[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
משמעותו של המושג מִלְכּוּד הוא הָצָבַת מכשול וטְמִינָה מלכודת.
בהקשר היחסים הבין לאומיים, מִלְכּוּד הוא מצב, שבו אחד היריבים (בדרך כלל זה הנחשב 'חלש', מבחינה פוליטית או צבאית) מצליח לגרור את זה שנחשב 'חזק' למצב בו כול מה שיעשה גורם להיחלשותו. הדבר דומה למי שנקלע לחול טובעני, וככול שהוא מפרפר בניסיון להיחלץ ממנו - הוא שוקע עוד יותר.
סבב חילופי המהלומות בין חמאס וישראל, בחודשים האחרונים, אמור להציב תמרור אזהרה רציני ביותר לישראל דווקא ולא לחמאס. היום, ברור לכל שהחמאס יכול ליזום ולתחזק עימות בכול רמה, כרצונו; בעוד ישראל מדשדשת, מפגינה חוסר אונים מדכא למדי. מלבד ברברת בלתי מרוסנת של פוליטיקאים, כולל שר הביטחון בסגנון: "אפס סובלנות" ו-"נראה להם", לא נעשה דבר שיניע את החמאס מתוקפנותו.
אדרבא, נוכח התגובה הישראלית הרפה, הוא רק מקשיח את תביעותיו, בעוד ישראל נגררת בכניעה זוחלת ומקבלת את תכתיבו המדיני, כפי שמסתמן מההדלפות על תכני ה'הסדרה'. זוהי הסדרה, המוגבלת לחמש שנים, לפי רצון חמאס; שבצידה הישגים משמעותיים בהקלות כשאיפתם, שגם יספקו להם שהות להתחמשות, לקראת סבבי אלימות נוספים, המשמרים את מה שהם מכנים: ה"התנגדות" לכיבוש הישראלי בארץ ישראל כולה, כפי שהיטיב להגדיר חבר הנהלת חמאס, סאלח אל עארורי: "לחמאס יש שני מצבי צבירה: הכנות לקראת מערכה נגד ישראל או השתתפות במערכה...".
חוסר היכולת - ותהיה הסיבה אשר תהיה - של מדינת ישראל להגן על אזרחיה, מפגין חולשה מוסרית, שמאחוריה רפיון הרוח ואבדן הנחישות הלאומית, בין היתר כתוצאה של פלגנות ומלחמות פנים, בהיעדר מנהיגות אמתית וחזון משותף. כל פלגי ומפלגות העם נגועים בכך. הם מתחרים בניסיונם, לבזוז נתח גדול יותר ממשאבי המדינה, למען אינטרסים מקומיים קצרי טווח. כולם יחדיו שוחקים את המוטיבציה הלאומית עד דק. הצד השני קורא היטב את התמונה; וראוי שיאמר ביושר, שמבחינתם הם מנהלים מערכה אפקטיבית להשגת יעדיהם המדיניים.
להסתכל על האויב במשקפיים ישראליות
אחת הבעיות של ההנהגה הישראלית היא גישה אתנוצנטרית והערכת מצב מתוך נקודת המבט של התרבות הישראלית.
כשאומרים "החמאס ספג פגיעה קשה" למה בדיוק מתכוונים? לכך שבעיניים ישראליות, דיונות חול ומטרות נדל"ן, היו נחשבות 'יקרות' בעינינו, אם ישראל הייתה סופגת מהלומה כזו?
ישראל עדיין לא הבינה, שהמערכה שהערבים מנהלים נגדה, מושתת על אמונה דתית ואידאולוגיה לאומנית קיצונית, שלמען השגתה הם מוכנים לוותר על רווחה כללית, רכוש, חיי אדם וילדים ככול שיידרש (דברים, שבתרבות הישראלית העכשווית הם במקום הראשון, ואצלם הם משניים).
יותר מכך, ככול שירבו התקפות אוויר אימפוטנטיות ויהרגו עוד ילדים, כך החמאס - המיטיב לשחק את ה'אנדרדוג' החלש, הזקוק להגנה, משיג יותר את אהדת העולם ומחריף את הוקעת ישראל.
הניסיון לייחס למוטיבציה הפלסטינית את אותם המניעים הישראליים/מערביים, היא זו שמחשקת את ידינו מלפעול באופן יותר אפקטיבי. יש לחשוב באופן שונה: להבין, מהם הדברים, שהפגיעה בהם תביא אותם לאבד את התקווה, שיש בכוחם לממש את חזונם. עד כה, לא הצלחנו לממש את אותו 'קיר ברזל' של נחישות ואחדות לאומית בלתי מתפשרת, שמולו יתנפצו גלי השנאה והטרור;ועד שלא יוחלף הדיסקט, נמשיך לשמוע דיווחים על מספר המטרות שחיל האוויר הפציץ, במקום לדבר על איכותם של המטרות, ומידת השפעתם על החמאס; נמשיך לפרפר בביצת החול הטובעני, בהמתנה שמישהו - דונלד טראמפ, עבד אל פאתח א-סיסי, ולדימיר פוטין או מישהו אחר - יושיט את הענף שנוכל להיאחז בו, כדי להיחלץ מהמלכוד, מן הסתם, במחיר כבד ביותר...
איך היה נראה העולם שכאשר הגרמנים הפציצו את לונדון האנגלים היו מחליטים רק לשפר את המיגון בעריהם ובכול מקרה לא לפגוע בהיטלר וחבורתו כי אולי הם יוחלפו במשהו יותר גרוע? עד היום הגרמנים היו יורים עליהם.
והאמריקאים מסיבות הומניטריות לא מחקו את הרושימה ונגאסאקי . עד היום הם יהיו עסוקים במלחמה עם יפאן.
יש לי הרושם שהבורמזים הבודהיסטים רודפי השלוה, שצופים בהתנהגות נחשי רצועת-עזה, הבינו שיש לפעול בנחישות ולהקדים תרופה למכה ולטפל במיעוט המוסלמי בארצם באופן מאד לא הומני. לא שמעתי ששוברים שתיקה ויפי נפש אחרים מוחים נמרצות.