[בתמונה: גדר ההפרדה. למקור התמונה, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על יצחק רבין ומורשת רבין באתרנו, לחצו כאן]

[מאמר זה הוא חלק מחוברת - שיצאה במרכז בס"א באוניברסיטת בר אילן ופורום קהלת - בשם: גדר ה'הפרדה': גבול מדיני במסווה ביטחוני. העורך: איציק צרפתי. החומר מועלה לכאן באישורם ובאישור המחבר]

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

הרעיון לבנות גדר הפרדה לא נולד בתחילת שנות האלפיים, אלא החל להבשיל שנים קודם, עם פרוץ גל פיגועי ההתאבדות שהחל לאחר הסכם אוסלו. הייתה זו ממשלת רבין, שהחלה בשנת 1995 לגלגל את הרעיון על בסיס העיקרון של יצירת חַיִץ, אשר ימנע כניסת מחבלים מתאבדים למרכזי הערים הישראליות. התכנית המקורית התמקדה בהקמת "מרחב תפר", שיאויש על-ידי כוחות הביטחון ויכלול אמצעים אלקטרוניים ואופטיים; וכן, מערך של סיורים ותצפיות, אך תוך יצירת חיץ "נושם", כזה שיאפשר מעבר ותנועה מבוקרת של אנשים ושל מטענים. בהמשך, אף דובר על הקמת אזורי סחר באזורים הקרובים לאותו חיץ מתוכנן.

הקמת הגדר העלתה שאלות רבות כבר בשלבים הראשונים. המתנגדים להקמתה טענו כי לא תצליח למנוע פיגועים, ואילו התומכים ראו בהקמתה תקווה כי תסמן את הגבול העתידי בין ישראל לפלסטינים, הלכה למעשה. בניגוד אולי למה שמקובל לחשוב, דווקא עמדתו של שמעון פרס, אשר שימש אותה עת שר חוץ בממשלת רבין השנייה, עמדה בסתירה לתפיסת ההפרדה המקובלת כיום, והוא נמנה עם המתנגדים לבנייתה של הגדר, בטענה כי הקמתה תיצור הפרדה מוחלטת במקום שיתוף בין ישראל לפלסטינים.^[1]

[מקור תמונתו של שמעון פרס: פייסבוק]

ברקע המשא ומתן על היפרדות מהפלסטינים, שכלל מסירת שטחים, החליטה לבסוף ממשלת רבין שלא לקדם את רעיון בניית הגדר וזאת על בסיס ההערכה בדרג המדיני והצבאי כי בניית גדר תיתפס בעיני הפלסטינים כפרס וכהישג, מאחר ותשרטט דה-פקטו את גבולותיה העתידיים של המדינה הפלסטינית.

החלטתה של ממשלת רבין שלא להתקדם עם פרויקט בניית הגדר היא נקודת משמעותית להכרעה בדיון בשאלת תכלית הגדר. בעצם החלטה זו טמונה ההבנה כי הגדר היא מהלך פוליטי ומדיני ולא ביטחוני. לו חשבה ממשלת רבין כי בניית גדר תשרת את האינטרס הביטחוני של מדינת ישראל ותביא יותר תועלת מנזק - סביר להניח כי גדר הייתה מוקמת כבר בשנות ה-90. ההבנה כי בניית הגדר תגרור עימה משמעויות מדיניות ארוכות טווח של הפרדה חד צדדית ללא הסכם בין ישראל לפלסטינים, ותקבע, הלכה למעשה, גבול, היא זו שגרמה לממשלה לסגת בסופו של דבר מקידום הרעיון. אלא שבתוך ממשלתו של רבין ובסביבתו היו מי שראו בבעיה הביטחונית את הפתרון - דרך פשוטה, זריזה ויעילה, לתפיסתם, להיפרדות מהפלסטינים ולמסירת יהודה ושומרון ללא תלות בהסכם ומו"מ תחת אמתלה ביטחונית.

