[בתמונה: צעירים צ'כוסלובקים מניפים את דגלם ליד טנק שרוף של ברית ורשה בפראג. אוגוסט 1968. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על יחסי רוסיה - אוקראינה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 8 בפברואר 2022

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

יותר מחמישים שנה עברו מאז הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה... האם ההיסטוריה הולכת לחזור גם באוקראינה?

בתאריך 21.8.1968, פלשו כוחות סובייטיים לפראג, בירת צ'כוסלובקיה דאז, שהייתה חלק מהגוש הסובייטי שנוצר בעקבות מלחמת העולם השנייה.

הפלישה - שכונתה בשם המבצעי הצבאי שלה דונאי - באה כתגובת נגד לרפורמות מרחיקות הלכת בתחום חופש הפרט, שנקט יו"ר המפלגה הקומוניסטית הצ'כית אלכסנדר דובצ'ק.

במבצע עצמו, חצו אלפי חיילים של ברית ורשה וברית המועצות את הגבול והגיעו לפראג ברית צ'כוסלובקיה. במהלך הפלישה נהרגו 72 אזרחים צ'כים, והיא הצליחה לבלום את מגמת החופש של המדינה שהייתה ידועה בשם האביב של פראג.

[בתמונה: בריקאדות וטנקים עולים בלהבות בפראג. אוגוסט 1968. התמונה היא נחלת הכלל]

הרקע והפלישה...

הרקע לפלישה היה חששו של שליט ברית המועצות דאז, לאוניד ברזנייב (ראו תמונה משמאל), מהתפוררותו של הגוש הסובייטי בראשותו, בעיצומה של המלחמה הקרה. בתחילה ניסו מנהיגי ברית המועצות, במסגרת משא ומתן, בו הגן מנהיג צ'כוסלובקיה על הרפורמות שהנהיג.

[תמונתו של ליאוניד ברז'נייב משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Photo by Kohls, Ulrich extracted by Fredy.00 derivative work: Marenko ale (talk). קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

כיוון שהיו חילוקי דעות בתוך המפלגה הקומוניסטית הצ'כית, בעד ונגד הרפורמות הללו, החליט ברזנייב לנקוט קו ביניים, שמשמעותו – הצהרת נאמנות של המפלגה הקומוניסטית הצ'כית בעקרונות המשטר האמור, וכנגד נטיות של חירות הפרט וחופש העיתונות. הצהרה זו, אפשרה את יציאתם של כוחות ברית ורשה מצ'כוסלובקיה, ששהו בא לאחר תום תמרוני האביב/קיץ.

ב- 3 באוגוסט 1968, נפגשו נציגי ברית ורשה בעיר ברטיסלאבה, וחתמו על הצהרה בה הם מחויבים בהמשך דרכה של המהפכה הקומוניסטית על כל משמעויותיה.  אולם, כל המהלכים הללו לא הועילו בעצירת הרפורמות בצ'כוסלובקיה והן נמשכו במלוא המרץ.

אשר על כן, בלילה בין 20 ל- 21 באוגוסט, 1968, חצו את הגבול הצ'כי, 200,000 חיילים של ברית ורשה, כם כ- 2,000 טנקים, במטרה לבלום את הרפורמות החופש הצ'כיות. שדה התעופה של פראג נכבש בידי סוכני חרש של ברית המועצות, וכך התאפשר להנחית בו מטוסי תובלה גדולים עם כוחות רגלים ושריון.

[בתמונה: צעיר צ'כוסלובקי מנסה לדובב חייל של ברית וורשה בחוצות פראג הבוערת. אוגוסט 1968. התמונה היא נחלת הכלל]

האם הצ'כים ידעו מראש על הפלישה?

בזמנו הטענה הייתה כי הפלישה הייתה הפתעה גמורה. אולם ברבות השנים נחשף, כי המתנגדים של מנהיג הרפורמות של המפלגה הקומוניסטית הצ'כית, רצו להצביע נגד רפורמות אלה בוועידת המפלגה, וברגע שהם יזכו בהצבעה הם יזמינו את כוחות ברית ורשה לצ'כוסלובקיה. המנהיג הצ'כי דובצ'ק וחבריו לרעיון הרפורמות, זיהו את הקשר האמור ותמרנו את ועידת המפלגה הקומוניסטית הצ'כית כך, שלמתנגדי הרפורמות לא התאפשרה מזימתם. זה כנראה היה הרקע לפרסום בעיתונות של ברית המועצות של אותה תקופה, אודות "מכתב הזמנה" של כוחות ברית ורשה לפלוש לצ'כוסלובקיה.

