[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי naturepost לאתר Pixabay]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
למה הם מזלזלים?
יהודה צורף כתב במאמרו, "לכבד את האויב", כי מאז ומתמיד התאפיין העם היהודי בנטייה מובהקת לזלזל באויביו ולקבעם בתודעתו כסמלים של רוע מוחלט. כשם שמדינת ישראל לא הצליחה לחלץ את העם היהודי מגורל גלותי של בדידות לאומית, כך היא גם ירשה את יחסו האופייני לאויביו (צורף, 2007).
ועוד קובע צורף: "אין צורך להוקיר את האויב על מנת להעריך אותו כראוי. גם נחישות המאבק באויב אינה צריכה להיפגם אם לומדים לכבדו ולהתייחס אליו בהגינות. היחס ההגון כלפי האויב... צריך להתפרש... גם באימוץ תפיסת עולם מושכלת ושקולה בהערכת יכולותיהם, מניעיהם ועולמם הרוחני של אויבינו" (צורף, 2007).
[למאמרו של יהודה צורף: 'לכבד את האויב', לחצו כאן]
לטעמי התסמונת הזו התחילה בעקבות טראומת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים ותוצאות המלחמה, אבל זה נושא למאמר אחר...
נזכרתי במאמר הזה של צורף בעקבות 'מבול' התגובות שקיבלתי לאחד ממאמרי, שעסק ביצירתיות העזתית על גדר הגבול. בשפה יפה - ופחות יפה - הבהירו לי קוראי את הקושי שלהם לקבל - ולו מילת הערכה אחת - על האויב מ'הצד השני של הגדר'. בעיניהם, להעריך אותו ולתמוך בו זה היינו הך...
[למאמר: 'העזתים: בית ספר ליצירתיות', לחצו כאן]
אין טעות גדולה מזו...
מתן כבוד לאויב היה תמיד סימן היכר של החכמים שבמנהיגים ובמצביאים; ולהיפך: זלזול באויב העיד על חולשות ושיקול דעת מוטה, ועלה במקרים רבים ביוקר!
מתן כבוד לאויב היא גם אסטרטגיה חכמה יותר, כיוון שאם המשבח מביס את אויבו, אויב מהולל שהובס מפאר את המנצח הרבה יותר מאויב שזלזלו בו וגם הוכיחו למה...
מי שבז לאויביו יופתע על ידם כל פעם מחדש; ולהיפך: מי שיודע להעריך את יתרונותיהם, יעשה הכל להיות תמיד צעד אחד לפניהם!
הדוגמה של מונטגומרי וצ'רצ'יל
אלוף משנה אורי דרומי, לשעבר מפקד מערכות, כתב בהקדמה לספר "רומל באפריקה" לוולף הקמן, סיפור המתאר את יחסו של מפקד הארמיה השמינית הבריטית, פילדמרשל (לימים) ברנרד לו מונטגומרי, ליריבו הגרמני מהצד השני של הגבעה, פילדמרשל ארווין רומל.
הסיפור לקוח מתוך האפוס שכתב וינסטון צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה - בפרק שיתאר את יציאתו של מונטגומרי לאפריקה, באוגוסט 1942, בדרכו ליטול את הפיקוד על הארמיה השמינית, לפני המבחן הגדול של קרב אל עלמיין (דרומי, 1987, ע 7):
[תמונתו של הגנרל מונטגומרי משמאל היא נחלת הכלל]
"... מונטגומרי נסע לשדה התעופה יחד עם איזמיי (הייסטינגס ליונל איזמי היה עוזרו הצבאי של צ'רצ'יל בתקופת מלחמת העולם השנייה)... ונשא דברים על המסות והסכנות אשר בחייו של איש הצבא:
אדם מקדיש את כל חייו למקצועו וחי שנים ארוכות בלימוד, צמצום וריסון. אזי, מחייך לו המזל, אור ההצלחה זורח עליו, והוא זוכה להתקדמות. הוא זכה בפיקוד גדול. הוא זכה לניצחון, פרסומו יצא בכל העולם, שמו נישא בפי כל. אזי השתנה המזל. בבת אחת עלה כל עמל חייו בתוהו. יתכן שכלל לא באשמתו, אך הנה הוא מצורף לתוך הרשימה הארוכה של כישלונות צבאיים.
"אבל" הוכיחו איזמיי, "אל לך לראות את פני הדברים באור קודר. צבא מעולה מתכנס במזרח התיכון. יתכן מאוד כי לא צפוי לך כלל סוף מר".
"מה!" זעק מונטגומרי בהזדקפו במכונית. "מה כוונתך? אני הרי דיברתי על רומל"... (דרומי, 1987, ע 7).
מונטגומרי גם דאג שקציניו יהיו מודעים לכבוד שרכש לרומל, ותלה את תמונתו על קיר הקרון שגר בו (האקט, 1987).
גם המפקד העליון של מונטגומרי, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, נהג כבוד רב ברומל. ב- 1941 כינה צ'רצ'יל את רומל בבית הנבחרים "יריב נועז ומוכשר מאין כמוהו עומד מולנו, והרשו לי לומר, מעל למהומת המלחמה, מצביא גדול".
התוצאה: כשהובס רומל על ידי מונטגומרי, הכבוד שלו זכו מונטגומרי וצ'רצ'יל, היה כפול ומכופל!