הנחת היסוד כי הדיון סביב שאלת הגדר הוא מקצועי בלבד, רחוקה מלקבל ביטוי במציאות. זהו דיון תלוי הקשר פוליטי, ומיסוד הוא איננו דיון מקצועי טהור. ההחלטה אם לבנות או לא לבנות גדר ביטחון בנתיב הצמוד בעיקרו לקו הירוק, היא החלטה ששיקולים פוליטיים ומדיניים מהווים מרכיב משמעותי בה. ביטוי כנה לכך הגיע, בין היתר, מכיוונו של דניס רוס, אשר שימש שליחו למזרח התיכון של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. בתקופת ממשלת שרון, בימים בהם החלה בניית הגדר, סייר רוס על התוואי ההולך ונבנה, בליווי תא"ל עיבל גלעדי, אשר שימש כראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באגף התכנון של צה"ל והיה שותף לתכנון הגדר. במהלך הסיור עצר רוס, הביט על התוואי ואמר לתא"ל עיבל:

"It’s looks like a border, it’s smells like a border - it is a border!”

[בתמונה: דניס רוס: אם זה נראה כמו גבול ומריח כמו גבול - זהו גבול...". התמונה המקורית נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Nrbelex - http://en.wikipedia.org/wiki/Image:Dennis_Ross.jpg קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

בצומת הדרכים בה ניצבת מדינת ישראל מאז ניצחון יוני 1967, בוויכוח בין הציפייה לנסיגה אל הקו הירוק לבין מגמת סיפוח מרחבים שמעבר לו, הכרעה בסוגיה זו היא בעלת משמעות היסטורית לעתיד מדינת ישראל בטווח הקצר והארוך, ולעצם הצבת הגדר תפקיד משמעותי בהטיית המגמה לכיוון נסיגה. הכרעה זו רחוקה מלהיות מהלך ביטחוני טכני, וככזו עליה להיבחן על מלוא היבטיה, בדיון ציבורי פתוח. כל דיון בין תומכי הגדר ומתנגדיה המתיימר להיות נטול פניות פוליטיות ולהתחמק מהכורח לדין וחשבון באשר למגמות המתהוות במרחב מעצם הצבת הגדר, הוא בגדר הונאת הציבור. במילים אחרות, תומכי הגדר מטים את כף המאזניים של הדיון לכיוון פוליטי טהור תוך שהם מתחבאים מאחורי הטענה כי מדובר בענייני ביטחון טכניים בלבד.

ככלל, קשה למצוא נושאים ציבוריים בעלי השפעה על חיי העם והחברה אשר הם מקצועיים וטכניים בלבד. פרויקט הגדר אינו ניצב לבדו בעניין זה ועירוב בין השיקול המקצועי לזה הפוליטי והערכי ניתן למצוא גם בדיון בנושא סל התרופות הממשלתי לדוגמה. גם בסוגיה זו, מעבר לשיקולים רפואיים, מקצועיים ותקציביים, מנוהל הדיון גם בממד שיקול דעת ערכי. ביטוי מובהק לכך מצוי בייחודיותה של ישראל בתמיכה בטיפולי פוריות כמהלך המשקף ערכים חברתיים שאינם בהכרח מקצועיים או כלכליים טהורים, ולא ניתן להפריד ולבודד משתנים אלה מן התהליך הכולל של קבלת ההחלטות.

דוגמה נוספת היא השאלה אם לסלול את כביש 6 בתוואי זה או אחר. גם כאן מדובר בעניין פוליטי, מאחר ומאחורי ההחלטה הכביכול 'מקצועית' לסלול כביש אורך נוסף, טמונה החלטה פוליטית לסימון גבול מדיני עתידי בין החוף והשפלה ליהודה ושומרון, שהרי כביש 6 נבנה באופן מכוון במקביל לקו הירוק ולא מזרחה משם. כאמור, מסיבות פוליטיות טהורות.

