[בתמונה: מילואימניקים באימון. המקור: מערכות, צה"ל]

[לריכוז מאמרים בנושא: צבא המילואים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

[מאמר זה הוא פרק מהחוברת על מערך המילואים, שיצא באוקטובר 2018 בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS. הוא מובא כאן באישור המכון והמחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

שילובם של משרתים במילואים להשלמת המערך הצבאי הסדיר הוא כורח מובן מאליו לא רק בצה"ל. גם צבא ארה"ב - המבוסס פי כמה יותר מצה"ל על צבא סדיר רחב היקף - נדרש לחיילי מילואים ואף שילב אותם בלחימה בעשורים האחרונים, באפגניסטן ובעיראק.

לפיכך, עצם הצורך בתגבור חיילי מילואים למערכים הסדירים, אינו זקוק להנמקה. תופעת שרות המילואים בכללותה, דורשת לעומת זאת ברור מחודש, במיקוד עדכני לבחינת היקפם הכמותי של יחידות המילואים, צורות היסוד לארגונן וציודן, רמת כשירותן וזמינותן האופרטיבית. לא חדש כי בשני העשורים האחרונים, משהו מהותי בתחום זה בצה"ל הולך ומשתנה.  אין זה סוד, שצה"ל סגר יחידות וצמצם את סדר כוחותיו, בעיקר במערכי היבשה. רק בשנתיים האחרונות שוחררו ממצבת משרתי המילואים למעלה ממאה אלף אנשי מילואים. רק מיעוט מקבוצת אזרחי ישראל בגיל שרות מילואים, משובץ כיום בשרות מילואים פעיל; וצה"ל עצמו אחראי לכך, מתוך מכלול שיקולי ואילוצי בניין הכוח ותפיסת הפעלתו.

במבוא לספרו 'האומה החמושה' על תופעת המילואים בצה"ל ובחברה הישראלית (ראו תמונת כריכה משמאל) , כתב תא"ל מיל' דב תמרי: "את הנושא ששמו 'מערך המילואים בצה"ל', ואת מקומו בציבור ובחברה בישראל, אי אפשר לנתק מהמערכת בה נבנה, התפתח, התקיים ולחם. מערך המילואים איננו עומד למחקר לבדו. כיוון שהוא הגוף הגדול ביותר עליו הושתת צה"ל, הרי שמעצם מהותו, מבנהו ויכולותיו – השפעתו על החשיבה הצבאית בצה"ל ועל החשיבה הביטחונית במנגנוני המדינה, הייתה והינה בעלת ממדים מכריעים." (תמרי, 2012, ע 29).

[אנו מאמינים שאנחנו עושים, בתמונת הכריכה משמאל, שימוש הוגן]

מחקרו המקיף והמעמיק של תמרי משיג במחקר אחד הישג כפול:

• הוא גם מציב נדבך יסוד הכרחי, להבנת מקורות ההיגיון והמגמות המעצבות בהתהוות מערך המילואים בצה"ל;
• וגם מציע צוהר להבנת דמותה וזהותה של החברה הישראלית, שמתוכה נבנה מערך המילואים ואת רוחה עיצב בזיקת גומלין הדדית.

דבריי הבאים גובשו בהשראת ספר זה והם בבחינת הערות שוליים, ודגשים להתבוננות עכשווית במצבו של מערך המילואים בצה"ל.

מאז ימי בראשית  בהקמת הכוח הצבאי העברי, עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל ועד ימינו, הדיון בתפקידי מערך המילואים מוקד לשני  ממדים עיקריים:

1. ממד הצורך המבצעי הישיר במבחן סדר הכוחות הנדרש, בשיקולי הצורך התפעולי בהתייחסות לתרחישים אפשריים.
2. ממדי זיקות הגומלין המעצבות את צה"ל ואת החברה הישראלית כרכיבים תפקודיים בבניין האומה בכל ממדי קיומה, במיקוד דומיננטי להיבטי  הלכידות והחוסן הלאומי הנבחנים בשעת חירום, אך מכוננים את סדר היום הלאומי גם בימי שגרה.

שני ממדי דיון אלה כרוכים זה בזה בהשפעה הדדית דינמית. האופן בו מדינה מגבשת את תפיסת ביטחונה הלאומי ובהתאם לכך קובעת ומכוונת את מאמציה לבניין כוחה הצבאי, הוא גילום של נקודת שיווי המשקל בין שני ממדים אלה. כלומר, גודל הכוח וצורת ארגונו, אינו נגזרת לוגית של משוואת תרחישי האיום.

