[בתמונה: יהודה מוסר לתמר את הערבונות בעוד תמר מכסה פניה כדי שיהודה לא יזהה אותה. ציור מאת אחד מתלמידיו של רמברנדט (בסביבות 1650–1660). התמונה היא נחלת הכלל]

עודכן ב- 19 בדצמבר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך ארבעה על סיפור תמר ויהודה. למאמרים האחרים:

• עופר בורין: האומץ להיות אם.
• יוסי פיינטוך: יורשו של ער — סיפור תמר; מדוע הוא שם?
• גרשון הכהן: תמר ויהודה – רגע הרואי של אמת.

* * *

סיפור יהודה ותמר, בפרשת וישב בספר בראשית, הוא יחידה ספרותית עצמאית החוצצת בין מכירת יוסף, לבין סיפורי יוסף במצרים. בין מכירת יוסף לבין ובין ירידת בני ישראל למצרים מפרידים 22 שנים, תקופה המאפשרת לסיפור זה להתרחש. בהמשך דברינו, נביא את הסתייגותו של שפינוזה מכך.

נראה כי בפרק ל"ח, בו מתואר סיפור יהודה ותמר, יש בו הזמנה של הקורא להשוות בין דמויותיהם של יוסף מול יהודה, תוך הקטנת דמותו של זה האחרון[1]. בנוסף, הפרק האמור מלמד כי משפחתו של יהודה נמצאת בסכנת כליה. שלושה בנים נולדים ליהודה, אולם אין להם דור ממשיך. הבכור – ער, מת, ואחיו – אונן ושלה, אינם מייבמים את אשת אחיהם המת. הראשון – אונן, בגלל רשעותו, ואילו השני – שלה, מפאת גילו ופחדו של אביו ממהלך זה. מי שמניע את האירועים לקראת סופם החיובי, היא תמר. היא עוטה חזות של זונה, ויוזמת קיום של יחסי אישות עם יהודה. כאשר יהודה מבין כי תמר הרה ממנו, הוא מציל אותה מעונש המוות שנגזר עליה בגין סטייה מדרך המוסר המקובל. בסופו של דבר נולדים להם תאומים, אשר ממשיכים את השושלת המשפחתית. נראה גם כי פרק ל"ח מנסה גם להבליט את העיקרון התאולוגי של מידה כנגד מידה[2]. כשם שיהודה היה הגורם הראשי להורדתו של יוסף מצרימה, כך הוא ירד ממנהיגותו על שאר אחיו. הפרק מחולק כאמור לשני עניינים מרכזיים, האחד – השתלשלות היוחסין של יהודה, והשני – סיפור יהודה ותמר. הבריח המאחד בין שני חלקים אלה הוא התפתחותו של שבט יהודה.

סיפור יהודה ותמר, מובן הודות לרקע של שני סיפורים מקראיים נוספים, העוסקים במוצאו של שבט יהודה. הכוונה למעשה בנות לוט, שהשקו את אביהן יין וילדו ממנו, ולסיפור במגילת רות. סיפור לוט ובנותיו, מביא לעולם את עמון ומואב, כצאצאים שנולדו מגילוי עריות בין אב לבנותיו. מיותר לציין שדוד המלך מתייחס למואב. מגילת רות, בדומה לפרק ל"ח בבראשית,  מסתיימת ברשימת יוחסין שממנה יצא דוד המלך. בשני המקרים, במגילת רות ובבראשית היבם הוא בן משפחה, הנשים הן נוכריות, תמר כנענית ורות מואביה, ושתיהן מממשות את רצונן באמצעות תחבולה שיש בה אומץ לב ניכר. תמר יושבת מעולפת על אם הדרך:" וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה:  כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה"[3], ואילו רות משיגה את מטרתה בשוכבה למרגלותיו של בועז :" וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב"[4].