גם בעניין הגדר, מקבלי ההחלטות - ובראשם שרי ממשלת ישראל - חייבים להפנים כי שיקולים מדיניים הופכים את השיקול המקצועי הטהור לנתון טכני במשוואה רחבה וכוללת. עליהם להפסיק ולחפש רק אחר הטיעונים הביטחוניים או 'המקצועיים' ככלי לשכנוע. עליהם לראות את הדברים כהווייתם: הקמת גדר היא קודם כל ובראש ובראשונה מהלך פוליטי-מדיני ועל כן, את הדיון על הגדר חשוב לקיים בהקשר הנכון ובמרחב המלא בו הוא מתקיים, וזהו בעיקר, דיון במרחב הפוליטי.

בשאלות אסטרטגיות, בשונה משאלות טקטיות, הקו המבחין בין שיקול פוליטי למקצועי נקבע על-ידי ההגמון הפוליטי. למרבה הצער, בשיח הפוליטי הצליחו תומכי הגדר ליצור תודעה כוזבת בה עמדתם נתפסת דרך קבע כ'מקצועית', בשעה שעמדת המתנגדים התקבעה ככזו המוּנעת מאידאולוגיה ואג'נדה פוליטית!

[התמונה המקורית היא צילום מסך]

בשני העשורים האחרונים - בשם הביטחון ותוך ניצול תחושת החרדה של אזרחי ישראל - אשר בנקודות זמן מסוימות הועצמה על-ידי גורמים פוליטיים בעלי אינטרס (בין היתר בטענה כוזבת של "אי היכולת לספק ביטחון") נעשתה מניפולציה על מנת להביא את העם שלא רוצה להיפרד מיהודה ושומרון, להיפרד מהאזור בעל כורחו. מקימי הגדר קיוו לפתרון דו-שלבי: בשלב א' בנו גדר כאשר צה"ל פועל משני צידיה, מתוך כוונה לעבור במהרה לשלב ב' שבו ייערך צה"ל 'על הגדר' וכך ייווצר קו גבול דה-פקטו.

בטרם נצא לדרך ונבחן את יעילותה של הגדר, השפעותיה השונות, המחירים שהיא גובה, ונדון בעתידה, עלינו להבין שני תהליכים שקדמו להקמתה:

• ראשית, הדרך בה הובילו תומכי הגדר את הציבור הישראלי, מתכנית רבין למודל קלינטון לנסיגה חד-צדדית. הפערים בין שתי הגישות אינם מוכרים דיים, טושטשו במכוון במרוצת השנים וניתוחם הוא תנאי להבנת המוטיבציה לבניית גדר כקטר למגמת ההיפרדות החד צדדית מהפלסטינים.
• שנית, עלינו להבין את התהליך שעבר צה"ל ואת עמדתו בנוגע לרעיון להקים גדר שתחצוץ באופן פיזי בין יהודה ושומרון לשאר מרחבי הארץ.

קונספציית ההיפרדות כתפנית מתפיסת רבין

פרויקט בניית הגדר והמגמה לנסיגה חד-צדדית בשם תכלית ההיפרדות אינה ניתנת להבנה ללא בירור התמורה שעברו מנהיגי השמאל מתפיסתו של יצחק רבין להסדר - כפי שניסח אותה בנאומו האחרון בכנסת ב-5.10.95, לתפיסתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, שהובילה לאימוץ 'מתווה קלינטון' שכלל ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי יו"ש ועזה, למעט גושי ההתיישבות הגדולים.

רעיון אוסלו כפי שנתפס על-ידי רבין חתר למהלך בין ישראל לבין הפלסטיניים בשווי משקל המחולל תמורה הדדית. כלומר, ישראל, כצד החזק, השולט בשטח, תעניק לפלסטינים ביטוי לאומי עצמי ברוח זכות הגדרה עצמית בהגיון של אוטונומיה, "מדינה מופחתת". הפלסטינים מצידם יעניקו בתמורה - יציבות ושיתוף פעולה לקראת פיתוח ושגשוג הדדי. רבין הקפיד להדגיש ארבעה עקרונות מרכזיים, גם זמן קצר לפני הירצחו, בנאומו האחרון בכנסת^[2]:

