תקציר: עקדת יצחק נחשבת למעשה אמונתי מכונן בשלוש הדתות המונותאיסטיות. פרשני המקרא הרבו לפרשה, וניתן למצוא עליה אין ספור פרשנויות, שלעתים האחת סותרת את רעותה. הפרשנות של קפקא לסיפור העקדה, מסתמכת על הפילוסופיה של קאנט, ובעטיה קפקא מגיע למסקנה כי העקדה אינה עקדה, ואם היא הייתה אכן מתרחשת, על פי פשט פסוקי המקרא, הרי שאברהם היה נכנס לעולם הנצח…

[לקובץ המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות אברהם מייסד האומה, לחצו כאן]

עודכן ב-29 באוקטובר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שניים על פרנץ קפקא באתר 'ייצור ידע'. למאמר האחר לחצו כאן:

• אבי הראל: מגדל בבל על פי פרשנותו של פרנץ קפקא.

*  *  *

המגמה המרכזית בסיפור עקדת יצחק בפרשת וירא בספר בראשית הינה לספר אודות הניסיון הקשה של אבי האומה כדברי הכתוב:" וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" [1]. הניסיון הוא הקרבת בנו יחידו של אברהם – יצחק, והוא מסופר באופן דרמטי למרות שהרגשות של הדמויות בסיפור אינן נחשפות. אברהם ובנו הולכים יחדיו בדרך כלל בשקט מוחלט ללא דו שיח ביניהם. הדומיה הטעונה נקטעת פעם אחת, כאשר יצחק שואל את אביו: "איה השה לעולה?", ואברהם עונה לו: "אלהים יראה לו השה לעולה בני" [2].

בעולם העתיק היו נפוצים סיפורים רבים על אב שהיה מוכן להקריב את בנו, כאשר הסיפור המפורסם ביותר הוא הסיפור על אגממנון[3], שצווה להקריב את בתו איפיגניה כדי להצליח במסעו נגד טרויה, אך בסופו של דבר הומר קורבן האדם באיילה. אולם, רב המרחק בין סיפור זה והדומים לו מסיפור העקידה, שבו עשה אברהם את ציווי האל לא כדי לקיים מנהג או כדי לזכות בדבר מה, אלא כדי למלא את הציווי האלוהי ללא כל פניות אישיות.

סיפור העקידה הפך לסמל של מסירות דתית, ומנגד עורר ביקורת רבה ושימש כחומר נגד היהדות תוך הצגתה כדת ברברית ואלימה. לכן היו פרשנים שטענו כי עקידת יצחק הוא לא אירוע ממשי אלא חלום נבואי [4], ולחילופין, היו שטענו כי מעשהו של אברהם, ברצונו לעקוד את בנו, הפכו לאבי המאמינים [5]. בדברינו הבאים ננסה לפרש את העקידה בזווית שונה.

 פרנץ קפקא [6] (ראו תמונה משמאל), חשף את עקידת יצחק כסיפור שיש בו טעות בזיהוי. למרות שקפקא ידע כי סיפור העקידה נתפש ביהדות בנצרות ובאסלאם כסיפור מכונן אמונה, ולמרות היותו מודע לדבריו של קירקגור בספרו חיל ורעדה [7], העוסק בסיפור האמור, התווה קפקא כיוון פרשני אחר. בכתביו [8], קפקא מנסה ליצור או יותר נכון להכיר את דמותו של אברהם בכלל ואת פרטי סיפור המעשה בפרט.

היות והמדובר במעשה שיש בו אבסורד מוחלט, קפקא רושם בדבריו אין ספור מופעים ואפשרויות כולל דרכי פעולה שמכשילות, הלכה למעשה את הסיפור כולו.

לכן, מעלה קפקא בדמיונו מספר דמויות של אברהם, שכל אחד מהם עוקד את בנו, אולם לא עכשיו, אולי בעוד רגע, אולי מחר ואולי בכלל לא. אחד מאותם הדמויות של אברהם אמנם מתאווה לעקוד את בנו, אולם על פי קפקא הוא טרוד כל כך בענייניו האישיים, שהוא בכלל אינו מוצא זמן להתחיל את המסע לעבר הר המוריה.