בצפון קוריאה לדוגמה, נקודת שיווי המשקל בין ההשקעה בבניין הכוח הצבאי, לבין המענה הניתן לרווחת חיי האזרחים, שונה באופן מובהק ממדינות רבות אחרות. מדובר למעשה, ביחסי גומלין בין שתי שאלות יסוד:

1. כיצד נלחמים בהגנה על הקיום?
2. למען מה מתקיימים ונלחמים?

[בתמונה משמאל: כריכת החוברת שממנה נלקח מאמר זה]

בזיקות ההיתוך הדינמיות בין שתי שאלות יסוד אלה, נוצרת תפיסת הביטחון הלאומי, במסגרתה מתגבשת  תפיסת בניין הכוח לצורת ארגונו ולציודו. לאורך זמן, בתהליך התגבשותה של תפיסת ביטחון לאומי, מתהווה מערכת זיקות משולשת בת שלושה מוקדים:

1. המוקד הראשון מבטא ידע טכנו-טקטי, מעין ארגז כלים לשיטות לחימה מקובלות וביחס אליהן נבחן המאזן בין הערכת תרחישי האיום, לבין מרכיבי המענה הצבאי הנדרש, כנקודת מוצא ראשונית לדיון בתכניות לבניין הכוח.
2. המוקד השני מבטא מערכת ערכים ושאיפות לאומיות אותן צריך לממש המעשה הביטחוני, במגבלת המחירים  והמטלות שהחברה האזרחית יכולה לשאת.
3. המוקד השלישי מגלם את צורת בניין הכוח בציודו ובארגונו, במה שכבר קיים בידינו ובמה שנדרש לעתיד.

בנקודת האיזון בין שלושת המוקדים, נוצר המענה הכולל המתאים באורח ייחודי, לא רק למערכת האיומים הביטחוניים אליה נדרשת מדינה למענה,  אלא גם לכלל צרכי האומה, על ערכיה, שאיפותיה ומגבלותיה. במסגרת זו, התהווה ונבנה מערך המילואים בצה"ל, כמענה יצירתי למתח המתמיד, שהתקיים מאז הקמת צה"ל בין בקשת מענה סביר למערכת האיומים הביטחוניים, שתבעה לשעת חירום סדר כוחות רחב היקף, לבין מענה תובעני לא פחות, ליתר צרכי החברה הישראלית.

במתח בסיסי זה, התגבש אחרי מלחמת העצמאות הרעיון המכונן המוכר מאז: החזקה קבועה של כוח צבאי סדיר, מוגבל בהיקפו, אך נשען על מערך מילואים רחב היקף המתייצב בשעת חירום בזמינות מהירה. למרות השינויים הרבים שחלו מאז אותן שנים ראשונות, יסוד רעיוני זה, ממשיך להיות רלוונטי גם כיום; אלא, שראוי לתת את הדעת למשמעותם של השינויים שחלו מאז במרכיבי משולש המתחים.

אכן חלו שינויים מהותיים במערכת האיומים על מדינת ישראל. אולם השינוי שהתחולל בערכיה של החברה הישראלית, נראה חשוב יותר לפתוח בו את ניתוח המשוואה החדשה.

השינוי החברתי: מחברה מגויסת לחברה אזרחית ניאו-ליברלית

מזה ארבעה עשורים הולך ומתגבש בחברה הישראלית שינוי ערכי. המצפן החלוצי הקולקטיבי הולך ומוחלף במצפן ניאו-ליברלי.  המפעל ההגמוני הקודם - שהובל בידי תנועת העבודה ושותפיה, שהתבסס על נכונותו של היחיד להקריב לטובת העניין הלאומי, הלך ודעך. מחברה שהובלה על ידי תודעת חזון בתשוקה למימוש מפעל לאומי תובעני, עברה החברה הישראלית  למיקוד בפרט, בסדר יום של חברה צרכנית ליברלית כמו בברלין ובניו-יורק.