[בתמונה: רומל נכנס כמנצח לטוברוק ביוני 1942. הכבוד שנתן לחיילים הבריטים השבויים ולמפקדיהם לא נלפ מזה שאלה רחשו אליו...]
ואצלנו - הפוך!
האם יש מה לכבד אצל אויבנו? חד משמעית כן.
מידי שבוע מקריבים עצמם צעירים בעזה על הגדר. הם עושים זאת בלהט, ומתוך נכונות. והפרשנות הישראלית? מאלצים אותם להגיע, דוחפים אותם לגדר, וכמו אספסוף מורעב, הם מתפרצים לגדרות כי הם רעבים. את הרצון שלהם למות ואת סוגיית השהידים אנחנו פוטרים כשיגעון, ופוטרים אותה במילה 'טרור'.
אבל, מה שהם עושים על הגדר למשל, איננו טרור. אלה פעולות של מחאה לאומית, והתמודדות ישירה מול צבא. וההכרה בכך, אינה הופכת אותנו לחסידי העזתים. ההיפך הוא הנכון!
מה עם רצון למות למען רעיון? למען האומה שלהם? רק יהודים יכולים למות למען עמם, ולהוות דוגמה אישית לאלה שנותרו, שהולכים לאורם?
"בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי" - כתב אבא חושי - טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל; בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ, גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל; דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת, רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי, לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם: "לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי". ומוסיף השיר: "בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל רֶגַע, תִּזְכְּרוּ אוֹתִי, כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי, בְּעַד מוֹלַדְתִּי."
אנחנו מטשטשים במתכוון את המציאות, מתייגים אותה כ'טרור' נטו וממסגרים אותה. אז איך נדע להתמודד עימה כנדרש?
מתי רכשנו לעצמנו את התרבות הנפסדת הזו? מתי התפתחה בנו המנטליות של זלזול באויב וביכולותיו, והבעת בוז והתנשאות מניעיהם ולעולמם הרוחני של אויבינו?
כשאנחנו עובדים על עצמנו, גם אחרים עובדים עלינו
הקיבעון הציבורי המחשבתי הזה הוא נכס עבור הפלסטינים וגם עבור מעצבי דעה בתוך ישראל, שמעצבים את ההמון לפי האינטרסים שלהם. אתן מספר דוגמאות:
- "אף צד לא רוצה בעימות... חמאס נגרר"... (מי נגרר, בינתיים?);
- "הם עוד יצטערו שהתחילו... (מי מצטער, בינתיים?);
- "החמאס ספג פגיעה קשה"... (והם מטומטמים כל כך שהם לא מבינים את זה?);
- "הכל בגלל המצב הכלכלי והייאוש...". (ברור... רק נבנה להם נמל ושדה תעופה ונקבל שוויץ במזרח התיכון... לא יתכן שיש להם אג'נדה שהם מאמינים בה??)
- "מסיתים אותם" (ברור. הם טמבלים שנוחים לשטיפת מוח. הרי לא יתכן שיש להם אג'נדה שהם מאמינים בה...)
ושיא השיאים של האמונה בטיפשות הציבור הישראלי היה הספין הבא של בן כספית (ושל אלה ש"הדליפו" לו...), שקישר את התקיפה בבאר שבע למכת ברק, כדי להחליש עמדות התומכות בפעולה צבאית בעקבות תקיפת הפתע הלילית הזו בבאר שבע:
[לכתבה המלאה של בן כספית במעריב, לחצו כאן]
אם הפלסטינים מטומטמים כמו שאנחנו חושבים שהם, אזי מתאים להם להתרשל כך שמכת ברק שיגרה את הטילים. באמת?
- זאת אומרת, שהם חכמים מספיק לייצר את הטילים לבדם, בתנאי מחתרת בעזה, אבל לא לאבטח אותם;
- זאת אומרת, שהם נלחמים בארגונים הסוררים שלא ימרו את פיהם, אבל היושב במרומים, באישון הלילה, שלח את אחד ממלאכיו ללחוץ על המתג?
- זאת אומרת שבדרך פלא הטיל שכוון לגוש דן נפל בים? הרי פגיעה של הטיל הזה משמעותה סוף שלטון חמאס ברצועה. גם ההחטאה הזו היא מעשה ידיו של זה שלמעלה?).
[לדף הפייסוק של בוקר, לחצו כאן]
לא נמאס, שמתייחסים אלינו כאל עדת מטומטמים? לא הגיע הזמן להתנער ולעשות מעשה? חלק מזה הוא, קודם כל, לדעת להפריד בין השנאה שלנו לאויב; לבין ההערכה שלנו ליתרונותיו!
זהו תהליך מורכב, אבל חיוני!
[להרחבת המושג: 'מורכבות', לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- דרומי אורי (1987), הקדמה למהדורה העברית, אצל: וולף הקמן, רומל באפריקה, תל אביב: מערכות.
- סר ג'ון האקט (1987), הקדמה, אצל: וולף הקמן, רומל באפריקה, תל אביב: מערכות.
- צורף יהודה (2007), לכבד את האויב, אימגו מגזין מאמרים, 8/18/07.
- פנחס יחזקאלי (2018), העזתים: בית ספר ליצירתיות, ייצור ידע, 5/5/18.
- פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
- בן כספית (2018), הערכה בישראל וברצועה: פגיעת ברק הפעילה את הרקטות לב"ש ולגוש דן, מעריב, 18/10/18.