אברהם אחר אצל קפקא, ממהר לעשות את ציווי האל ומגיע בזריזות למקום העקידה, אך לאותו אברהם אין בכלל בן. אברהם אחר, מטיל ספק בכך שהאל דווקא פונה אליו. היסוסים אלה, שחלקם כאמור הן בגדר מופע האבסורד כוונתם אחת, והיא – כל הסיפור האמור אינו אלא קומדיה של טעויות וטעות בזיהוי, הן של דברי האל והן של אנשי המפתח בסיפור. לשון אחר עקידת יצחק איה אלא סיפור טיפולוגי ולא אירוע ממשי שהתרחש באמת. העקידה אינה אפשרית, וחוסר אפשרותה לקרות נעוץ בעצם האפיון שלה כאירוע בו אמור לעקוד אב את בנו. למרות שבמבט ראשוני, דבריו של קפקא מעוררים גיחוך במקרה הטוב, או נפסלים על הסף במקרה הרע, הרי שאם נבין את הרקע שעליו קפקא נשען, היחס אל דבריו יקבל תפנית חדה.

כאשר עוברים על כתביו וסיפוריו של קפקא, אנו עומדים חסרי אונים היות שקשה מאוד לרדת לסוף דעתו, או לאפיין כראוי את גיבוריו. קארל רוסטמן, יוסף ק., ק. מודד הקרקעות ועוד רבים אחרים, מייצגים דמויות שבעצם אינן מסוגלות לייצגן כהלכה. הייאוש במציאת פרשנות אודות הדמויות הללו נעוץ ברקע הפילוסופי של קפקא. ידוע שהוא היה אחד הכותבים המובהקים שבישר את המודרניזם המערבי במאה הקודמת. כל עניינו היה במעמדו של הסובייקט. האני החושב של רנה דקארט [9] (ראו תמונה משמאל), קורס אצל קפקא ומשמש כבלם מפני עצם יציאתו מהכוח אל הפועל.

השפה שקפקא משתמש בה אינה שפה לינארית, ודבריו או ליתר דיוק משפטיו סובבים סחור סחור סביב עצמם כך שכל תהליך המתואר אצלו מתרחש בעצם ללא התקדמות ממשית.

קפקא גם מיישם בדרך שלו את דעתו של קאנט [10] (ראו תמונה משמאל), שקבע כי אין זה אפשרי לאדם לתפוס את האינסופי בחושיו. קאנט מרוקן את כוחו של האל המקראי היות ואין הוא יכול להיכלל בגבולות ההכרה האנושיים. אשר על כן, לדעתו של קאנט למרות שהקול האלוהי במעשה העקידה הוא קול ריק, אולם חרף זאת יש בקול זה בעיה מוסרית. קפקא אימץ את הגדרתיו של קאנט בקשר לסובייקט אבל בניגוד גמור אליו הסובייקט של קפקא אינו מקבל את הפירוש המוסרי של קאנט.

אליבא דקאנט, אין אברהם יכול להיות בטוח כי מה ששמע אודות הציווי על העקדה הוא דבר האל, היות ודברים אלה מנוגדים לחוק המוסרי:" ניתן לערוך שימוש במיתוס של הקורבן של אברהם שעמד להקריב...מאחר שכך צווה על ידי האל. על אברהם היה להשיב לאותו קול אלוהי – זה שאין עלי להרוג את בני, דבר זה אינו מוטל בספק, אבל בהיותך התגלות אלוהית – בכך אינני בטוח כלל ולעולם לא אוכל להיות אפילו אם אותו קול ידבר אלי היישר מן השמיים"[11].

קפקא הגם שאינו צובע את הסובייקט רק על פי אמת המידה של חוק המוסרי, קרוב בהשקפתו לדעתו של קאנט, הווה אומר שהאבסורד איננו בגדר האפשר ולכן עקדת יצחק במידה והיא נתפשה באמונה הדתית כדבר הכרחי, הרי שלטעמו של קפקא אליבא דקאנט, המדובר באמונה שמגלמת אבסורד בתוכה, והיא אינה אפשרית בשל היותה נתונה לפרשנות של ריבוי אפשרויות ודרכי פעולה שמכשילים אותה בביצועה הלכה למעשה.

אחרית דבר

עקדת יצחק נחשבת למעשה אמונתי מכונן בשלוש הדתות המונותאיסטיות. פרשני המקרא הרבו לפרשה, וניתן למצוא עליה אין ספור פרשנויות, שלעתים האחת סותרת את רעותה.

