תקציר: מצוות המילה המופיעה בפרשת לך לך, על שני טעמיה המקראיים, הינה אחת מהמצוות הנשמרות בעם ישראל במהלך ההיסטוריה. היות שברית המילה הינה אות ברית בין האל ובין עם ישראל, הרי כל החפץ בגיור חייב לעבור את טקס ברית המילה האמור. מנגד, האם ניתן לחייב על מצוות המילה אוכלוסייה נכרית שאינה חפצה בכך?

עודכן ב- 7 בנובמבר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שלושה על ברית המילה. למאמר האחר, לחצו כאן:

• אבי הראל: ברית המילה – היבטים נוספים;
• אבי הראל: מצוות המילה על פי ספר שקל הקודש וספר שערי אורה.

*  *  *

בפרשת לך לך בספר בראשית, מופיעה מצוות המילה שאברהם וזרעו מצטווים לקיים לדורות. האל מצווה את אברהם למול כל זכר:

"זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ:  הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר"[1], לרבות עבדים:" הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ, וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ; וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם, לִבְרִית עוֹלָם"[2]. המילה חייבת להיות ביום השמיני להולדת הזכר, וכל מי שאינו נימול עונשו כרת:" וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם; וְעָרֵל זָכָר, אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:  אֶת-בְּרִיתִי, הֵפַר"[3]. פרט לכך, אין בפרשה שום תיאור או הסבר כיצד מתבצע תהליך המילה בפועל, ורק ממקומות אחרים במקרא ומחוצה לו אנו למדים אודות הריטואל השלם שעומד מאחורי פרשת המילה בספר בראשית. כך למשל אנו למדים כי מצוות המילה נעשתה בדרך כלל על ידי האב, או האם במקרה של ציפורה אשת משה שמלה את בנה [4], וכן שהיא בוצעה באמצעות אבן צור כפי שנאמר הן במקור בספר שמות, והן בספר יהושע:" ב: בָּעֵת הַהִיא, אָמַר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, עֲשֵׂה לְךָ, חַרְבוֹת צֻרִים; וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שֵׁנִית.  ג: וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ, חַרְבוֹת צֻרִים; וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת" [5].

היות שלפי המנהג הקדום, האב מל את בנו לא, היו בנמצא מוהלים מקצועיים בדומה לנהוג כיום. עדות ראשונה למקצוע המוהל מצויה בתקופת החשמונאים [6] ואילך. למרות שנראה כי מצוות המילה על פי הטקסט המקראי הינה ייחודית לאברהם ולזרעו אין אלה פני הדברים. ההיסטוריון הרודוטוס [7] אומר בכתביו כי אנשי ממלכת מצרים, ומספר עמים מאסיה הקטנה היו נוהגים למול את בניהם. במצרים העתיקה אף נשתמרו תבליטים המתארים את ריטואל המילה, ותמונות של גברים עירומים נימולים. אולם בניגוד לצווה המקראית שחלה על כל זכר, אין החוקרים יודעים האם היה זה גם המצב במצרים ובעמים אחרים, או שברית המילה הונהגה בשכבות חברתיות מצומצמות, כדוגמת מעמד הכוהנים [8].

לברית המילה נתנו במרוצת הדורות טעמים רבים, אולם אנו נביא את שני הנימוקים המרכזיים למצוות המילה המופיעים במקרא. הנימוק הראשון הוא היותה לאות ברית בין האל ובין אברהם וזרעו לדורות:" וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם"[9]. הטעם השני הוא כוחה של הממצות המילה להגן על הנימול מכעסו של האל. טעם זה נגזר מהסיפור של מילת בנו של משה על ידי ציפורה רעייתו:" כד: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.  כה: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.  כו: וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת"[10].

מכל דברינו עד כאן עולה שברית המילה הינה מצווה דתית החלה על כל צאצאיו של אברהם. הוא הדין במי שרוצה להצטרף לעם ישראל, עליו לעבור ברית מילה וטבילה, וללא שני מרכיבים אלה אין הוא יחשב כבן העם היהודי. מובן מכאן שברית המילה במקרה של גיור הינה מעשה רצוני של אותו אדם הרוצה להיות יהודי.

האם ניתן לכפות ברית מילה על אוכלוסייה נוכרית שלא רוצה בכך?