1. שאיפה להגיע ל"כינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית שלפחות 80% מאזרחיה יהיו יהודים". באופן מעשי משמעות הדבר הייתה העברת שטחי A ו-B ביהודה ושומרון וכל השטחים המאוכלסים בפלסטינים ברצועת עזה לידי שלטון הרשות הפלסטינית. מהלך שהשלמתו בינואר 1996, אף הביאה את אחמד טיבי להכריז: "מהיום יש מדינה פלסטינית" ואת יוסי ביילין, האדריכל הראשי של הסכם אוסלו, להכריז על סיום הכיבוש הישראלי באזורים פלסטיניים מאוכלסים באומרו: "השתחררנו מנטל כבד".^[3]
2. "ירושלים מאוחדת שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל בריבונות ישראל".
3. "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".
4. בהתייחסו לאפשרות של מדינה פלסטינית קבע: "תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה".

תפיסת רבין את מגמת אוסלו הפרידה בין שתי סוגיות שאינן חופפות:

1. הצורך להיפרד משליטה ישירה על ריכוזי אוכלוסיה פלסטינים.
2. היפרדות טריטוריאלית עד כדי נסיגה לקווי 67'.

רבין ביקש להפריד בין שתי הסוגיות ולכן בחר נקודת איזון שבה העיקרון הדומיננטי היה להתנתק משליטה על ריכוזי אוכלוסיה אך עם זאת לשמור בידי מדינת ישראל את הנכסים הטריטוריאליים ובהם גם ההתנחלויות שישראל זקוקה להן לצורך שימור גבולות בני הגנה. לכן, כבר במאי 1994, העביר רבין את כל האוכלוסייה הפלסטינית בעזה, כולל המרחב בו היא מתגוררת, לשליטת הרשות הפלסטינית. מצד שני, התעקש לא לפנות את יישובי גוש קטיף, כולל לא את המבודדים שבהם: כפר דרום ונצרים. בסידור המרחבי שרבין חתר להשיג, הגדר סביב רצועת עזה לכשעצמה לא הייתה עתידה להיות רכיב מרכזי בהשגת היציבות הביטחונית, אלא הייתה אמורה להיות רכיב במערכת מרחבית, בה נוכחותם של היישובים בתוך המרחב מבטיחה כי צה"ל ימשיך לפעול משני צידי הגדר.

'מתווה רבין' קרס אחרי ניסיונו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק להגיע להסכם עם הפלסטינים ב'קמפ-דיוויד' בשנת 2000, ובמעבר ל'מתווה קלינטון', במקום 'מתווה רבין', אומצו עקרונות שונים ומרחיקי לכת שהלכו וקנו מעמד בייחוד בתקופת ממשלת אהוד אולמרט:

1. חלוקת ירושלים
2. ויתור על בקעת הירדן
3. חילופי שטחים תמורת גושי ההתנחלות (לא יותר מ-3-6 אחוזים מן השטח)

[התמונה המקורית: פייסבוק]

כדי לקבל את תמיכת העם לוויתור מרחיק הלכת, המהלך תווך לציבור, על-ידי ראש הממשלה ברק ועל-ידי חיים רמון, ששימש שר בממשלתו, בהבטחה להפרדה בין ישראל לפלסטינים תחת המיתוג "הם שם ואנחנו כאן".

לאחר הסחף שהתרחש מ'מתווה רבין' ל'מתווה קלינטון' האובססיה להיפרדות הפכה לדגל במהלך לגיוס תמיכת העם. האופן בו 'שווקה' וקובעה ההיפרדות כאינטרס ישראלי, מצא ביטויו בדבריו של חיים רמון בשיחה שקיים עם העיתונאי ארי שביט בשנת 2006:

"ההבדל ביני לבינך, שאני חושב שהשטחים הם נטל ואתה חושב שהשטחים הם נכס. לכן, אתה חושב שכאשר אתה מוותר עליהם מגיעה לך תמורה - אם אפשר, תמורה מהפלסטינים, ואם אי-אפשר, תמורה מהקהילה הבינלאומית. אני רוצה שיהיה ברור, שבסוף בסוף אני לא מוכן להפקיד את גורלי לא בידי הפלסטינים ולא בידי הקהילה הבינלאומית, כי לי יש סרטן. השליטה בשטחים היא סרטן ולכן לא אתן לאויב שלי להחליט אם לעבור את הניתוח להסרת הסרטן או לא."^[4]