הפרשנות של קפקא לסיפור העקדה, מסתמכת על הפילוסופיה של קאנט, ובעטיה קפקא מגיע למסקנה כי העקדה אינה עקדה, ואם היא הייתה אכן מתרחשת, על פי פשט פסוקי המקרא, הרי שאברהם היה נכנס לעולם הנצח.

היות ולא ניתן לשלב בין עקדה מצד אחד, וכניסתו של אברהם לעולם הנצח מהצד השני, מעדיף קפקא לומר כי מרוב האפשרויות אין היא התקיימה כלל ועיקר.

[לקובץ המאמרים על פרשת וירא, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות אברהם מייסד האומה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וירא;
• אוסף המאמרים אודות אברהם מייסד האומה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וירא באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 12/11/19.

[1] בראשית, פרק כ"ב, פסוק א'.

[2] שם, פסוקים: ז', ח' בהתאמה.

[3] אגממנון, דמות מן המיתולוגיה היוונית, שיש בה אולי גם גרעין היסטורי. מלך על מיקני או, לפי גירסה אחרת, על ארגוס. עמד בראש צבא האכיאים בכיבוש טרויה. בעת ההפלגה למלחמה בטרויה, רצה להקריב את בתו איפיגניה כדי לרצות את האלה ארטמיס, על מנת שזו תשפר את כיוון הרוח, אך לפי המיתולוגיה, חטפה האלה את איפיגניה מהמזבח וכך הצילה אותה. במהלך מלחמת טרויה נלחם אגממנון נגד אכילס לאחר שלקח ממנו את שפחתו בריזיס. קורות היחסים בין אגממנון ואכילס מהווים חלק נכבד מאפוס האיליאדה של הומרוס. לאחר שובו ליוון בתום מלחמת טרויה, נרצח אגממנון בידי אשתו, קליטמנסטרה וכעבור מספר שנים נקם בנו אורסטס את נקמתו. גורלו שימש יסוד לטרגדיות רבות. על פי – אנציקלופדית Ynet , מושגים וכתבים.

[4] אבי הראל, ייצור ידע, על מוסר מראה נבואה ואמונה בעקידת יצחק, ייצור ידע, 6 בנובמבר 2015.

[5] אבי הראל, ייצור ידע, סרן קירקגור ושיר הלל לאברהם במעשה עקדת יצחק, 10 בנובמבר 2015.

[6] פרנץ קפקא , סופר יהודי יליד פראג שכתב בשפה הגרמנית ונחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים. בין כתביו הבולטים: הרומנים "המשפט" ו"הטירה", הנובלה "הגלגול" ואחרים. כתביו עוסקים במצבו של האדם המודרני העומד מול מערכות ביורוקרטיות רבות עוצמה, בהשפעת הטכנולוגיה על החברה וברגשות ניכור ואטימות ביחסים בין בני האדם, 1883 – 1924.

[7] חִיל ורעדה הוא מספריו החשובים ביותר של אבי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, סרן קירקגור. הספר נכתב בשנת 1843 ותורגם לעברית על ידי איל לוין ונערך בידי יעקב גולומב. מוקדו המרכזי של הספר הוא אברהם אבינו ומעשה העקידה.

[8] פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, תרגום – שמעון זנדבנק, ת"א, עם עובד, 1998, עמוד 90 ואילך.

[9] על דקארט ראה – אבי הראל, ייצור ידע, האופרה דון ג'ובני  הקשר בין דקארט למוצרט, 18 ביולי, 2018.

[10] עמנואל קאנט, פילוסוף גרמני. נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים. 1724 – 1804. על קאנט ראה:

ע. קאנט, מהי נאורות? כתבים פוליטיים, רסלינג,2009, עמ' 127 - 135.

ירמיהו יובל, קאנט וחידוש המטפיזיקה, מוסד ביאליק, 1973.

ירמיהו יובל, קאנט והפילוסופיה של ההיסטוריה, הוצאת מאגנס, 2002.

שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, הוצאת מאגנס, 1980.

[11] Kant, I , The Conflict of the Faculties, New York, 1979, pp. 115. הקטע בעברית ודיון בנושא האמור מופיע אצל – שלמה בידרמן, מסעות פילוסופיים, ידיעות אחרונות, 2003, עמוד 201.