בתיאור תמציתי, אפיינה פרופסור גליה גולן את התודעה החברתית החדשה, הכרוכה במהות המגמה האזרחית הליברלית: "הבסיס של המדינה המודרנית, ובמיוחד המדינה הדמוקרטית, הוא האמנה חברתית. הסכם מופשט אך יסודי בין חברה וממשלתה. בהסכם זה, פרטים אזרחים מוותרים על חלק מחירותם, בתמורה לחוק וסדר. הם מסכימים לציית לחוקים ולנהלים, לשלם מסים, לבקש רישיון וכדומה. בקיצור, הם מסכימים לצעדים שמגבילים את חופש הפעולה שלהם, במידה מסוימת. בתמורה על המדינה לספק להם כמה דברים בסיסיים, כדי שההקרבה תשתלם. מינימום שיאפשר לאזרחים לחיות ברווחה מסוימת: בריאות, חינוך, פרנסה סבירה, מחסה והגנה. זה ההסכם" (גליה גולן, הארץ, 12.8.2011).

[תמונתה של פרופ גליה גולן משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידיה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בתודעה חברתית זו, המאפיינת את המעבר מחברה חלוצית מגויסת לחברה אזרחית, המובן מאליו החברתי עליו הושתתה  התנדבותו של איש המילואים, הולך ומשתנה. המצפן החברתי הקודם - שהיה מוכוון תודעת שליחות לאומית - כמעט ונעשה למוצג מוזיאוני בלתי רלוונטי. שרות המילואים, כמו השרות הסדיר, הופך להיות עבור האזרח הפרטי, בבחינת עוד נטל שהממשלה מטילה עליו, כמו תשלום מסים. מכלול החובות והזכויות באמנה ההדדית בין הפרט לבין המדינה, נבחן מעתה בשיקולי עלות תועלת, ממוקדים מבחינת הפרט, בנקודת מבטו האישית. במקום הזה, ובמסגרת ההתייחסות של הסיפור הליברלי, מתעוררת במלוא חריפותה, שאלת השוויון בנטל. הבעיה הולכת ומחריפה לנוכח תהליך מתמשך שמוביל צה"ל, לסגירת יחידות ולהקטנת סדר הכוחות במילואים, מהלך הגורם לכך שבמשך השנים, חלקם של משרתיי המילואים בכלל האוכלוסייה הישראלית, הולך ומצטמצם.

בתנאים אלה, אין להתפלא אם בין הרבבות הממשיכים לשרת במילואים במסירות רבה, מתעוררת השאלה: "למה רק אנחנו ואיפה כל האחרים?" תשובתי להם כנה ופשוטה: אכן באמת רק מיעוט  מתגייסים, ולא כולם מתאימים ונחוצים. אלא שבמסגרת מצפן ליברלי, ללא תודעת חובה שליחותית חלוצית, באמת קשה להסביר לקבוצת המיעוט המשרתת, למה דווקא הם. בכל דרך, אם שרות החובה או שרות המילואים מוצדקים במסגרת התפיסה הליברלית כנטל המסים, אין מנוס מהודאה במצוקת אי השוויון הכרוכה בכך. כאן מונח היסט ערכי מהותי: במעבר - מחברה מוכוונת מצפן חלוצי, לחברה נורמלית ממוקדת בפרט - נדרשת הנהגת הצבא והמדינה לבחון משמעותו של היסט זה לתשתית רוח ההתנדבות של מערכי המילואים.

בהשקפת עולמי - שנותרה חלוצית ולא ליברלית - הכיוון המניע את תופעת ההתגייסות, אכן נטוע בהכרה כי האדם ממשמע את חייו, לא רק בסיפוק צרכיו ובמיצוי הנאותיו, אלא גם אם לא בעיקר, בהיענותו לשאת בנטל החובות לכלל. מתוך תשוקתו למשמעות, אדם מוכן להתמסר לנטל חובות גם בשעה שחלוקת הנטל רחוקה מלהיות שוויונית. ארגון השומר (ראו תמונה למטה) בשיאו, לא כלל יותר ממאה וחמישים חברים, איש מהם לא שאל למה דווקא אני והיכן כל היתר. חובתה של ההנהגה הלאומית בעניין זה, לברר עם עצמה את הסיפור שהיא ממשיכה לספר לעם ולעצמה.

[בתמונה: ארגון השומר בשיאו, לא כלל יותר ממאה וחמישים חברים, איש מהם לא שאל למה דווקא אני והיכן כל היתר...]

