[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי freeGraphicToday לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

על סבב הלחימה  שהתרחש השבוע  אפשר שיגידו שהכול התחיל בפעולה הישראלית של הכוח המיוחד שנחשף בפעולתו במזרח חאן-יונס.

אלא שברור, שהיקף התגובה של חמאס, בעוצמתו המתריסה, מעורר את התמיהה, איך הנהגת חמאס - שכנראה באמת לא מעוניינת במלחמה - מרשה לעצמה להעז בהסלמה כזו, בהתהלכות ללא מורא  על סף המלחמה? מן הצד הישראלי, מתבקש הסבר, מה באמת מונע את ממשלת ישראל מהוראה לצה"ל, להכריע את איום החמאס?  

השיח הנדוש נוטה להציב את הדיון על "אבדן ההרתעה". אלא שמדד ההרתעה, כמו מדחום לגופו של חולה, מציע רק סימפטום; ואינו מסביר את המצב. משהו עמוק יותר מ"אבדן הרתעה" מניע את ההתרחשות. הנהגת החמאס מכירה בוודאי את עוצמת צה"ל, ואת הפער בייחסי הכוחות לטובת צה"ל. אלא שהיא מבססת את שיקוליה בהתהלכותה על סף המלחמה, על הכרת המגבלות המונעות, לפי שעה, את ממשלת ישראל מקבלת ההחלטה ליציאה למלחמה. בחיכוך הגבול שהובילה הנהגת חמאס מאז האביב, היא למדה את רזי מצוקת המבוך הישראלי, ואת הדרך שבה יוכלו למצות את פוטנציאל המצוקה הישראלית לקידום האינטרסים שלהם.

פתרון שתי המדינות כקיבעון מחשבתי

המחויבות הישראלית לאופק "פתרון שתי המדינות" כאופק יחיד והכרחי, אחראית במידה רבה לסרבול הישראלי בעדכון המפה האסטרטגית.  בהסבירו את חובת ישראל להיפרדות מהפלסטינים הסביר חיים רמון: "אני לא מוכן להפקיד את גורלי לא בידי הפלסטינים ולא בידי הקהילה הבינלאומית. כי לי יש סרטן. השליטה בשטחים היא סרטן; ולכן, לא אתן לאויב שלי להחליט אם לעבור את הניתוח להסרת הסרטן או לא".

[תמונתו של חיים רמון משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי איציק אדרי. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הפלסטינים קלטו היטב את כוח הסחיטה המצוי בידיהם: ככל שנחוץ לישראל למהר להיפרד, כאינטרס ישראלי חיוני למען עצמם, כך הם יכולים לגבות מחיר מלא יותר תמורת המהלך; וכמובן, לדחות כל הסכמה ליישום ההפרדות במגמת שלום ויציבות. במגמה זו, הכורח הישראלי בשימור ההיפרדות שהושגה בעזה, הוא מרכיב במסכת הגורמים שקלעו את מדינת ישראל למלכוד.

זה מה שיצר את הנחת חוסר התכלית במתקפה אל עזה, הרי בשביל מה לכבוש מחדש, אם ממילא מעוניינים לעזוב ולהיפרד שוב במגמת "הם שם ואנחנו כאן"?

מכאן  סבך המלכודת בשני צדי המפה הפוליטית: מן האופוזיציה תקפו את בנימין נתניהו על הפקרת הביטחון, בריסון שכפה על הפעלת הכוח הצבאי למול חמאס. במקביל לכך, ממשיכים לחתור לנסיגה נוספת ביהודה ושומרון, העלולה להחמיר את מצבנו הביטחוני, עד כדי רקטות מקלקיליה אל גוש דן.

לעומתם, לראש הממשלה נתניהו, המבקש מפלט ממגמת שתי המדינות במתכונת כוללת, יש אינטרס בהיווצרות מדינת חמאס עצמאית בעזה; ודווקא רצוי לו לשמר בה את שלטון החמאס. כאן, נקלעה המערכת הישראלית לסבך בלתי פתור. את פוטנציאל המבוך הזה, השכילה הנהגת חמאס למצות בתבונה אסטרטגית ראויה להילמד.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

למי מועילה היפרדות?

בחיפוש מוצא מן המבוך, הגיע העת לקרוא תגר על ההנחה שהיפרדות מרחבית מועילה לישראל.

תומכי הנסיגה מיהודה ושומרון, ובכללם רוב בכירי מערכות הביטחון לשעבר, מתבססים על קונספציה כמעט בלתי מעורערת: ניתן ליטול את הסיכונים, הכרוכים בנסיגה ובהיפרדות המרחבית, כי צה"ל בעליונותו המתמדת יוכל להסיר ביממות ספורות, כל איום ביטחוני מהמרחב ממנו נפרדה מדינת ישראל.