ואכן, אם אחיזה ביהודה ושומרון נתפסת בחוגים מסוימים כמצב העולה כדי 'מחלת סרטן', כל האמצעים קדושים במאבק ל'החלמה' ואין סיבה לצפות לתמורה כל שהיא עבור עצם האפשרות 'להבריא' בעצם הנסיגה מאזורים אלה. די בנסיגה עצמה כדי לספק 'תרופה' למחלה הקשה.

מרגע זה הפכה ההיפרדות לשם המשחק ושני רעיונות מכוננים נמוגו מסדר היום:

1. רעיון השלום. נוכח הפיגועים ואבדן התקווה לבשורת דו-קיום של שיתוף פעולה בתחומי הפיתוח והכלכלה, הוכנסה לתודעה ההיפרדות כבשורת-על.
2. העלמות הציפייה להדדיות ולדו-קיום. התכלית הישראלית התמצתה בדחף להפרדה "למען שמירה על יהודיותה של מדינת ישראל" בכל מחיר, מתוך חרדה קיומית מדו-קיום פתוח עם הפלסטינים.

מרגע זה קשה היה לעצור את כדור השלג המתגלגל במדרון. מצידם של הפלסטינים התגבשה הבנת כוח הסחיטה המצוי בידיהם. ככל שנחוץ לישראל למהר להיפרד, כך יכולים הם לגבות מחיר מלא וגבוה יותר בתמורה למהלך. הדחף הישראלי לנסיגה פטר את הפלסטינים מהצפייה להדדיות ולתמורה המתבטאת בקבלת מתכונת ההסדר על-פי עקרונות רבין.

כך, הלכה והתמקדה המגמה של הלך הרוח והדימוי של ההסדר הרצוי סביב רעיון אחד: הצורך בהיפרדות כאינטרס ישראלי ראשון במעלה. מכאן, הפכה הגדר לקטר שהדלק המניע אותו הוא מהלך מדיני-פוליטי והמסילה - האמתלה הכוזבת -  עליה הוא מובל היא 'ביטחונית'.

בהנהגה הישראלית באותה עת שררה תמימות דעים באשר לקונספציית ההיפרדות החד-צדדית אשר הניחה שהדינמיקה שתתפתח עם מימוש הפרדה מרחבית בין יהודים לערבים ובניית גדר (בכלל זה הוצאת היהודים מהשטח), תצמצם את ממשקי החיכוך היומיומיים ותחולל מציאות חדשה של יציבות ושגשוג עבור כל ישות לאומית במרחבה היא. בהמשך לדברים שאמר חיים רמון לעיתונאי ארי שביט שצוטטו לעיל, הסביר רמון את דבקותו באפשרות של נסיגה חד-צדדית מיהודה ושומרון במודל דומה לזה שבוצע בהתנתקות מעזה בשנת 2005, (נסיגה ישראלית ללא הסכם) תכנית שזכתה לכינוי ,'תכנית ההתכנסות':

"אני מאמין שיהיה שקט, אבל נניח שתהיה מלחמה, איזו מן מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול 3,000-4,000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום? אם הפלסטינים יוצרים עלי איזשהו איום, אני כובש את הגדה המערבית ב-24 שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי ב'חומת מגן'... כבשתי מחדש את השטח ומוטטתי את הרשות הפלסטינית ביממה."^[5]

[התמונה המקורית: פייסבוק]

דברים אלה של רמון מבטאים הנחה לפיה עליונות צה"ל היא מוחלטת והמלחמה מול חמאס "קטנה עלינו". הנחה זו והנחות נוספות שנגזרו ממנה הופרכו לחלוטין במציאות. התהליכים שהתפתחו בעזה מאז נסיגת צה"ל יצרו אירוע חסר תקדים בקנה מידה היסטורי לניסוי אסטרטגי השוואתי בתנאי מעבדה, לאימוץ מודל דומה ביהודה ושומרון. התהליך המתחולל מאז ברצועת עזה מטיל צל של ספק על שלוש הנחות:

1. עצם ההיפרדות תסדיר מגמות יציבות.
2. עליונות צה"ל תהפוך את העימות בשדה הלחימה לאירוע ללא אתגר מבצעי ממשי.
3. לאחר הנסיגה, פעולה צבאית תזכה לאשראי פתוח וללגיטימציה בינלאומית.

