[בתמונה: זירת הפיגוע בארמון הנציב, ב-8 בינואר 2017 (קובי גדעון, לע"מ) - המרחק בין פיצוץ רכבי עבריינים לאוטובוסים שמתפוצצים בערי ישראל יכול להיות קצר מאוד!]

[לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 2 באוקטובר 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מישהו צריך להגיד את זה: מי שחושב שההתעצמות הדרמטית של ארגוני הפשע הערביים היא סוגיה פלילית גרידא חי באספמיה.

כדאי לחזור לימי המאבק המזוין הפלסטיני של תחילת המילניום: ביום אחד הפכו כל הפושעים הפליליים הפלסטינים ל"לוחמי חירות".

ארגוני הפשע הערביים הם כוח פלסטיני חמוש, נחוש בעל תעוזה וחסר קווים אדומים, בתוך גבולות הקו הירוק. אנשיהם מילאו תפקיד חשוב בפרוץ מאורעות תרפ"א.

הפוטנציאל הזה מובן לחמאס ולחיזבאללה, ועוד נפגוש אותו בפרעות הבאות. האם אנחנו מבינים מה גדל לנו פה מתחת לאפנו?

[הכרזה: ייצור ידע]

פעם היכרנו רק את משפחות הפשע הערביות ה'חלוצות', ג'רושי וקראג'ה שהיו עסוקים במלחמה המיתולוגית ביניהם. סיום המלחמה אפשר להן להתחיל להתמקד בסביבתם וב'עסקיהם'; כשהכסף הגדול שנמצא בידם הופך אותם למעסיק גדול של צעירים מובטלים,שהפכו ל'חיילים' בשורותיהם... הגדולות שבמשפחות הן:

• משפחת אבו-לטיף מהצפון;
• משפחת עראר;
• משפחת קראג'ה;
• משפחת ג'ארושי;
• משפחת קוטייר עודא;
• משפחת אבו אל-קיעאן, מהפזורה הבדואית בדרום.
• ומשפחת אל-ערייש.

הכל מהסיבות הלא נכונות...

איך הצליחו משפחות הפשע הערביות להתעצם כך?

עוצמת משפחות הפשע הערביות הן התוצאה הבלתי צפויה של הצלחת המשטרה בטיפול בארגוני הפשע היהודיים. כיוון ששטחי המחיה של משפחות הפשע לא נפגעו, הוואקום שיצרה המשטרה התמלא מהר מאוד על ידי 'בחורינו הטובים' מהמגזר.

[להרחבת המושג 'התוצאות הבלתי צפויות', לחצו כאן] [להרחבה על משפחת הפשע ג'רושי, לחצו כאן] [להרחבה על משפחת הפשע קראג'ה, לחצו כאן] [להרחבה על ארגון קוטייר עודא, לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע]

הלחץ המשטרתי הגדול שבו נתונים ארגוני הפשע היהודיים בישראל, בעשור וחצי האחרונים, היווה הזדמנות צמיחה אדירה למשפחות הפשע הערביות משלוש סיבות עיקריות:

1. המשפחות היהודיות נזקקו לבעלי ברית במלחמותיהן נגד משפחות יהודיות אחרות, ו'אין ארוחות חינם'...
2. התערערות מעמד המשפחות היהודיות והיחלשותן, הפך את משפחות הפשע הערביות ליחידות הביצוע של בכירי הפשע המאורגן שברחו מהארץ, וגם של אלה שעדיין כאן; וגם אפשר לנגוס בטריטוריות שלהן.
3. הקשיים שעומדים בפני המשטרה בפיצוח המשפחות הללו גדולים הרבה יותר מהקשיים שבהתמודדות עם המשפחות היהודיות: המבחנה החמולתי מקשה על החדרת סוכנים ו/או גיוס עדי מדינה, וכל חיכוך איתם מהווה מבצע צבאי ממש.

שיעור בהיסטוריה

אין טעם לסקור פה את גודש החומרים המוכיח קשר בין פשיעה מאורגנת וטרור. המבקשים להעמיק מעט יכולים ללחוץ על הלינק למטה:

[למאמר: טרור ופשיעה, לחצו כאן]

[בתמונה: נרקו-טרוריזם. הקשר בין סמים וטרור... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

אסתפק בתזכורת קצרה מההיסטוריה הקרובה שלנו: מהמאבק המזוין של הפלסטינים בתחילת המילניום:

שנת 1997 הייתה שנת שיא, בגנבות רכב בישראל בכל הזמנים. במהלך השנה נגנבו, לא פחות מ - 45,980 כלי רכב, והועברו ל'משחטות' בשטחים. שיא עולמי באחוז של כלי רכב גנובים מתוך סך כלי הרכב  במדינה. הנזק הכספי למשק נאמד בכ - 2 מיליארד $, ונזקי גנבות הרכב, במונחים של תוצר לאומי היו הגבוהות ביותר במשק הישראלי. כמעט כל גנבי הרכב באו מעבר לקו הירוק ו - 90% מהרכב הגנוב הגיע, בסופו של דבר לשם. משטרת ישראל, שרדפה לשווא אחר חוליות גנבי הרכב הפלסטינים, נוכחה, למרבה המבוכה, שרכבים גנובים עוברים את מחסומי צה"ל בקלות. גם במקרים בהם ידעו חיילים שמדובר ברכב גנוב, קיבלו פקודה שלא להסתבך, שכן, מדובר בעבירות "פליליות", ולא ביטחוניות.