לפי שעה, במגמה המתהווה בזיקת הגומלין הכתובה והבלתי כתובה בין חייל המילואים לבין מוסדות הצבא והמדינה, המושג אמנה, הפך לדומיננטי. האזרח המתייצב לשרות מילואים, תובע מצה"ל דמי רצינות, המתבטאים בדרישות לציוד בסטנדרט מתאים ולתנאיי סף במשאבים לאימון. צה"ל כארגון התקשה להסביר לחייל מילואים ביחידות הדרג השני, כי יועד למשימות דרג שני ושלישי; ובהתאמה לכך, נקבעה הקצאת המשאבים לאימונו ולציודו. בתוך כך הלך ונוצר משבר ציפיות במסגרתו - לא רק משיקולי הערכת האיום וסדר הכוחות הנדרש כמענה - העדיפו שלטונות צה"ל ומערכת הביטחון לצמצם בתהליך הדרגתי מתמשך את היקף יחידות המילואים.

סדר הכוחות הנדרש לצה"ל לנוכח תרחישי האיום

בסיום מלחמת העצמאות גובשה תפיסת המילואים כמענה עיקרי להיקף הכוחות העלול להידרש בתרחיש קיצון: מלחמה במקביל בכל  הזירות, מה שכונה במטכ"ל של אותם ימים 'מקרה הכל'.

גם כיום, צה"ל הסדיר אינו יכול לספק  את היקף המסה הנדרשת למגננה ולמתקפה, במכלול אתגרי זירותיו, העלולות לחולל מלחמה ביותר מזירה אחת במקביל. בכל תרחישי החירום צה"ל נדרש לגיוס מילואים רחב. נכון, שהצטמצמה מאוד הסבירות לתרחישי המלחמה הגדולה כנגד צבאות ערב הסדירים. אלא שבמתאר האיומים החדש, התביעה לסדר כוחות רחב היקף לא פחתה. זירת המלחמה הולכת ומועתקת אל המרחב הבנוי, ומתכנסת בעיקר מוקדיה אל המרחב העירוני. בתנאים אלה, הלחימה ברחובות העיר תובעת מן התוקף הפעלת מסת כוח רחבת היקף. בית רב קומתי אחד, יכול לדרוש לטיהורו כוח בהרכב פלוגתי; וגדוד חי"ר יכול להיבלע בלחימה יומית בטיהור רחוב אחד ממוצע.

[מקור התמונה: צילום מסך]

צבא לא יכול להיות קטן וחכם, כשבמלחמה רחבת היקף הוא נדרש להיקף רחב של כוחות, גם לכוחות דרג שני באיכות בינונית, הנדרשים במלוא המרחב. תם עידן ההפרדה הקווית בין עורף לחזית. המלחמה חדלה להתארגן על בסיס קווי. גם בהגנת עורף מרחב הלחימה בשטחי מדינת ישראל, גם בהגנת צירי ההתקדמות לעומק שטח האויב, תידרש הפעלת כוחות להגנה מפני תקיפות האויב במלוא עומק זירת הלחימה. במציאות זו נדרשת פריסת מערכי אבטחה לכל עומק החזית, גם בעורף האזרחי. כאן תרומתם ההכרחית של כוחות המילואים, בהעמדת המסה הנדרשת לכך. אם לצה"ל לא תהיה מסה גם לדרג השני, עורף מרחב הלחימה יוותר חשוף.

בקיצור: צה"ל זקוק גם לדרג ביניים שבאיכותו איננו כוחות מחץ, אבל יש לו מסה רחבת היקף, להחזקת מרחבי הגנה. על מנת להגן על קו מוצבים בחזית, או על מסדרון לוגיסטי בצירי המתקפה, לא חייבים כוחות עילית. גם חיילים וותיקים, מסוג שפעם נקרא חק"ש [חיל הקשישים] יכולים למלא תפקידים אלה ביעילות.

