[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי kalhh לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.

לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.

*  *  *

שיטות החקירה בישראל מניחות את המבוקש; החשוד אשם ולפיכך לגיטימי להפעיל נגדו כל שיטת חקירה במטרה שיודה באשמתו. התמריצים שיצרו את השיטות הללו הם תולדה של מעמד ההודאה בישראל. בניגוד למדינות דמוקרטיות רבות שאינן רואות בהודאה סוף פסוק, בישראל ההודאה, בחקירה או בבית המשפט, הינה הראייה עליה נסמכות רובן המכריע של ההרשעות.

"גם עלי ניסו להפיל את זה שאני עשיתי, (ש)הכנתי (השתתפתי ב)מעשה. בניגוד (לטענתם) שהיתי באזור אחר של עיר, ישנתי עם (ה)ילדים בבית. עשו חקירות דרסטיות. הייתי שבועיים בבית מעצר השיקמה. נאמר לי מ(פי ה)חוקרים שלוקחים ממני (את ה)ילדים, שיספרו בעבודה מי אני... הכל כדי להפחיד אותי".

כך כתבה לי א', בבוקרו של ערב יום כיפור, אישה שלדבריה בן זוגה עצור על רצח שלא ביצע. כששוחחנו לאחר מכן חלקה עימי מעט את האופן הגס, המשפיל והמאיים בו חקרו אותה. לא הופתעתי אבל צער עמוק פילח אותי. דבר לא השתנה. עדויות דומות שלחתי לפני מספר שנים לשופטת בדימוס עדנה ארבל, יו"ר ועדת סדר הדין הפלילי, כאשר דנה בניסוח הצעת חוק זכויות נחקרים ובמעמד ההודאה בפלילים.

פרופ' דן סיימון אשר חקר את תופעת הרשעות השווא הופיע בוועדה והסביר שהלחץ הגדול של הנחקר להודות נובע מרצונו לדעת "איך אני יוצא מפה" ולא האם אכן ביצע זאת. על שיטות החקירה הנהוגות במשטרה אמר סיימון כי: "זו שיטה של הפעלת לחצים על אדם והיא עובדת, אבל צריך להבין שהלחצים לא קשורים לאמת ולאשם. וזו הבעיה העיקרית של המתודות האלו. השיטות האלו לא נוטות להביא יותר להודאות אמת מאשר להודאות שווא - הן לוקחות אדם שאין לו אינטרס להודות, ובסוף הוא אכן מודה."

להבדיל מנציגי המשטרה, נציגי השב"כ אמרו בוועדה בגלוי כי הודאות שווא הן תופעה קיימת אך טענו כי יש להם התמריצים והכלים (שלא הסכימו לגלות מהם) לעלות עליהן מבעוד מועד. גם הליכי האימות של השב"כ צריכים להיות מוטלים בספק ולהיבדק - אך אף לא אחד בוועדה דרש זאת.

[בתמונה: השיטות הקיימות לא נוטות להביא יותר להודאות אמת מאשר להודאות שווא... התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי ijmaki לאתר Pixabay]

[להרחבת המושג 'הודאת שווא', לחצו כאן]  [להרחבת המושג 'הרשעת שווא', לחצו כאן]

התמריצים שפועלים על השב"כ כגוף מודיעיני, לוודא שמדובר במידע אמת, אינם רלוונטיים לחקירת משטרה בה, כפי שאמר סיימון, "כשמשיגים את ההודאה זה סוף החקירה ואין הליך ביקורתי מובנה לבדוק את ההודאה שניתנה, האם היא אמת או לא". ובכל זאת ניתן ללמוד רבות מדרכי הפעולה של השב"כ. כך למשל השימוש במינוח "גרסה" השגור בתחום החקירות של השב"כ הוא אובייקטיבי ואינו מניח מראש כי תיאור עובדתי שנמסר על ידי חשוד הינו בהכרח אמת או כזב.

ב 2015, לאחר קרוב לשלוש שנות דיונים, סיימה הוועדה את עבודתה בשאלה אילו ראיות מאמתות להודאה יש לקבוע בחוק. עיון בפרוטוקולים של דיוני הוועדה מלמד כי כבר בדיון הראשון בוועדה טענה נשיאת בתי המשפט השלום במחוז ירושלים ש"כתוצאה מחששות של השב"כ ניצור הוראות בעייתיות שיחולו על כולם", וכי נציגי הסנגוריה הציבורית הצהירו שלא ניתן לרדת מדרישת הסיוע, שבעגה המשפטית משמעותה דרישה לאמת את ההודאה בלפחות ראייה מוצקה אחת, חיצונית למערך ההודאות.