פרשנים שונים ניסו להתריע, באותה תקופה, עד כמה ההפרדה בין פשיעה לביטחון הינה מקסם שווא. דן שיפטן, בספרו "כורח ההפרדה", הדגיש, ב - 1999 את הקשר שבין הפשיעה הפלסטינית בישראל לבין הסכנה הביטחונית. הוא הביא לחיזוק דבריו מאמר של זאב שיף ז"ל ב"הארץ", מה – 21 לאוגוסט 1998, שבו גורס שיף, כי "גנבי הרכב הוכיחו שגם הצד החלש יכול להפעיל בלילה אחד עשרות חוליות מאומנות ולגרום נזקים חמורים, לפעמים בלתי הפיכים. במקום לבחור כלי רכב אפשר לבחור יעדים אחרים, ובהם אישיים. גנבי הרכב יכולים להיות מורי הדרך הטובים ביותר לחוליות האלה". הייתה זו נבואה שהגשימה עצמה חלקית, שלוש שנים לאחר מכן.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של דן שיפטן, 'כורח ההפרדה: ישראל והישות הפלסטינית', שראה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה ב- 1999. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

ואכן, מרגע שפרץ המאבק המזוין למדנו, עד כמה מלאכותית הייתה ההפרדה בין הפשיעה לטרור, ומה גבוה היה מחיר ההזנחה וחוסר הטיפול המערכתי בפשיעה חוצת הגבולות. בבוא היום, צמחה פעילות הטרור מתוך התשתית הפלילית. נשק רב נגנב מיחידות צה"ל ומבתים פרטיים, ונאגר בשטחים ליום פקודה. נתיבי ההברחה של סחר בנשים לזנות, ושל סמים, הפכו לנתיבי מעבר למבוקשים ולנשק לרשות הפלסטינית. רכבים גנובים שימשו למכוניות נפץ ולחוליות פיגועים, שחדרו לישראל, וגם לשימושם האישי של מפעיליהם, ושל יתר גורמי הביטחון הפלסטינים בשטחים. חוליות הגניבה הפכו, עד מהרה, לחוליות רצח, שניסיונם בהתחמקות מפעילות המשטרה היה להם נכס בפעילות הטרור שלהם.

המקרה הבולט ביותר היה המצוד, שערכה המשטרה, במהלך ה- 13-14 בנובמבר 2001, בצמתים, ברחובות ובפרדסים של רמת השרון, אחר גנב רכב פלסטיני בשם מחמוד אבו-ג'מוסי. אבו ג'מוסי, גנב רכב מיומן, שנמלט מהכלא הישראלי מספר פעמים, ושתלויים נגדו 38 סעיפי אישום באשמת גניבה, התפרצויות לבתי-דירות, גנבות רכב ושהייה בלתי חוקית בישראל, המיר את "מקצועו", כמו רבים מחבריו העבריינים, והפך למחבל מסוכן וקטלני. בין היתר, הוא ניסה להתנקש בחייו של קצין בכיר מחיל הים, על ידי הטמנת מטען חבלה בביתו.

[בתמונה: כשהמחבל / העבריין אבו ג'מוסי ברח... לכתבה המלאה של ורד כהן-ברזילי בוואלה, לחצו כאן]

להזכירכם: לא רק הפלסטינים בשטחים התקוממו באוקטובר 2000

מדינות שיש בהן מתח דו-לאומי יושבות תמיד לפתחו של הר געש פעיל, וחוות התפרצויות אלימות מידי תקופה. כמו מחלות שתוקפות את גופנו, ההתפרצויות הללו מגיעות בתקופות שהמערכת החיסונית נחלשת.

כל אלה הובילו להתפרצות של אלימות פלסטינית בגבולות הקו הירוק, באוקטובר 2000. היום, מתמקד הזיכרון הלאומי שלנו בהרוגים הפלסטינים. אבל, האמת היא שאלה מאיתנו שהיו כבר בוגרים באותם ימים, זוכרים את תחושת המצור; את סכנת הנסיעה בצירים הראשיים, את החרדות; ואת ההתבטאויות של צעירים ערבים, שמלחמת העצמאות טרם נסתיימה...