לענייננו זה קשור גם איום המנהרות שהרבו לאחרונה לעסוק בו, עד כדי חרדה לאומית מוגזמת. איום החדירה ליישובים אזרחיים, גם ביישובי הצפון וגם ביישובי הדרום למול רצועת עזה, מוכר לציבור ובמטה הכללי יחד עם הפיקודים המרחביים, נערכים  להתמודד מולו. במרכיבי המענה לשעת חירום, צה"ל נערך לפינוי האזרחים מיישובי הספר. מנגד, חברים וותיקים ביישובים מתלוננים על התכניות לפנות גם אותם בזמן חירום, במקום לגייסם ולארגנם להגנת היישוב. לתפיסתי, ראוי להקשיב לתביעת התושבים לשלבם כחיילי מילואים מגויסים להגנת ביתם. גם אדם שעבר את גיל 70, איש או אישה, במיוחד כשהוא תושב המקום, יכולים להיות יעילים בתפקידי הגנה, כשהם פועלים מעמדות נייחות. אלא שנדרש לכך לא רק מאמץ לארגון וחימוש מחודש של התושבים, אלא גם כינון מחודש של אתוס השליחות החלוצית בספר. כוחות ההגנה המרחבית, היו בעבר בימי המאורעות, בתש"ח, ועד ימי הרמטכ"ל רפאל איתן שחידש את ארגונם וחימושם, מרכיב משמעותי בהגנת היישובים. עם השינוי שחל באתוס החלוציות, גם מרכיב ההגנה המרחבית,  הלך ודעך. 

מסת הכוחות במילואים כרשת ביטחון אסטרטגית

לקראת סיום ספרו של דב תמרי, "האומה החמושה" בסקירת נושא המילואים בצבאות אחרים בעולם, הוא מנתח את דברי ראש ממשלת אנגליה לשעבר, סר אלק דאגלס יום (Alec Douglas-Home) בדו"ח ביקורתי שכתב ב- 1976 תחת הכותרת: "כוחות המילואים של בריטניה". (שם, ע' 458). באותן שנים - כשהחלה מגמת צמצום הכוחות - זה היה נוח למדי לצבא. המעבר לצבא מצומצם יותר, נראה כמגמה חיובית, המאפשרת לצבא הסדיר להתכנס למתכונת משאבים, שבמסגרתה יהיה מספיק משאבים למי שנשאר.

[תמונתו של סר אלק דגלס יום משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Anefo - Nationaal Archief. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: nl CC BY-SA 3.0]

בעת ההיא - שהייתה עדיין בעיצומה של המלחמה הקרה - הזהיר סר דאגלס יום:  אם היקף הצבא הסדיר שיעמוד לרשותנו יקטן מלהכיל מלחמה קונבנציונלית בהיקף רחב, ונאבד את היכולת למלא אותו במהירות ביחידות הרזרבה, אלה הן יחידות המילואים - אנחנו למעשה גוזרים על עצמנו לעבור מידית מאירוע מלחמה קונבנציונלי שאין לנו לגביו היקף סד"כ מְסַפֵּק, אל אירוע גרעיני. זאת אומרת תווך הביניים של ריכוז המסה הקונבנציונלית הוא קריטי, על מנת להימנע מאופציית מלחמה גרעינית.

זה נכון גם לגבי צה"ל. מה שיכול למנוע מלחמה זה קיומה הידוע של מסה פעילה, שבשעת מבחן יכולה להיקרא לדגל, והיא ברמת כשירות בסיסית שאפשר להעלותה, תוך כדי מצב החירום. זו מסה של יחידות מאורגנות, של פיקוד מאורגן, שיכולים למלא את השורות בהיקף רחב כפי שנדרש למלחמה הקונבנציונלית. בהיבט זה, מערך מילואים רחב היקף - גם אם לא כולו מצוי בכשירות מלאה - הוא רשת ביטחון למצבי קיצון, שאף אם סבירותם לפי שעה נמוכה, ראוי לתת עליהם את דעתנו ולהכין תנאיי יסוד למענה.  פרופסור יחזקאל דרור (ראו תמונה למטה) נוהג לומר על המזרח התיכון: "באופן בלתי סביר מתקיים כאן סיכוי גבוה לתרחישים בלתי סבירים."