התגובות בעולם לפלישה הסובייטית היו חריפות, וכללו גינויים מקיר לקיר, אולם אלה לא השיגו במ"מ את הכוחות של ברית ורשה לאחור.

ברבות השנים, ניסו שני הצדדים לכסות על הפלישה האמורה, שהייתה כפצע פתוח בין שתי המדינות. באפריל 1992, ביקר נשיא צ'כיה, וצלאב הוואל במוסקבה, שם חתם על חוזה ידידות ושיתוף פעולה, שכלל פיסקה שהגדירה את הפלישה לצ'כיה כשימוש בלתי מוצדק בכוח. באותה ההזדמנות, יישבו שתי המדינות את סוגיית המימון של יציאת כוחות רוסיה מאדמת צ'כיה, על בסיס הסכמתו של נשיא צ'כיה לספק לרוסיה את חומרי הבניין לבניית הבתים לחיילים, המפונים חזרה לרוסיה.

[בתמונה: חייל של ברית וארשה מחלץ פגז מתוך טנק בוער, כדי שלא יתפוצץ. פראג, אוגוסט 1968. התמונה היא נחלת הכלל]

מהפך היסטורי?

בחודש אוגוסט 1993, ביקר נשיא רוסיה, בוריס ילצין בצ'כיה, ולמרות הקולות הלאומניים שנשמעו ברוסיה, הוא נטל חלק בציון הכיבוש הסובייטי של צ'כיה בשנת 1968, סמוך למקום בו שרף עצמו למוות סטודנט צ'כי, במחאה על הכיבוש האמור, בשם יאן פלאך (ראו תמונה משמאל).

[בתמונה משמאל: יאן פלאך. הסטודנט הצ'כי, שהצית עצמו למוות במחאה על הכיבוש הסובייטי. התמונה היא נחלת הכלל]

מאז הפיכתה של צ'כיה למדינה חופשית, לאחר מהפכת הקטיפה בשנת 1989, מתקיים בכל שנה טקס ממלכתי לזכר הפלישה הרוסית, שבו נוטלים חלק כל נכבדי המדינה ובראשם נשיא הרפובליקה הצ'כית.

אולם, ביום הזיכרון החמישים לפלישה הרוסית, סירב הנשיא הצ'כי לנאום בטקס המסורתי בטענה כי הכניסה הרוסית הייתה נכונה. על פי רדיו פראג [1], דוברו של הנשיא זימן, אמר כי הנשיא עדיין רואה בפלישה הרוסית מעשה בעייתי, אולם אם נבחן את הדברים לפי רוח הדברים של אז, הרי שכניסת כוחות ברית ורשה הייתה מתבקשת. לא פלא, שהמפלגה הקומוניסטית הצ'כית של היום, פרסמה את דעתה בנושא, בו היא טוענת כי כניסת הרוסים לצ'כוסלובקיה הייתה מעשה חיובי. כך, רק חמישים שנה לאחר הפלישה לצ'כוסלובקיה, כבר גברו הקולות בתוך המדינה - הכוללים את נשיא צ'כיה - שחושבים כי הפלישה הזו לא הייתה מעשה נורא כלל ועיקר.

האם מהפך היסטורי בדרך, גם באוקראינה?

[בתמונה: פראג 1968... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

*  *  *

כשנה לאחר פלישת כוחות ברית וארשה לצ'כוסלובקיה, באוגוסט 1968. כתב שלום חנוך והלחין את השיר פראג ואריק איינשטיין התייצב בבנייני האומה בירושלים בפסיטבל הזמר 1969, כדי לבצעו. השיר זכה במקום השביעי:

.

מקורות והעשרה

[1] תודה לחברי ד"ר דוד בירנוט מאוניברסיטת קראל בפראג שהפנה אותי למקור ברדיו פראג. (www.radio.cz)