבוריו הרפואיים של הרמב"ם פרקי משה והנהגת הבריאות, והן במורה הנבוכים, שאין בין החיות הראויות להיאכל אלא אלה הכשרות על פי המקרא. הבשר המעולה ביותר הוא של צאן או בקר, ולא של בשר החזיר.

[בתמונה: מאכלות אסורות... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי tpf1959 לאתר Pixabay]

סיוע נוסף לעמדה זו של הרמב"ם אנו יכולים למצוא בספרו הרפואי של אבן רושד[14], שמירת הבריאות, בן דורו של הרמב"ם, שממליץ על בשר עגלים, כבשים צעירים או גדיים.

לגבי העופות המותרים באכילה, הרמב"ם ממליץ על בשרם של התרנגולים והיונים, שנמנים עם רשימת העופות הטהורים. לגבי הדגים, הרמב"ם לא נוטה להמליץ על סוג מיוחד של דגים הטובים לבריאות והוא רק מציין בכתביו הרפואיים את דג הבורי ואת הסרדין הצפוני. לכן ניתן לקבוע שהתפריט אותו מציע הרמב"ם הולם את הכתוב במקרא, ודבריו אודות המאכלות האסורות תואמים את עמדתו כרופא הבא להזהיר את הציבור מצריכה של מאכלים שרמת ההיגיינה שלהם ירודה.

[לאוסף המאמרים על פרשת ראה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ראה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ראה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 24/8/19.

[1] ויקרא, פרק י"א.

[2] שם, פרק כ"א, פסוקים: א' –ח'.

[3] שם, פרק כ"ב, פסוקים:ח' –ט'.

[4] שם, פרק י"ז, פסוק ט"ו.

[5] דברים, פרק י"ד, פסוק כ"א.

[6] רמב"ם, מורה הנבוכים, מהדורת שוורץ, חלק ג', פרק מ"ח.

[7] על כתביו הרפואיים של הרמב"ם ראה – אבי הראל, שלוש נגיעות פילוסופיות, הוצאת ספרי צמרת, 2012, עמודים:83 – 86.

[8] קלאודיוס גָלֶינוֹס, הידוע יותר בשם גלינוס, רופא יווני, יליד פרגמון שבאסיה הקטנה. 130 – 210. בנוסף ראה גם – ליבוביץ, י. גלינוס, האנציקלופדיה העברית, כרך ה', 1988, עמודים: 911 – 915.

[9] ראה מהדורה עברית בתרגומו של ז.' מונטנר, הנהגת הבריאות, ירושלים, תשי"ז, עמודים: 84 – 85.

[10] המקור הערבי מתוך - כתב יד אוקספורד Poc.319, התרגום של פרופ' יעקב לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, מוסד ביאליק, ירושלים, 1989, עמוד 114.(=להלן הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק).

[11] אבו מרואן אבן זהר, רופא ומשורר בספרד, יליד סביליה, בן למשפחה של שישה דורות של רופאים. 1094 – 1162. ספרו החשוב ביותר של אבן זהר, שנכתב בשנת 1146, כתאב אל-תיסיר, (=كتاب التيسير في المداوات والتدبير -  ספר הסבר הדברים ברפואה ובתזונה) , תורגם ללטינית ולעברית, והשפיע רבות על תפיסתו הרפואית של הרמב"ם. ספר זה היה במחזור הפרסום והקריאה בלטינית עד סוף המאה ה-16 . בספר עצמו יש תפיסות  הרפואיות מודרניות בחלקן, היות  שהוא מתרכז בריפוי באמצעות תזונה נכונה.

[12] רמב"ם, ספר הקצרת, מהדורה עברית, ירושלים, ת"ש, עמוד ע"ג.

[13] תרגומו של פרופ' יעקב לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, עמוד 117. מחלת ההתמלאות הכוונה אולי למילוי מערכת העיכול במזון עודף המקשה על הנשימה הסדירה של האדם.

[14] אִבְּן רוּשְד רופא ופילוסוף מוסלמי אשר השפיע רבות על הפילוסופיה האירופאית בימי הביניים. נולד בקורדובה שבספרד , עיר הולדתו של הרמב"ם, וכל פועלו נתקיים בה. 1126 – 1198.