[התמונה המקורית: צילום מסך מסרטון היו טיוב: פרופ' יחזקאל דרור- האנושות נוכח אתגרים קיומיים]

המגמה המתמדת בשיפור אמצעי הלחימה, בעיקר בתחומי מערכות המחשוב והאלקטרוניקה, הפכה להיות גורם מאיץ לגיבוש עמדה ספקנית בשאלת רלבנטיות אנשי המילואים. במערך כוחות אוגדות המחץ, המשולב ברשת מידע לשליטה ובקרה, המקושר יחד עם כוחות אוויר וים לתמונת מודיעין דיגיטלית עדכנית, קשה להשתלב למי שמצויד באמצעי לחימה שאינו מחובר לרשת. יחידות שריון במילואים לדוגמה, שאינן מצוידות במערכות השו"ב המתאימות, הפכו בתוך כך לא רק ליחידת דרג ב' , אלא אף למיותרות לכאורה.  אלא שבמבט כולל, הוצאתן של יחידות אלה מסדר הכוחות, פגעה ביתירות ובהיקף המסה הכמותית הנדרשת מצה"ל למצבי מלחמה.

מרכיבי נחיצות סמויים המתחוללים משיתוף אנשי המילואים

בנוסף למרכיבי חיוניות ישירים וגלויים הגלומים במערך המילואים,  מערך זה טומן בחובו מרכיבי תרומה נוספים שבחלקם הם סמויים מן העין.

חשיבה ביקורתית ויוצרת:

אנשי המילואים, בהשתלבותם בתרגילים ובמבצעים, מחוללים פוטנציאל לשיח ביקורתי חשוב. בהצטרפותם העתית, הם מביאים עמם  לתוך המערכת של צה"ל, נקודת מבט ביקורתית מתמדת, כשיפוט מאתגר גם בממד הערכי וגם בממד המבצעי. בין היתר אחת מהסיבות למגבלותינו  ב-18 שנות השהייה בדרום לבנון, נובעת בעיני מכך שמשיקולים שונים, החל מתקופת ההתייצבות על גבול רצועת הביטחון, לא שותפו ושולבו בפעילות שם  כוחות המילואים. איבדנו כך את הדינמיקה היוצרת המתהווה עם החיכוך באנשי מילואים ויתכן כי גם בשל כך נוצר קיבעון בדפוסי הפעולה שלנו בזירה.

דוגמה ליצירתיות מבצעית של אנשי מילואים: בחטיבת הצנחנים 55, במהלך מבצע חומת מגן, נשלחו לפעול במחנה פליטים טול-כרם והזדקקו לחוֹזי עילי, שלא הוקצה להם. חיילים סדירים היו אולי מבטלים את המשימה בהעדר תנאים לביצועה, או יוצאים למשימה ללא תנאיי חוזי נדרשים. מישהו מהלוחמים, איש מילואים, עובד חברת החשמל, הביא מהעבודה מנוף ענק על משאית, בקצה המנוף הוצבו מערכות התצפית הנדרשות. זו דינמיקה יצירתית אופיינית והיא הייתה נדבך משמעותי ביתרונותיו הייחודיים של צה"ל.

ניתוח קרב הצליחה במלחמת יום הכיפורים באוגדת שרון יכול להבליט את כושר האלתור והתושייה שהביאו יחידות המילואים. ספק אם חטיבת הצנחנים הסדירה הייתה מצליחה להתארגן למשימת הצליחה בתנאים בהם התארגנה חטיבת צנחניי המילואים. הטיעון נכון  גם לגבי גבורת ותושיית כוחות ההנדסה והשריון, שעמלו על הקמת הגשרים. תרומה מבצעית יצירתית וביקורתית של אנשי מילואים מתבטאת ונחוצה גם בסוגיות מערכתיות עד לרמה המטכ"לית.

[בתמונה: קרב הצליחה במלחמת יום הכיפורים מבליט את כושר האלתור והתושייה שהביאו יחידות המילואים... התמנונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

עליונותם של חיילי מילואים, בהיבטי כוח ההנעה והוזמה האישית, היא תופעה מוכרת בהיסטוריה הצבאית. בניתוח הגורמים לניצחונות גרמניה הפרוסית במאה ה-19, הדגיש ההיסטוריון א.ג'. פ. טיילור:

"ללא כוח הסבל של החייל הפרוסי, לא היה שום תכנון של המטה הכללי מביא את הניצחון. הוא היה מסוגל לצעוד מרחקים ארוכים יותר, לחיות על מנות זעומות יותר, לשאת באבדות קשות יותר מחייליהן של אוסטריה וצרפת. אך הוא לא היה כמו החייל האוסטרי והצרפתי, חייל מגויס לזמן ממושך, שהקשיח בשנים ארוכות של משמעת צבאית. הוא היה אזרח שהוצא מן החיים האזרחיים, או עתיד להיכנס אליהם בקרוב.