סיכום ביניים של הדברים אומר את הדבר הבא: מחבר הסיפור של יהודה ותמר, מביא ידיעות היסטוריות עמומות אודות שבט יהודה. יהודה היורד מגדולתו לאחר מכירת יוסף, יורד מהרי חברון לכיוון שפלת החוף, ושם הוא קושר קשרים עסקיים ומשפחתיים עם הכנענים היושבים שם. הדבר מבליט את בדידותו של שבט יהודה, משאר שבטי ישראל, בגלל ההתיישבות הפלישתית בצפון שפלת החוף של ארץ כנען. בדידות זו מוסברת כאמור על פי העיקרון של מידה כנגד מידה, בגין חלקו הדומיננטי של יהודה במכירתו של יוסף. המפתיע בסיפור יהודה ותמר היא העובדה, שהמקרא, שנוקט בדרך כלל קו נוקשה כנגד נישואי תערובת, כאשר אברהם מחפש שידוך ליצחק, וכאשר יעקב מחפש את אשתו לעתיד בבית משפחתו, כאן יהודה נושא אישה כנענית ואף בנו עושה כן ואין פוצה פה ומצפצף. פרט מפתיע נוסף הנלמד מסיפור זה, הוא הנוהג הקדום של מצוות הייבום החלה גם על החותן שבנו מת ללא בנים. חוק ייבום זה אינו מופיע במקרא, אך הוא ידוע ממנהגים שרווחו במזרח הקדום באותה תקופה[5], לפיהם אב רשאי לייבם את אשת בנו המנוח.

בניגוד גמור להבנת סיפור יהודה ותמר מתוך ההקשר המקראי, בספר היובלים[6] הושמט כל אזכור של קשרים בין יהודה לכנענים.

[בתמונה משמאל: כריכת ספר היובלים: מבוא, תרגום ופירוש לכנה ורמן, שראה אור בהוצאת יד בן צבי, ב- 2015. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

זאת ועוד, בהמשך דבריו קובע ספר היובלים כי לא יתכן כי אב רשאי לייבם את אשת בנו המנוח. אין הכוונה שתמר אסורה ליהודה בגלל שהיא קיימה יחסי אישות עם בניו. הדעה כאן קובעת כי עם מות הבעל מסתיים הקשר בין בני הזוג והאישה מותרת לקרוביו[7]. תמר אסורה ליהודה משום ששלה, בנו השלישי של יהודה  חייב ליבמה.

לכן, ספר היובלים מביא השתלשלות אחרת של המקרה. תמר לא ניתנה לשלה, לכן היא מפתה את יהודה ובגין הריון מיחסים אלה יהודה מורה להוציאה להורג. קודם  ביצוע פסק הדין היא חושפת פריטים השייכים ליהודה, ופסק הדין נגדה מבוטל. היות ותמר על פי ספר היובלים לא הייתה נשואה לבניו, קיום יחסי האישות עם יהודה אינם אסורים, ולכן, למרות שיהודה חשב בתחילה כי מגיע לתמר להישרף על המוקד, הוא מבין את טעותו. ספר היובלים מרחיק את סיפור יהודה ותמר מהסיפור המקראי, בכך שהוא טוען באופן חד משמעי שתמר לא הייתה חייבת ייבום לשלה, משום שמעולם לא הייתה נשואה לאחיו. יחסי האישות עם יהודה היו בעצם מותרים, ולכן התאומים שנולדו אחר כך הם ילדים חוקיים וטהורים.

קריאה מעמיקה של הדברים מביאה אותנו למסקנה כי ספר היובלים מציג בתפיסתו זו זיקה להלכה הכוהנית האומרת – זיקת נישואין נוצרת על ידי יחסי אישות, וחדלה להתקיים שעה שבן הזוג הולך לעולמו.