באחד הדיונים נטען כי "זו שאלה של תפיסת עולם בנוגע להפעלת הכוח השלטוני - מה המחיר שיש לשלם כדי למנוע הרשעות חפים מפשע?" בנוסף לעוול הנגרם לחף מפשע המורשע ונדון בגין עבירה שלא ביצע, הרשעת חף, אל לנו לשכוח, כרוכה במקרים רבים בכך שהעבריין האמתי נותר חופשי, וממשיך לסכן את הציבור.

מעבר לכך, הרשעה מעבר לספק סביר היא אחד מעמודי התווך של עיקרון חזקת החפות במדינה חופשית. השמירה על חזקת החפות נובעת מהשאיפה לריסון כוח השלטון. שררה היא פתח לשרירות ואטימות. הפעלתה בידי הרשויות צריכה להיות מבוקרת ומוגבלת על מנת שלא ינוצל הכוח לרעה ועל מנת שלא ישרת אינטרסים אחרים מלבד אילו העומדים בבסיס הסמכות.

האיומים הביטחוניים בעידן הנוכחי מצדיקים בעיני רבים את כרסום חזקה זו על מנת לאפשר לגורמי הביטחון לבצע את תפקידם. ואכן, הרוב שיש בוועדה לנציגי הפרקליטות, המשטרה והשב"כ, במקום להחריג את תיקי השב"כ (כמו שנעשה בדרישה לתיעוד וידיאו של החקירות), כפה פשרה המחזקת את מעמד ההודאה; דרישה לאמת את ההודאה בראיית סיוע רק במקרים בהם הנחקר הוא קטין, רפה שכל או חולה נפש. התוצאה היא שבשאר המקרים, כאשר נחקר מודה בחקירה, הוא עלול להיות מורשע גם אם אין ראיות המאמתות את הודאתו.

ניתן להבין מדוע השב"כ כגוף מודיעיני העוסק בסיכול טרור מתנגד לחשוף ראיות, אלא שהצורך של השב"כ לחסות בצל המשפט הפלילי כדי להימנע מביקורת בין לאומית, כפי שהסביר היועץ המשפטי לשב"כ את התנגדותם להחרגתם, כופה מערכת אחידה של כללים למרות שהרוב המכריע של התיקים הם תיקי משטרה ולא תיקי שב"כ. כך אנו משקרים לעולם שהחקירה הביטחונית עומדת בסטנדרט הפלילי, ולאזרחים שהחקירה הפלילית עומדת בסטנדרט העולמי.

קשה לקבל, שבמקום להסכים לחוק אשר יגרום לכך שהאמת המשפטית תחתור להתקרב לאמת העובדתית, וייצור לחוקרי המשטרה תמריצים לצאת מחדרי החקירות ולאסוף ממצאים מהשטח, תמריצים אשר יאלצו אותם (כמפורט בפרוטוקול) "לפתח כלים נוספים, לפתח שיטות חדשות, יצירתיות יותר... שהביאו את השב"כ ליכולות המודיעיניות המעולות שיש לו כיום", המשטרה מתנגדת לדרישת הסיוע, ומתעקשת שבדומה לשב"כ, יתאפשר גם לה לקבל חיסיון על חומר מודיעיני, לערוך מעצרים מנהליים וכו'.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי freeGraphicToday לאתר Pixabay]

ב 2016 נדחו במליאת הכנסת, ברוב דחוק של 51 מול 50, הצעות חוק פרטיות שדרשו שלא ניתן יהיה להרשיע על בסיס הודאה בלבד, ותידרש ראיה עצמאית נוספת, שלא באה מפי הנאשם. הגיעה הזמן לשוב ולהיאבק בכנסת על דרישת חובה בחוק לראייה המלמדת כי אכן הנאשם עבר את העבירה ולא להסתמך על הודאתו בחקירה. חובה זו תהפוך את המערכת לעמידה יותר בפני ניצול לרעה על ידי גורמים בעלי מניעים פוליטיים, עסקיים ואחרים, תשפר את מקצועיות החוקרים ואת סינון התיקים המגיעים לבתי המשפט, תחזק את אמון הציבור במערכת אכיפת החוק, ותקטין את הסכנה האיומה של הרשעת חפים מפשע בישראל.

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2017), הרשעת שווא, ייצור ידע, 13/9/17.
• פנחס יחזקאלי (2015), הודאת שווא, ייצור ידע, 23/1/15.