לכן, היו בו לבד מן הקשיות, יוזמה, נכונות אזרחית לפעול למען עצמו, אך בהתאם למטרה צבאית. לעומת הצייתנות המתורגלת של הצבאות הסדירים, ואף לעומת ההתלהבות הפטריוטית של השנתונים המגויסים, הביאו עמם הפרוסים את רוח הצלבנים העשויה לבלי חת, הם היו כמו אנשיו של קרומוול, שפיעמה אותם האמונה בעניין." (טיילור, 1961, ע' 130;רטו תמונת כריכה משמאל).

[אנו מאמינים שאנחנו עושים בכריכת ספרו של טיילור משמאל, שימוש הוגן]

תיווך דינמי בין צה"ל לחברה:

אנשי המילואים  מחברים את צה"ל הסדיר אל נימי נפשו של הלך הרוח הציבורי וכן להפך. יתכן, והמשבר שהתהווה בפרשת אלאור אזריה, הוא תוצאה של צמצום הולך ונמשך בקווי הממשק האקטיבי שהתקיים בין צה"ל באמצעות חיילי המילואים, לבין החברה הישראלית. יש מקום לשער, שאילו בסביבתו המשפחתית והחברתית היו יותר אנשים המשולבים בשרות מילואים פעיל, יתכן ולא היה נפער פער הניכור שהתהווה בסוגיה זו בין עמדת צה"ל לבין הלך הרוח ברחוב.

דוד בן גוריון - במודעות לחיוניות השפעתו המעצבת של צה"ל - כתב: "אסור לנו להתעלם שגם פה במדינה פועלים עדין כוחות מפרידים ומפורדים. ההתפצלות המפלגתית והאידאולוגית אצלנו אינה נופלת מזו של העמים הירודים והמקולקלים ביותר. רק הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד ומעלה בעיצוב דמותו החדשה של העם הנוצרת במדינת ישראל." (בן גוריון, 1976, ע' 36;ראו תמונת כריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: ספרו של דוד בן גוריון, כוכבים ועפר, שראה אור בהוצאת מסדה ב- 1976. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

בנקודת מבט זו, למערך המילואים ממשיך להיות תפקיד חברתי מעצב בכינונה של החברה הישראלית, כנקודת מפגש דינמית לכלל פלגיה. 

סיכום

מדינה אינה רק ישות משפטית וחוקית. היא נדרשת בהתנהלותה גם לעיצוב ממדי הרוח בכינון תכני זהות ערכית ותרבותית. לשרות המילואים, כממשק אקטיבי בין הצבא לאזרחי המדינה, היה תפקיד משמעותי בגיבוש החברה הישראלית. כאשר מספר המשרתים במילואים הולך ופוחת, ראוי להכיר כי הולך וקטן גם כוחו המלכד של מרכיב זה בגיבוש לכידותה החברתית של החברה הישראלית. ראוי לתת על כך את הדעת.

סוציולוגים כיגיל לוי וסטיוארט כהן - העוסקים בסוגיות צבא-חברה - מצביעים על המגמה המתפתחת לקראת צבא שכיר מקצועי. אכן ראוי לתת דעתנו למגמות המתפתחות, והן אינן כורח דטרמיניסטי. אומרים כי הרכבת כבר יצאה מהתחנה.

בכל הקשור למאבק על עיצוב העתיד, אין רכבות ואין מסילה ובידי הנהגת המדינה וצה"ל קיימת היכולת לבחור ולעצב את המגמות הרצויות. בכל דרך, גם בהיבטי תפיסת הביטחון וגם מהיבטים חברתיים וערכיים, סוגיית עתיד מערך המילואים היא עניין מרכזי בקביעת דרכה, רוחה ותרבותה של מדינת ישראל. בשעה זו, על פרשת הדרכים, נדרשת ההנהגה הלאומית לבחירת דרכנו.

[לריכוז מאמרים בנושא: צבא המילואים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• דב תמרי (2012), האומה החמושה: עלייתה ושקיעתה של תופעת המילואים, בן שמן: מודן-מערכות, 2012.
• א' ג' פ' טיילור (1961), מהלך ההיסטוריה הגרמנית, זמורה ביתן מודן.
• דוד בן גוריון (1976), כוכבים ועפר, תל אביב: מסדה.