[בכרזה: שירת האזינו... התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי danfador לאתר Pixabay]

עודכן ב- 1 באוקטובר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

שירת האזינו בספר דברים, יש בה תיאור קשה לגבי עתידו של עם ישראל. משה רגע לפני לכתו, מתאר בצבעים קודרים את העתיד להתרחש בעתיד לעמו באחרית הימים. בעצם משה מתווה כרוניקה ידועה מראש – עם ישראל יגיע לארץ כנען, שם הוא יפנה עורף לאלוהים ותמורתו הוא יעבוד עבודה זרה. בשל כך ימצאו את העם צרות מסמרות שיער, שנאמרו כאמור בשירת האזינו, כדלקמן:

"יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  כ כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי.  כא וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ:  כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי.  כב וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[1].

מה מנסה להשיג משה בדברי השירה הללו?

האם האזהרות הללו הן מה שהוא מבקש להנחיל לזיכרון הקולקטיבי של העם? כדי לענות על כך, מן הראוי לבדוק מה היחס בין האל לעם ישראל בדברי השירה בפרשת האזינו. כאשר אנו מעיינים היטב בפסוקים, היחס בין האל לעם ישראל מתואר כיחס בין אב לבן, כדלקמן: "שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם; הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ; בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם"[2].

בנוסף לתיאור היחס בין האל לעם ישראל כאב לבן, יש כאן אמירה נוספת והיא – כאשר הבן הולך בדרך לא ראויה, מי שנפגע זה הוא בלבד. האב לא נפגע מדרך זו כלל. כלומר, התיאור הזה שם הבדל ברור, סוג של חיץ בין האב לבן. יתכן שהבן ילך בדרך שלילית והאב לא יעמוד שם לצדו. לשון אחר – משה מנסה לומר לעם כי הבחירה של האל בהם אינה בחירה אוטומטית בכל מצב. יתכנו מצבים כי בחירה זו לא תעזור לאותו עם שמתנהג באופן לא ראוי.

עניין זה, האם האב תמיד יעמוד לצד בנו או לא, מצוי במחלוקת חריפה בתלמוד הבבלי: "בנים אתם לה' אלוהיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרויים בנים דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים"[3].

לדעתו של ר' יהודה, מעמדו של עם ישראל אינו מובטח. מעמד זה תלוי אך ורק בהתנהלות המוסרית והערכית שלו. כל זמן שהתנהלות זו תקינה, עם ישראל הם בניו של האל, ולהפך. כאשר הם הולכים בדרכים עקלקלות, הרי שהם אינם בניו של האל, ומזמנים על עצמם את כל הצרות שבעולם.

ר' מאיר, שהיה תלמידו המובהק של ר' עקיבא חושב אחרת. מעמדו של עם ישראל כבניו של האל, אינו יכול להיפגע אף פעם, וכאשר הם יעזבו את דרכו של האל, הוא יענישם, אבל הם ימשיכו להיות במעמדם המיוחד. זאת על פי הקביעה הידועה של ר' עקיבא:" חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" [4], רוצה לומר שבחירת עם ישראל אינה תלויה כלל במעשיהם, והמדובר בבחירה מוחלטת שאיננה מושפעת מגורמים זרים.

הוויכוח האמור אינו נשאר מוגבל לזמנו, והוא ממשיך ומתעצם בין שיטת ר' יהודה הלוי (ריה"ל) מחד גיסא; והרמב"ם מאידך גיסא. ריה"ל  אומר את דעתו בספרו הכוזרי כדלקמן:" ה' בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם וחל העניין האלוהי על המונם עד שהגיעו כולם אל מעלת הדיבור... אחר שלא היה חל העניין האלוהי כי אם ביחידים מבני אדם הראשון... והוליד בנים רבים ולא היה ראוי להיות במקום אדם אלא הבל... נתן לו תחתיו שת... והיה סגלה ולב וזולתו קליפה... עד נח, ביחידים היו לבבות, דומים לאדם... אבל אברהם... היה העניין האלוהי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים... ליצחק, יעקב... ובני יעקב כולם סגלה"[5].