הנחות יסוד שגויות אלו התרסקו על קרקע המציאות:

1. מבצע 'עופרת יצוקה' (2009) שהביא עימו את דו"ח גולדסטון;
2. מבצע 'עמוד ענן' (2012) שהסתיים עם הבנות שמגבילות את חופש הפעולה של צה"ל במרחב הצמוד לגדר רצועת עזה, המכונה 'הפרימטר'. ביטול המגבלות על הגעת אזרחים עזתיים לגדר בשם זכות החקלאים לעבד שדותיהם יצר את התנאים בהם מתמודדת מדינת ישראל באירועי הגדר שהחלו במרץ 2018 בהובלת חמאס וזכו לכינוי "צעדת השיבה";
3. מבצע 'צוק איתן' (2014) שעורר תמיהה: הכיצד צה"ל הגדול והחזק נגרר למלחמה שאורכת 51 ימים ושבמהלכה מאוימים מרכזי האוכלוסייה המרכזיים של ישראל כולל תל אביב ושדה התעופה בן גוריון?

היפוך המגמה בצה"ל לגבי הגדר

בשנות ה-90 בנייתה של גדר לא עמדה בראש סדר העדיפויות של צה"ל. הצבא לא היה נלהב מהאפשרות לבנות גדר שתתחום את אזור יהודה ושומרון ותפריד אותו מיתר שטחי ארץ ישראל. עוד בתקופת האינתיפאדה הראשונה ולאחריה, בתקופת הפיגועים שבאה לאחר הסכם אוסלו בתחילת שנות ה-90, וכן בשלבים הראשונים של האינתיפאדה השנייה, האמין צה"ל כי יוכל להכריע את הטרור באמצעים התקפיים. הנחת עבודה זו נשענה על פעולות סיכול מוצלחות בחיסול קיני הטרור בבקעת הירדן בסוף שנות ה-60' ולאחר מכן ברצועת עזה בתחילת בשנות ה-70'.

בעת ההיא, הרמטכ"ל שאול מופז, סגנו ומי שיחליפו, משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון, פואד בן-אליעזר וראש הממשלה, אריאל שרון, היו תמימי דעים בהתנגדותם להקמת הגדר מתוך הבנה כי לא תוכל להוות תחליף למאמץ למיגור הטרור באמצעות לחימה בעומק השטח, זאת לצד המודעות לעלויות הגבוהות ולחוסר הקיים במשאבים על מנת לתחזקה באופן יעיל ושוטף. ואכן, ההצעה לבנות גדר הובאה לממשלה מספר פעמים ונדחתה.

[מקור התמונה: פייסבוק]

עם התמשכותה של האינתיפאדה השנייה וחוסר היכולת לבלום את טרור המתאבדים, גבר הלחץ הציבורי על זרועות הביטחון, והמועצה לביטחון לאומי וראש השב"כ החלו להביע תמיכה בהקמת גדר. תחילה הביע ראש הממשלה שרון התנגדות למהלך, אשר התבססה בין היתר על החשש מערעור הקואליציה מעצם הצורך בדיון בשאלת התוואי. לשרון ולכל הנוגעים בדבר, היה ברור מה שהיה ברור לרבין באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת: שאלת הגדר היא שאלה פוליטית, היא מחוללת אירוע מדיני והקמתה יוצרת דה-פקטו קו גבול. איש לא התלהב לגעת ב'תפוח האדמה הלוהט'.