המצב בפרעות תשפ"א רק החמיר

'חיילי' משפחות הפשיעה הערביות מילאו תפקיד חשוב בפרוץ מעשי האיבה נגד יהודים בערים המעורבות; אולם כשהוזרמו תגבורות מג"ב והלהבות קטנו, ה קיבלו הוראה לחדול; מפחד לפגיעה מהותית בעסקיהם. המעורבות הזו גררה דרישות מצד גורמים שונים לעירוב השב"כ במאבק בארגונים אלה.

כל מי שסבור שמהומות כאלה לא יחזרו עוד חי בלה לה לנד. גם חמאס וגם חזבאללה מודעים לפוטנציאל החמוש הזה וליכולותיו; ובמלחמות הבאות יעשו בו שימוש יצירתי. בעובדה, זה הופך את האוכלוסיה היהודית לאוכלוסייה היחידה בישראל, שאיננה חמושה ואיננה ערוכה לפרעות עתידיות. 

[הכרזה: ייצור ידע]

נכון. הארגונים הללו חיים בינתיים באחווה וברעות עם ארגוני הפשע היהודיים. אבל, זה ממש לא הופך אותם ל'חובבי ציון', ולמבשרי הפיוס היהודי-פלסטיני...

מה יעשו משפחות הפשיעה הערביות כשההתלהבות והאש והאדרנלין יאחזו שוב במגזר? לאן ינתבו יחידות החיסול האימתנית - שמהלכות היום אימים על עבריינים יריבים במשולש, וגם בצפון תל אביב, ביפו ובבת ים - את פעילותם? מה המרחק בין פיצוץ רכב בנתיבי איילון לפיצוץ אוטובוס או רכבי אזרחים, אם בתוך הערים ואם, למשל על צירים ראשיים כמו כביש 6?

בקבלת החלטות בתחומים של ביטחון לאומי יש כלל אחד חשוב: לעולם אל תבחר באלטרנטיבה, שאינך יכול לעמוד במחיר הכישלון שלה! השלמה עם יצירת כוח ערבי חמוש, נחוש - שמכיר היטב את כוחות הביטחון ואת נקודות התורפה שלהן - היא מצב שמדינה חפצת חיים אינה יכולה להשלים איתו!

[הכרזה: ייצור ידע]

ואנחנו חששנו ממשטרות עירוניות במגזר הערבי...

ביוני 2010 הגיש תנ"ץ ניסים לוי את עבודת הגמר שלו במכללה לביטחון לאומי של צה"ל, שבה בחן את הסיכויים והסיכונים להקמת משטרות עירוניות במגזר הערבי. העבודה מתארת יתרונות רבים לאופציה הזו, למעט אחת: היווצרותו של כוח ערבי חמוש, שמטרותיו הלאומיות לא יהלמו את אלה של השלטון הפדרלי.

דומה שהסיכון שתאר ניסים לוי בעבודתו בטל בשישים, מול זה שכבר צמח ומתעצם מול עינינו: מיליציות חמושות, חסרות מעצורים, בעלות תעוזה רבה ואכזריות רבה, שששות לעימות עם כוחות הביטחון, ומכירות היטב את נקודות התורפה שלהם...

[בתמונה: כריכת עבודתו של תנ"ץ ניסים לוי במכללה לביטחון לאומי]

השב"כ והפשע המאורגן

בעבר, בסוף המאה הקודמת ותחילת המילניום, ניסה שירות הביטחון הכללי (שב"כ) לנכס לעצמו את המאבק בפשע המאורגן. ככל שהתמלאו רחובות הערים הגדולות במטעני חבלה ובאוטובוסים מתפוצצים, פונקו ראשיו במעמד ובתקציבים. אבל עלית אהוד ברק לשלטון ופעמי השלום המתקרב איימו להפוך את הארגון ללא רלוונטי. על כן, הוא החל ביצירת לובי בממשלה להעברת האחריות על הפשע המאורגן ה"עתידי" (המשטרה עוד דבקה אז בגרסה שאין פשע מאורגן...) אליו, ולהפכו לרשות פדרלית למאבק בפשעים על הביטחון הלאומי בתחומי המדינה, נוסח ה- FBI. קריסת הסכמי השלום הפכו את האופציה הזו למיותרת.

ההצעות להפוך את השב"כ לגורם מוביל בתחום המאבק במשפחות הפשיעה הערביות נשמעות כל העת מאז פרעות תשפ"א. כדאי להתחיל לחשוב לשנות כיוון; כי ככל שעובר הזמן, צעדים שיינקטו בישראל אחרי ההתפרצות הבאה עלולים להיות קשים הרבה יותר!

[לכתבה המלאה של עמי רוחקס דומבה ב'ישראל דיפנס', לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), טרור ופשיעה, ייצור ידע, 24/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), התוצאות הבלתי צפויות, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2017), משפחת הפשע קראג'ה, ייצור ידע, 8/12/17.
• פנחס יחזקאלי (2017), משפחת ג'רושי: החיים הטובים בצל החוק, ייצור ידע, 5/12/17.
• פנחס יחזקאלי (2018), קוטייר עודא: אין קווים אדומים, ייצור ידע, 8/1/18.