תקציר: מותו של משה המתואר בפרשת וזאת הברכה היא סופה של תקופה בהיסטוריה של עם ישראל. מותו של המנהיג מסמל את הפסקת הנדודים במדבר ואת ההכנות לכיבוש צבאי של ארץ כנען בהנהגתו של יהושע. פרט לכך ניתן ללמוד ממותו של משה לקחים נוספים. הראשון שבהם הינו שמנהיג מוצלח ככול שיהיה, לא יכול לטעון כי העם הולך בדרך עקלקלה היות ואין הוא מקשיב להנהגתו…

עודכן ב- 22 באוקטובר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בסופה של פרשת 'וזאת הברכה' בספר דברים (פרק ל"ד), מתאר המקרא את מותו של משה. 

תיאור זה מהווה ציון דרך משמעותי במקרא, היות שהוא מתאר סיום של מספר נקודות חשובות בהיסטוריה של בני ישראל. מעבר לסיום חייו של משה, בעלת הפן האישי והמשפחתי, הרי שמותו של משה מסמל את קץ הנדודים במדבר סיני, ואת ההכנות האחרונות לכניסה לארץ כנען.

במישור המקראי מותו של משה הוא סיום המקרא, שיש בספריו הבדל מהותי לשאר ספרי הקודש. במקרא החל מספר שמות ואילך, מוצגת התבנית של כינון עם ישראל, שהאל הוא מנהיגו, וכל זה הודות למשה. רוב התיאורים בספרי מקרא אלה, קשורים בקשר ישיר או עקיף למנהיג העם. תיאור מותו של משה הוא סוג של סיכומה של תקופה זו. שאר ספרי הנביאים מתמקדים בדמויות מנהיגותיות רבות, ולאו דווקא במנהיג אחד לאורך פרקים רבים.

זאת ועוד. המקרא מגדיר את משה כשליח האל, כך הוא מוגדר בתחילת דרכו: "י וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.  יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.  יב וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ:  בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה.  יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.  יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.  טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר"[1].

וכך הוא מתואר גם בסיום המקרא: "יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ.  יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל"[2].

הדגש של המקרא בפרשתנו אודות מותו של משה היא שמשה לא מת בגלל מחלה או זקנה אלא הוא מת שעדיין כוחו במותניו, בגלל גזירת האל: "לא כהתה עינו ולא נס ליחו"[3], ומותו הוא עונש על חוסר המנהיגות שהוא ואהרון אחיו הראו בחטא מי מריבה:" יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם"[4].

במקביל וכתוספת לאמור, משה מוגדר כאמור כשליח האל, אבל משתייך כרונולוגית לדור המדבר, ולא נכנס לארץ כנען בדומה להם. ההבדל היחיד בין דור המדבר שלא זכה להיכנס לארץ לבין משה, שהאל מאפשר לו לראות את הארץ מרחוק טרם מותו. קשה לומר שיש כאן צדק אישי כלפי פועלו של משה, אבל בראייה לאומית היסטורית יש כאן צדק פואטי, היות וכישלון דור המדבר מיוחס למנהיגו שהוא משה. המקרא אומר כאן באופן חד משמעי שמנהיג יש לו אחריות כוללת למצב העם, גם אם העם עצמו אינו שומע בקולו.

משה טרם מותו מדגיש חזור והדגש בנאומיו בספר דברים את המאבק המתמיד בעבודה זרה. קברו אשר בהר נבו, אינו נגיש למבקרים ואין זה מקרי. כך מפרש הרלב"ג[5] את הדבר על אתר:" שהיה העניין הזה נפלא מאד. כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר ככל מה שאפשר: בארץ מואב, בגיא, מול בית פעור', ועם כל זה סבב הקב"ה, שלא ידע איש את קבורתו, כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה".

הפרשה אומרת במפורש שעליה לקברי צדיקים היא דבר שאין הדעת נוחה הימנה. למרות שכיום הדבר נפוץ ביותר, הרי דעת המקרא שונה בתכלית ממנהג ההמון. כך גם הבין הרמב"ם וברוח זו הוא פסק את ההלכה הבאה:" והצדיקים אין בונים להם נפש (מצבה) על קברותיהם שדבריהם הם זיכרונם ולא יפנה אדם לבקר הקברות"[6].

האם העובדה שמקום קבורתו של משה לא נודע הינו סוג של עונש?

לדעת המדרש התשובה חיובית: "געו כולם בבכייה (משה ושאר הזקנים), היינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד, למה בוכים? שנתרפו ידיהן באותה שעה. משל למה הדבר דומה? לבת מלך שנתקשטה להיכנס בחופה, ליישב באפריון, ונמצאת מקלקלת עם אחר, נתרפו ידי קרוביה ואוהביה. כך ישראל: בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבור אל ארץ ישראל, ושם נפרצו בזנות, ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו... ולפי שנתעצל – ולא ידע איש את קבורתו – ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר, לעשות רצון קונו שבשמים, ומכאן אתה למד שמדקדק הקב"ה עם הצדיקים כחוט השערה"[7].

לפי רוח הדברים משה נענש בגלל עצלנותו וחוסר תגובתו במעשה זמרי, שאיש לא יעלה לקברו. אין זה עונש מידתי בעליל, ולכן המדרש אומר כי האל מדקדק עם חסדיו כחוט השערה.

אחרית דבר

מותו של משה המתואר בפרשת וזאת הברכה היא סופה של תקופה בהיסטוריה של עם ישראל. מותו של המנהיג מסמל את הפסקת הנדודים במדבר ואת ההכנות לכיבוש צבאי של ארץ כנען בהנהגתו של יהושע. פרט לכך ניתן ללמוד ממותו של משה לקחים נוספים. הראשון שבהם הינו שמנהיג מוצלח ככול שיהיה, לא יכול לטעון כי העם הולך בדרך עקלקלה היות ואין הוא מקשיב להנהגתו. קלקולים בדרך המוסרית בעם נזקפים באופן ישיר להנהגה שלו, גם אם היא עצמה צחה כשלג.

בנוסף, המסתורין שאופן את מקום קבורתו של משה רומז על כך שאין להפוך את קבריהם של גדולי האומה מקום לעלייה לרגל. על פי דברי המקרא בפרשתנו, יש כאן הבעת דעה שלילית אודות המנהג לחגוג על קברי צדיקים ולבקש מהם בקשות, היות והדבר נראה כדורש אל המתים, פולחן שהרמב"ם מגנה בתוקף רב, ובשל כך הוא פוסק באופן חד משמעי כנגד מנהג זה.

[לאוסף המאמרים על פרשת וזאת הברכה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וזאת הברכה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וזאת הברכה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 12/10/19.

[1] שמות, פרק ג', פסוקים: י' – ט"ו.

[2] דברים, פרק ל"ד, פסוקים: י "א – י"ב.

[3] שם, פסוק ז'.

[4] במדבר, פרק כ', פסוקים י"ב – י"ג.

[5] רבי לוי בן גרשון, פרשן המקרא, מדען, רופא, מתמטיקאי, ומחשובי הפילוסופים היהודיים. 1288–1344.

[6] רמב"ם, משנה תורה, ספר שופטים, פרק ד',  הלכה ד'.

[7] מדרש תנחומא, פרשת פנחס.