המקרא מספר במעשה דינה, כי שמעון ולוי אחיה, חייבו את אנשי שכם למול את עצמם אם ברצונו של נסיך הממלכה, שכם בן חמור, לשאת את דינה לאישה לאחר האונס שביצע בה [11]. אולם שם כוונת האחים הייתה לנקום באנשי שכם, בעוד שהם נאנקים מכאבי המילה שנדרשה מהם. מקרה רחב היקף של ברית מילה על אוכלוסייה נכרית אנו מוצאים בתקופת מרד החשמונאים. באותה תקופה, הייתה אוכלוסיית ארץ ישראל מגוונת ומורכבת מקבוצות אתניות שונות. האוכלוסייה באזור אדום, שישבה בדרום יהודה, הקימה שתי ערים הלניסטיות [12] מרכזיות אדוריים ומרשה. קבוצה אתנית זו, אימצה את התרבות ההלניסטית דוברת היוונית, ועריה הראשיות שנזכרו לעיל נבנו ברוח זו.

בשנת 125 לפני הספירה כבש יוחנן הורקנוס הראשון את מקום מושבם של האדומים, דבר שהעניק לו עומק אסטרטגי ובנוסף על כך גם שליטה על מוצאי הדרכים הדרומיות העיקריות המובילות לעזה. האוכלוסייה המקומית התייהדה והפכה לחלק מהעם ישראל. ייהוד זה כלל כמובן את מצוות ברית המילה. האם האדומים נאלצו למול את עצמם ולהתגייר בלחצו של המלך החשמונאי? או שעשו זאת מרצונם החופשי?

גיור האדומים, מוזכר במספר מקורות של התקופה, ואנו ננסה לדלות מהם מה אירע באותה תקופה באדום. המקור הראשון הוא של סטראבו [13] כדלקמן: "אך בקצוות המערביים של יהודה בכיוון לקסיון מצויים האדומים והאגם. האדומים הם נבטים אלא שבגלל מחלוקת פנימית הם נמלטו משם התקרבו ליהודים והיו שותפים להם באותם מנהגים"[14]. לכאורה סטראבו מציין כי התקרבות האדומים ליהדות הייתה וולונטארית, אולם מכיוון שאין אנו יודעים מה מקור ידיעה זו, יש להניח כי דברים אלה משקפים מקור שנכתב קודם כיבוש אידומיה בידי יוחנן הורקנוס [15].

המקור השני מיוחס לפטולמאיוס [16]:" היהודים והאדומים נבדלים אלה מאלה...יהודים הם אלה שמראשיתם הם כך באופן טבעי. אך האדומים אינם יהודים מראשיתם אלא פניקים וסורים, ורק לאחר שהיהודים גברו עליהם הם הוכרחו הן להימול והן להצטרף אל הלאום של יהודים ולנהוג אותם מנהגים"[17]. שורות אלה אומרות באופן מפורש כי היהודים גברו על האדומים ואילצו אותם לקבל את מצוות המילה ואת מנהגי היהודים. למרות שיש במחקר ההיסטורי ספקות מי כתב מקור זה, הרי רוח הדברים ברורה.

המקור השלישי הוא פרי עיטו של יוסף בן מתתיהו [18]:" הורקנוס לכד את אדורה ומרשה...ולאחר הכניעו את כל האדומים התיר להם להישאר בארץ אם ימולו את מבושיהם ויאבו להשתמש בחוקי היהודים. בשל דבקותם בארץ אבותיהם האדומים נכנעו למילה ולהפיכת אורח חייהם האחר לזה של היהודים. מאותו זמן ואילך הם היו ליהודים"[19]. במקור זה, בניגוד למקור של פטולמאיוס, יש תיארוך של זמן הגיור, לאחר שנת 129 לפני הספירה, בזמן שלטונו של יוחנן הורקנוס. בנוסף, יוסף בן מתתיהו אומר כאן כי יוחנן הורקנוס הציב בפני האדומים אולטימטום – מי שרוצה להישאר באדום שנכבשה על ידי החשמונאים, חייב יהיה למול ולקבל את מנהגי הדת היהודית, ומי שלא יחפוץ בכך עליו יהיה להגר מהאזור.