כלומר, בספר הכוזרי מוצגת שיטה האומרת כי העניין האלוהי, המתואר במונחים של דבקות באל, השגה נבואית והשגחה מיוחדת, הוא תכונה תורשתית, אשר הייתה קיימת באדם הראשון, אך לא עברה אל כל בניו. הגן הרוחני האמור – העניין האלוהי – עבר אל יחידים מזרעו של אדם הראשון, ורק אחרי תהליך שנמשך דורות התפתח עם (ישראל)שבו העניין האלוהי הפך להיות תכונה בלתי הפיכה. כל בני העם הזה נושאים את התכונה הגנטית של העניין האלוהי, אשר גם אם אינה יוצאת אל הפועל ונראית לעין ביחיד כלשהו, הריהי עוברת בתורשה מדור לדור.

[בתמונה: האם תמיכתו של אב בבנו תלויה בדבר? תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי melindarmacaronikidcom לאתר Pixabay]

בניגוד לעמדה זו של ר' יהודה הלוי אומר הרמב"ם, כי הייחודיות של עם ישראל היא פועל יוצא מתורתו, ולא מעידה על כל תכונות מולדות, כדלקמן:" תורת ה'… אשר הבדילנו ה' מכל בני העולם… ולא היה זה בעבור שהיינו ראויים אליו, רק מחסדי ה' עלינו, בגלל מה שקדם לאבותינו מידיעתו ועבודתו… וכאשר ייחדנו במצוותיה וחוקיה, ונגלתה מעלתנו על זולתנו בסדריה וענייניה"[6], כלומר - הבחירה בעם ישראל כעם הקרוב לאל איננה מפאת היותם עשויים מגזע משובח יותר או טוב יותר משאר אומות העולם. מעלת עם ישראל היא בכך שמצוות המקרא, הינה חוקה מעולה, מאפשרת הגעה לעניין האלוהי, כלומר השגת האל השכלית. ברם, גם גוי יכול להגיע לרמה שכלית שכזאת, כפי שעשו אפלטון ואריסטו, אולם לדבריהם יהיה תוקף מדעי בלבד.

אחרית דבר

שירת האזינו מתואר עם ישראל על ידי משה כבניו של האל. תיאור זה טומן בחובו שתי פרשנויות מנוגדות. האחת – הם בנין של האל רק אם הם מתנהלים בדרך מוסרית וערכית, או – הם תמיד יחשבו בניו גם אם הם ילכו בדרך עקלקלה.

מחלוקת עקרונית זו הפכה מאז לשתי גישות מנוגדות ביהדות, גישתו של ר' יהודה הלוי מחד גיסא, ומאידך גיסא דעתו של הרמב"ם. זה הראשון גורס כי העניין האלוהי טבוע גנטית בעם ישראל, כך שגם אם העם חוטא ומקבל עונש, הוא נשאר במעמדו. לעומתו חושב הרמב"ם כי אין לעם ישראל יתרון גנטי על פני עמים אחרים, פרט לעובדה, שאם הם ישמרו את תורתו של האל, הדבר יוכל לקדמם אל התכלית הסופית של האדם שהיא - הכרה שכלית של האל. מי הצודק במחלוקת זו? כל אחד יכריע לפי נטיית ליבו.

העשרה

• הרב ינון קלזאן מבאר את נבואת הפרידה של משה מעם ישראל בה מתוארת כל ההיסטוריה וקשר הגומלין בין ה' לעם ישראל עד אחרית הימים:

[לאוסף המאמרים על פרשת האזינו, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת האזינו.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2016), פרשת האזינו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/10/16.

[1] דברים, פרק ל"א, פסוקים: י"ט -כ"ב.

[2] שם, פרק ל"ב, מקבץ פסוקים שונים משירת האזינו.

[3] בבלי, קידושין, דף ל"ו, עמוד א'.

[4] משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ד.

[5] ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ראשון, כ"ז.

[6] איגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, ירושלים, תשנ"ה, עמוד קיח.