אלא שבמבחן המציאות, הנחה זו מתגלה שוב ושוב כמופרכת. מאז ראשית ימי אוסלו, משהו משמעותי השתנה ביחסיי הכוחות בינינו לבין הפלסטינים. גם בתופעת המלחמה, חלו בעשורים האחרונים שינויים גלובליים. תומכי הנסיגות לא הפנימו משמעותם של שינויים אלה. הערכתם את עוצמת צה"ל, במבחן היעילות והרלבנטיות, למול האיומים המתהווים, לוקה בעקביות בהערכת יתר.

כאן טמונים זרעי הקיבעון המחשבתי הישראלי; באי המוכנות לבחון, עד כמה ההיפרדות כמגמה אסטרטגית מסייעת בעיקר לאויב.

אם נביט על רצועת עזה טרום נסיגת צה"ל, נראה כי אמנם הייתה פרוסה גדר אשר תחמה את הרצועה, אך עיקר כוחות צה"ל פעלו בתוך השטח על בסיס פריסת ההתיישבות, באופן שיצר פוטנציאל מבצעי גמיש לכוחותינו. כוחותינו יכלו להגיע למרחבי האויב מכיוונים מגוונים. כך למשל, למחנות הפליטים במרכז רצועת עזה היה ניתן להגיע מצפון: ממובלעת נצרים; ממזרח: מגבול רצועת עזה; מדרום: מכפר דרום ומאזור יישובי גוש קטיף. בצורה כזו יכולת ההפתעה, הגמישות, הניידות ,השליטה בשטח וחופש הפעולה היו שונים משמעותית מאשר במצב ההערכות לאורך קו הגבול בעוטף רצועת עזה.

הפריסה המרחבית של צה"ל לפני קיצור הקווים, בקיץ 2005, הצריכה את האויב להתמקד במאמצי הגנה מפוצלים. יציאת הכוחות והתבססותם על גדר ביטחון בהערכות קווית, הפכה את הגדר למוקד חיכוך, ויצרה את התנאים להתארגנות החמאס כמערכת צבאית סדורה: בגדודים, חטיבות, מערכי אש ומערכות פיקוד ושליטה. בהיבט זה, ההיפרדות המרחבית סייעה לאויבנו ופגעה בחופש הפעולה של מדינת ישראל.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי qimono לאתר Pixabay]

הטענה המקובלת בקרב  'טכנאי הביטחון' היא כי קיצור הקווים מועיל לביטחון. אלא  שטענה זו, בהשלכתה ליישום מבצעי,  בהתייחסות  למצבנו מול הפלסטינים, שגויה ביסודה. דווקא למערכת הישראלית המגוונת במרכיבי כוח, קיצור הקווים הוא מגבלה. חיכוך במרחב פנימי רב ממדי, כפי שמתקיים כיום ביהודה ושומרון, באמצעות הפריסה ההתיישבותית, מאפשר מיצוי יעיל יותר וחופש פעולה אסטרטגי רחב יותר של כלל מרכיבי הכוח הישראלי. המבוך אליו נקלעה מדינת ישראל ברצועת עזה הוא שיעור רב ערך לשאלת האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל בגיבוש תפיסת היערכותה העתידית ביהודה ושומרון.

בתוך כך, היקף מהלומות האש של חמאס ביום הלחימה, מחייב את  מערכת הביטחון לבחינה מחודשת של המוכנות ללחימה  בשתי זירות או יותר במקביל.   שינוי חמור בתנאיי האיום הפלסטיני ממרחבי יהודה ושומרון, שיצטרף להתעצמות האיום מעזה, עלול לשבש את סדר העדיפויות הבין זירתי - עד כדי ערעור התנאים הנדרשים לריכוז מאמץ לזירה הצפונית בהתפרצות מלחמה כוללת.

שאיפתם של בכירים לשעבר במערכת הביטחון בהם האלוף במיל' עמוס ידלין בתכניתו החדשה, להובלת היפרדות נוספת ביהודה ושומרון, צריכה להדאיג, כביטוי לקיבעון מחשבתי אופייני  לאליטת מעצבי תפיסת הביטחון הישראלית.

הניווט האסטרטגי של מדינת ישראל דומה בעת הזו, למצוקת הניווט במבוך ללא מפה עדכנית. בתאוצת תהליכי השינוי, אנו נדרשים למפה מתחדשת בתהליכי עדכון מתאימים יותר.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

.