[בתמונה: תמר מפתה את יהודה. הוראס ורנה, 1840. התמונה היא נחלת הכלל]

בפנים אחרות נדרש סיפור יהודה ותמר, בספר מאמר תאולוגי מדיני[8] של ברוך שפינוזה[9]. לפי דעתו, משך הזמן בין מכירת יוסף לירידת אחיו למצרים, 22 שנים, אינו יכול ליצור את הדרמה הגדולה שיהודה הוליד בזה אחר זה שלושה בנים מאשתו, הבכור בהם נשא את תמר לאישה, ולאחר מותו נושא אותה בנו השני ואף הוא מת. ולאחר כל זאת קרב יהודה ללא ידיעה לתמר כלתו ונולדים לו תאומים. אשר על כן, לדעתו כל האירועים הללו לא קרו בפרק הזמן שספר בראשית מייחס להם, אלא המדובר בזמן אחר לחלוטין. מסקנתו היא שעזרא הסופר שערך את הטקסט המקראי, שתל את הסיפור של יהודה ותמר כאן, בלי שבחן את היתכנותו מהיבט של לוחות הזמנים שבו התרחש.

אחרית דבר

סיפור יהודה ותמר, קוטע את הרצף המקראי של סיפורי יוסף. הפרשנות המסורתית רואה בהפסקה זו לימוד של אחד מהכללים התאולוגיים החשובים – מידה כנגד מידה. יהודה היה מחולל מכירתו של יוסף על כל המשתמע מכך. לכן, הוא יורד ממנהיגותו וגדלותו, ומסתבך באירוע מורכב עם תמר הכנענית. החוק המקראי קובע כאן כי מי שגורם לכאוס הכאוס יפגע גם בו, כך היה בדור המבול ובקרב בוני מגדל בבל. מנהיגות שגורמת לכאוס שלטוני ומוסרי סופה להיעלם.

ספר היובלים מציג אמנם תמונה שונה מהאמור בפרק ל"ח בספר בראשית, זאת בגלל הזיקה הכוהנית שבה נכתב סיפור זה. בנוסף, גם פרשנותו של שפינוזה, הקובעת כי נובלה שכזאת אינה יכולה להתרחש בפרק זמן של 22 שנים, והמדובר בהוספה מאוחרת של עזרא הסופר שלא בדק כראוי את הטקסט ואת לוחות הזמנים שלו, הרי גם אז מסקנת הדברים אודות הנהגה שאינה ראויה שסופה להיעלם עומדת במקומה.

[לאוסף המאמרים על פרשת וישב, לחצו כאן] [אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לאוסף המאמרים אודות סיפור תמר ויהודה והשלכותיו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וישב.
• אוסף המאמרים: 'הכל על מנהיגות'.
• אוסף המאמרים אודות סיפור תמר ויהודה והשלכותיו.
• אוסף המאמרים על 'ספר היובלים'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וישב באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/12/19.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.
• פנחס יחזקאלי (2022), אודות סיפור תמר ויהודה והשלכותיו, ייצור ידע, 7/5/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), ספר היובלים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 25/10/22.

[1] ראה - יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, מעשה יהודה ותמר, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ב, עמודים: 207 – 220.

[2] בבלי, סוטה, דף י', עמוד ב'.

[3] בראשית, פרק ל"ח, פסוק י"ד.

[4] רות, פרק ג', פסוק ז'. ראה גם - י' זקוביץ. בין תמונת הגורן במגילת רות למעשה בנות לוט, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ג', תשל"ט, עמודים: 29 – 83.

[5] חוקי ממלכת חת, סעיף 143, עולם המקרא, דודזון – עתי, בראשית, ת"א, 1998, עמוד 213.

[6] ספר היובלים, מהדורת כנה ורמון,  יד בין צבי, ירושלים,  2015, עמודים: 488 – 490. ספר היובלים , אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל. כמו ספרים חיצוניים אחרים, אף הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. בגילוי מגילות ים המלח נחשפו לראשונה 15 מגילות של הספר בשפת המקור העברית שבה נכתב, רובן מקוטעות

[7] א', שמש. אישות ומשפחה, לגלות נסתרות, ירושלים, תשע"א, עמודים: 183 – 186.

[8] ברוך שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, תרגם – ח. וירשובסקי, מאגנס, ירושלים, תשמ"ג, עמודים: 105 – 106.

[9] ברוך שְׂפִּינוֹזָה, פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים. פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, אותו תפס כיצירה אנושית ולא פרי של התגלות אלוהית. 1632 – 1677.