נקודת המפנה הגיעה במרץ 2002, שהיה אחד מחודשי הטרור הקשים בתולדות המדינה. בחודש אחד אירעו 17 פיגועי התאבדות בהם נרצחו 99 ישראלים ושיאו היה בפיגוע הנורא בליל הסדר במלון פארק בנתניה. לצד זאת, הביאה עימה האינתיפאדה השנייה גם התדרדרות במצב הכלכלי בישראל שהתבטא באבדן של כ-4% מהתוצר ומירידה ניכרת ברמת החיים.

[בתמונה: נקודת המפנה - הפיגוע במלון פארק. המקור: משרד החוץ. שם הצלם אינו ידוע]

לאחר הפיגוע במלון פארק עלתה פעם נוספת בממשלה ההצעה להקים גדר ובנקודת זמן זו נראה היה כי אף אחד מהשרים, כולל ראש הממשלה, כבר לא יכול היה להתנגד לה. התגברות טרור המתאבדים יצר לחץ ציבורי כבד על מקבלי ההחלטות להבאת פתרון מוחשי מיידי, כזה שיעביר מסר מרגיע לציבור וייטע בו תחושת ביטחון. כך, תחת לחץ ציבורי כבד הלכה ונרקמה ההחלטה על הקמת חיץ בין מדינת ישראל ליהודה ושומרון, זאת על אף שמשך שנים רוב הדרג המדיני וגורמי הביטחון  התנגדו לו.

לצד הבשלת ההחלטה לבנות גדר, ההחלטה המידית שקיבלה הממשלה הייתה דווקא ברובד ההתקפי. ממשלת שרון גמרה אומר לצאת למבצע 'חומת מגן', על מנת להסיר את איום טרור המתאבדים ממרכזי הערים בישראל.

עוד מראשיתו הוגדר מבצע 'חומת מגן' כמאמץ התקפי עיקרי וכרכיב מרכזי בהשגת הכרעה מול הטרור. יחד עם זאת, הפעולה הצבאית כמעט אף פעם אינה מתנהלת במרחב נטול השפעות. במחויבותו לבחינת רעיונותיו במבט כולל, מחויב מפקד מערכה לתת דעתו לתנאים הסביבתיים המשפיעים על פעולתו, ביניהם גם לגיטימציה ציבורית-פנימית ובינלאומית, כזו שתאפשר את משך הזמן הנדרש להשלמת המהלך הצבאי.

במהלך 'חומת מגן' היה הרמטכ"ל מודע לאפשרות, שתוך כדי פעולת צה"ל במרכזי הערים הפלסטיניות, טרור המתאבדים עלול להמשיך להכות בערי ישראל באופן שיערער בעיני הציבור את הרלוונטיות של המתקפה הצה"לית.

חרף העובדה שהיה ברור כי מדובר בפתרון הגנתי שלא יביא למיגור הטרור וכי המאמץ הנדרש הוא המשך המלחמה בארגוני הטרור במומנטום התקפי בתוך השטח, וחיסול ראשי הטרור - מלחמה קשה אך נחושה שהצליחה להתגבר על הבעיה אך לא במהירות אותה דרש הציבור - הפנים הרמטכ"ל את הצורך הנוכחי בבניית הגדר, זאת למרות הסתייגותו כאמור, מדומיננטיות יתר של המאמץ ההגנתי. במודעותו של הרמטכ"ל לחובתו לעיצוב תנאי הלגיטימציה ובהזדקקו לגדר כרשת ביטחון, הפכה הגדר לכלי התומך במאמץ ההתקפה העיקרי.

כך התהפכה המגמה וצה"ל הצטרף ללחץ להקמת גדר.

['אין ארוחות חינם': מחיר ההחזקה של מכשול קרקעי...]

במילים אחרות, במכלול השיקולים הבין צה"ל שהסכמתו לבניית הגדר תפחית את הלחץ להשלמה מהירה של הפעולה הצבאית במבצע 'חומת מגן' ותייצר 'הבנה' בקרב הדרג המדיני והציבור למערכה מתמשכת, על המחיר הכרוך בה, כולל מציאות זמנית של המשך זליגת טרור.

