[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי QuinceMedia לאתר Pixabay]
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
מקורם של נוהגי החג במסורת עתיקת יומין של שבט הקלטי, שחי לפני אלפי שנים במדינות אירופה, אירלנד, בריטניה ,צרפת, בלגיה, גרמניה, אוסטריה והולנד (לפני כיבושה על ידי הממלכה הרומית). המהגרים הקלטים שהגיעו לארצות הברית, הביאו עימם את המנהג לחגוג את סוף הקיץ ואת תחילת החורף ב-1 בנובמבר. שמו של חודש נובמבר בשפה האירית-גאלית הוא סווין, שפירושו סוף הקיץ, ועל שמו נקראו חגיגות הסווין. מדובר בעיקר בחגיגות ובטקסים הקשורים למותו של אל השמש.
כאשר הרומאים כבשו את הקלטים במאה הראשונה לספירה, הם הוסיפו פסטיבלים משלהם של פראליה, להנציח את מותו של המתים, ושל פמונה, אלת היבול.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי susan-lu4esm לאתר Pixabay]
החוגגים נהגו לכבות את האש באח לפני רדת השקיעה, כדי להרחיק את הרוחות ואת היצורים העל-טבעיים מהבית. במקום זאת, הדליקו מדורות בחוץ ולמחרת, עם סיום החגיגות, הדליקו שוב את האח מאש המדורה.[1]
בנוסף, האנשים נהגו להשאיר מנחות קטנות של מזון ומשקה על אדן החלון או מחוץ לבית כדי לפייס את הרוחות ולמנוע מהם להיכנס פנימה.
במהלך החגיגות נהגו להתחפש ולנבא עתידות. האנשים האמינו כי קרבתם של כוחות על-טבעיים בליל החג מאפשרת חיזוי מדויק של העתיד לקרות. מטרת התחפושות הייתה שרוחות הרפאים, הפיות ושאר היצורים המזיקים לא יוכלו לזהות את החוגגים ולפגוע בהם.
בשנת 609 [2] קבע האפיפיור בוניפייס הרביעי את יום כל הקדושים (All Saints Day) ל-1 בנובמבר. אמנם כל יום בלוח השנה הקתולי נושא את שמם של קדוש כזה או אחר, אך ה-1 בנובמבר הפך להיות יום כללי משותף לכל הקדושים והמרטירים.
בשנת 835 החליטה הכנסייה לחגוג את יום כל הנשמות (All Souls Day) ב-2 בנובמבר, כיום זיכרון כללי למתים. יום המתים האמור נחוג בצורה דומה ליום כל הקדושים - במדורות, בתהלוכות ובלבישת תחפושות של קדושים, מלאכים ושדים. שלישיית הימים –ליל כל הקדושים (שהוא שמו הרשמי של ערב החג), יום כל הקדושים ויום כל הנשמות - נקראים חג כל הקדושים.
כאמור, כשהגיעו המהגרים האירופיים לאמריקה, הם הביאו איתם את מנהגי ההלואין. החגיגות התרכזו סביב אסיף היבול בסתיו וכללו מדורות, נשפים, סיפורים על המתים, הגדת עתידות, תעלולים, ריקודים ומוזיקה.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Fotoshautnah לאתר Pixabay]
ההלואין האמריקאי התפתח עם השנים וספג מנהגים ואמונות מקבוצות מהגרים שונות, וכן מן השבטים האינדיאניים הילידים. עם ההגירה הגדולה של האירים, שהגיעו למדינה כתוצאה מן הרעב של שנת 1846 באירלנד, התפשטו החגיגות בכל רחבי ארצות הברית. האמריקאים אימצו את המנהגים האיריים הללו. הם החלו להתחפש בהלואין ועברו מבית לבית כדי לבקש אוכל או כסף, מנהג שבסופו של דבר הפך למסורת תעלול או ממתק. עלמות צעירות נהגו לנסות ולנחש מי יתחתן איתן בעזרת תפוחים, חוטי סריגה ומראות. המנהג לבקש תעלול או ממתק מדלת לדלת נחשב לשיטה שבה יכולים כל חברי הקהילה להשתתף בחגיגות, מבלי להיכנס להוצאות גדולות.
בסוף המאה ה-19 נעשה ניסיון להפוך את הלואין לחג משפחתי וקהילתי יותר בארצות הברית, ולרסן את הקשר לרוחות רפאים, תעלולים, מעשי קונדס ומכשפות. העיתונות ומנהיגי הקהילה בארצות הברית פנו ישירות להורי הילדים וביקשו מהם להימנע מכל דבר מפחיד או גרוטסקי. מסיבות החג התמקדו במשחקים לילדים, בתחפושות חגיגיות ובמאכלי סתיו - בעיקר דלעת, תפוחים ואגוזים.
הרפורמציה ביססה למעשה את היום כחג דתי בין הפרוטסטנטים, אם כי בבריטניה ליל כל הקדושים המשיך להיות חג חילוני. מאז אמצע המאה ה -20 הפכה קרן הילדים של האו"ם (UNICEF) את החג ליום איסוף הכספים עבור תוכניותיה.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי jill111 לאתר Pixabay]