אחרית דבר

מצוות המילה המופיעה בפרשתנו, של שני טעמיה המקראיים, הינה אחת מהמצוות הנשמרות בעם ישראל במהלך ההיסטוריה. היות וברית המילה הינה אות ברית בין האל ובין עם ישראל, הרי כל החפץ בגיור חייב לעבור את טקס ברית המילה האמור. מנגד, האם ניתן לחייב על מצוות המילה אוכלוסייה נכרית שאינה חפצה בכך?

הדוגמה ההיסטורית שהובאה כאן, מימיו של המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס, מצביעה על האפשרות הזאת. למרות שהמחקר ההיסטורי חלוק בשאלה האם האדומים התגיירו מרצונם החופשי, או שגיור זה ובראשו ברית המילה נעשו בכפייה, הרי שכיום הדעה המקובלת כי אכן גיור העם האדומי נעשה בכפייה. יתכן שברית המילה שלא הייתה זרה גם בעולם הנכרי, הקלה עליהם את הדרישה להתגייר, אולם לפי המקורות של פטולמאיוס ויוסף בן מתתיהו, אין להעלות על הדעת שהם היו מלים את עצמם ומתגיירים מרצונם, לולא נכבשה ארצם בידי החשמונאים, שהציבו אולטימטום מפורש, גיור או גלות.

[לאוסף המאמרים על פרשת לך לך, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות אברהם מייסד האומה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סוגיית הגיור והשלכותיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת לך לך;
• אוסף המאמרים אודות אברהם מייסד האומה;
• אוסף המאמרים על סוגיית הגיור והשלכותיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת לך לך באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 4/11/19.

[1] בראשית, פרק י"ז, פסוק י'.

[2] שם, פסוק י"ג.

[3] שם, פסוקים: י"ב, י"ד בהתאמה.

[4] שמות, פרק ד', פסוקים: כ"ד – כ"ו.

[5] יהושע, פרק ה', פסוקים: ב' – ג'.

[6] ראה – ספר מקבים א', מהדורת כהנא, פרק א', פסוק ס"א.

[7] הֶרוֹדוֹטוֹס מהליקרנאסוס , היסטוריון יווני המכונה אבי ההיסטוריה, שתיאר בחיבורו היסטוריוֹת  את הפלישה הפרסית ליוון בראשית המאה ה-5 לפנה"ס. ראה - בנימין שימרון, הרודוטוס וראשית דברי הימים. ירושלים, מוסד ביאליק, 1990.

[8] עולם התנ"ך, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 120.

[9] בראשית, פרק י"ז, פסוק י"א.

[10] שמות, פרק ד', פסוקים: כ"ד – כ"ו.

[11] ראה – בראשית פרק ל"ד; אבי הראל, ייצור ידע, אונס ומשמעותו במקרא ובחוקי המזרח הקדום, נובמבר, 2015.

[12] התרבות ההלניסטית מהווה מושג רחב, מורכב ולעיתים סותר, האוצר בתוכו מזיגה בין התרבות ההלנית לתרבויות המקומיות. התרבות ההלנית שיקפה מטען גדול של מהויות, גישות, שפות, אורחות חיים ועוד.

[13] סְטְרָאבּוֹן , הידוע יותר בשמו הלטיני סְטְרָאבּוֹ (Strabo), היה מלומד יווני, שכתב היסטוריה וגאוגרפיה. החיבור הגאוגרפי שלו שׂרד עד ימינו, והוא אחת מהיצירות הגאוגרפיות הגדולות והחשובות של העת העתיקה בכלל. 64 לפנה"ס - 21 לספירה.

[14] סטראבו, גיאוגרפיה, ט"ז, 2, 34. מתוך:  מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה מוגשים לאוריאל רפפורט, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ו, עמוד:214 (להלן – מחקרים לאוריאל).

[15] שם, עמודים: 214 – 219. הדיון בדפים אלה הינו רווי פרטים ואין מקומו כאן בגלל קוצר היריעה. בחרתי להביא את מסקנת הדברים.

[16] פטולמאיוס, סופר ומדקדק, חי בשלהי המאה הראשונה לפני הספירה באלכסנדריה.

[17] מ. שטרן, סופרים, א', עמודים: 355 – 356. ראה גם – מחקרים לאוריאל, עמוד 218.

[18] יוסף בן מתתיהו, היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של הקיסרים אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. 37 לספירה – 100.

[19] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, פרק י"ג, ירושלים, 1955, 257 – 258.