ברגע של יאוש בחודש הפיגועים הנורא של מרץ 2002 נפלה ההחלטה להקים את הגדר. צה"ל הלך למהלך הזה כאשר ברור לו שאין לו את הוראות הלחימה וכוח האדם על מנת להוציא לפועל תפיסה ביטחונית שבמרכזה גדר החוצה אזור אוכלוסיה צפוף. זאת בשונה מגדר החוצה שטח פתוח ולא מיושב.

את החיפזון בתהליך קבלת ההחלטות והחידלון של הדרג המדיני בנוגע לפרויקט הגדר משקפים היטב דבריו של מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, בהופעתו בפני הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת ב-10.11.2003: 

"אינני יודע מי מוביל את מי. האם הדרג הביצועי את המדיני או להפך. מצטיירת תמונה שאין תוכנית לטווח ארוך והתייחסות להקמת הגדר כאל פרויקט רב שנים עם תקציב בהתאם, הרושם שלי הוא 'אוכל מהיד לפה'. ככה לא בונים גדר. לתכנית רב שנתית מסוג זה יש להגיש תכניות מידיות, ולממן אותה בתקציב מתוכנן".^[6]

[התמונה נגזרה מתמונה גדולה יותר של מאגר התמונות הממשלתי. שם הצלם אינו מוזכר]

ביוני 2004, כשנתיים לאחר תחילת בניית הגדר, ביקשה מחלקת היסטוריה באגף המבצעים של צה"ל להאיר כמה מדפוסי היסוד של האתגרים עימם יידרש פרויקט הגדר להתמודד בעתיד ופרסמה תזכיר היסטורי על "קו מוריס" - הגדר שבנו הצרפתים בגבול תוניסיה-אלג'יריה בתקופת הלחימה באלג'יריה (ראו דיון רחב בעמוד 13). מדהים לקרוא היום את הדברים שנכתבו אז, במידה רבה הכתובת הייתה כתובה על הקיר:

"בימים אלה בהם מדינת ישראל עוסקת בבניית גדר הביטחון באיו"ש והגדר סביב רצועת עזה, עומדת במבחן ההתמודדות היומיומית עם הטרור הפלסטיני, חשוב לנסות ולראות דוגמאות היסטוריות מקבילות מהן ניתן יהיה להפיק לקחים העשויים להיות רלוונטיים גם למציאות ימינו. דוגמה לניסיון להתמודד עם אתגרי הגרילה והטרור באמצעות 'גדר ביטחונית' ניתן למצוא בהיסטוריה של המלחמה הצרפתית באלג'יריה בסוף שנות ה-50."

"הפעילות ההגנתית של 'קו מוריס' נתנה מענה חלקי בלבד לצורך ההתמודדות עם פעילות הגרילה לבסוף נדרשה פעילות גם בשטחה של תוניסיה נגד תשתית הטרור למרות המחיר הפוליטי וההסברתי שנבעו מכך [...] פותחו טכניקות שונות ומגוונות להתגבר על הגדר ועל מערך ההתרעה לרבות חפירת מנהרות מתחת למכשול".^[7]

[בתמונה: חלק הגדר החשמלית ב'קו מוריס' שהקימו הצרפתים באלג'יריה. למקור התמונה לחצו כאן]

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על יצחק רבין ומורשת רבין באתרנו, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

^[1] מתוך הספר של יוסי ביילין "לגעת בשלום". סיפורה של גדר, 94

^[2] הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה 5.10.1995

^[3] אפרים קארש, אסון אוסלו, עיונים בביטחון המזרח התיכון מס' 123, עמוד 21

^[4] הארץ, 24.3.06

^[5] "על החיים ועל המוות, עיתון הארץ, 18.6.2006

^[6] https://news.walla.co.il/item/463788;

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/64577

^[7] ראו: "זרקור היסטורי מס' 21, המערכה על 'גדר הביטחון' באלג'יריה 'קו מוריס', אמ"ץ - חטיבת תוה"ד (יוני 2014) עמ' 2,12 המבוסס על ספרו של אליסטר הורן, מלחמה פראית לשלום, מלחמת אלג'יריה 1954-1962, הוצאת מערכות (תל אביב, 1989).