[בתמונה: פרעה... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי ArtWithTammy לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים באתר בנושא חנוכה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת מקץ, לחצו כאן]

עודכן ב- 11 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת מקץ בספר בראשית, ממשיכה את המגמה של הספר כולו, להציג את החלום כאמצעי להעביר מסרים לאדם. הפעם מתרכז המקרא בפרעה מלך מצרים. ריבוי החלומות האמור הביא את בנו יעקב[1] להגדיר את ספר בראשית כספר החלומות, המתחלקים לדעתו לשני סוגים עיקריים. האחד – חלום בו האל מתגלה אל האדם; והשני – חלום שבו האל מעביר לאדם מסר בתמונה ללא דיבור.

קויפמן[2] מחזק את כיוון פרשנותו של בנו יעקב, ואומר שהחלום במקרא יכול להופיע בשני אופנים, בחלום חידה, הדורש פרשנות והסבר, או בחלום נבואי בו האל אומר לאדם את העתיד להיות. חלום חידה שכזה חולם פרעה מלך מצרים, שאינו מבין את פשרו ולכן הוא מחכה לפתרון שיתקבל על דעתו. לעזרתו מובא יוסף, שכבר פתר בהצלחה את חלומם של שר המשקים ושר האופים.

מטבע הלשון המסיים את חלומות פרעה - ויקץ והנה חלום[3], מופיע רק עוד פעם אחד ויחידה במקרא:" ויקץ שלמה והנה חלום"[4]. מיד לאחר חלומו, מגיעות לפני שלמה שתי נשים שכל אחת מהן טוענת כי התינוק שהובא לפני המלך אף הוא הוא יוצא חלציהן. האתגר העומד לפני שלמה, שצריך להכריע ביניהן נראה כמשימה בלתי אפשרית. פסק הדין שלו מפתיע ונועז, והוא בעצם מתייחס באופן שווה לטענותיהן של שתי הנשים. אשר על כן, הוא מצווה להביא לפניו חרב, כדי שכל אחת מהנשים תקבל את חצי תאוותה בידה. מתגובת אחת הנשים הוא מסיק של מי הילד באמת ובכך הוא מסיים את הסאגה המשפטית הסבוכה.

[בתמונה: משפט שלמה בציורו של פטר פאול רובנס (בסביבות 1617). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הצייר, והוא נחלת הכלל]

לאחר פרסום דבר המשפט ברבים, מתפרסמת חכמתו של שלמה בעם כדברי הכתוב:" וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט"[5]. האם רק בגלל הדמיון הלשוני נבחר פרק זה במלכים א' להפטרת פרשת מקץ? התשובה הפשטנית הינה חיובית. אולם בעיון נוסף יש קשר עמוק יותר בין ההפטרה לחלומות פרעה ויוסף שפותר אותם. כפי ששלמה הוכיח כי קיימת בו חכמת אלוהים, כך גם ביוסף, שפרעה גומר עליו את ההלל במילים הבאות:" הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו"[6]. לשון אחר – המקרא מנסה ללמד את הקורא כי הן פתרון חלומות והן פסיקה משפטית צודקת אינה יכולה להתקיים ללא עזרה אלוהית, שמשמעותה הגעת האדם אל שערי השגת האל השכלית.

חלומות פרעה ופתרונם על ידי יוסף מעלים תהיה גדולה, האם פרעה יכול להיחשב כנביא? בכדי להבין מה היא הנבואה על פי פרשנות ימי הביניים אנו נדרשים להסברו של הרמב"ם בנושא[7].

הרמב"ם מקדיש לנושא הנבואה דיון נרחב המתפרס על פני פרקים רבים[8]. הטון השולט בעניין חלותה - מתן מעטפת טבעית לנבואה. בכיר הנביאים לפי דיון זה הוא משה רבנו, שזכה להשגה נבואית  ייחודית, ודרגתו הנבואית הינה שונה וחורגת באופן איכותי וכמותי מדרגתם של שאר הנביאים.

הרמב"ם מביא מדרג עולה בעניין הנבואה. הדעה הראשונה היא הדעה של ההמון הנבער מדעת שחושב שכול אדם יכול להיות נביא, ללא קשר עם דרגת התפתחותו השכלית, ובמותאם לדרגה מוסרית מחייבת.

הדעה השנייה הינה דעתם של הפילוסופיים שהנבואה היא כשרון טבעי באדם. ברגע שאותו אדם יהיה שלם בשכלו ומידותיו הרי יכול להיות נביא. דעה זו קרובה לדעתם של הפילוסופיים האריסטוטליים- אסלאמיים. לפי אלפאראבי[9] לדוגמא, הפילוסוף הוא אדם שלם בשכלו ובמידותיו. בשל כך הוא זוכה לקבל את השפע הנובע אל שכלו האישי. השפע המגיע אליו מכיל בין השאר את האמיתות העליונות ואת מה שעתיד להיות.

הדעה השלישית היא דעת המקרא וזהה כמעט לחלוטין לדעה הפילוסופית, הגורסת שהנבואה הינה עניין טבעי, פרט להסתייגות אחת- האל יכול למנוע מנביא המכיל בתוכו את כול הנתונים הראויים להיות נביא מלממש אפשרות זו.

[בתמונה: פרעה... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי ArtWithTammy לאתר Pixabay]

לאחר שבררנו את עמדתו של הרמב"ם בנבואה ראוי שנדון בקצרה במהות הנבואה והתממשותה במין האנושי. הרמב"ם אכן מגדיר את מהות הנבואה וחלותה במילים אלה : "...דע כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע השופע מאת האלוה יתברך ויתעלה באמצעות השכל הפועל על הכוח הדברי תחילה, ואחר כן ישפיע על הכוח המדמה, וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו; והעניין ההוא הוא תכלית שלמות הכוח המדמה, וזה- עניין אי אפשר בכול איש בשום פנים, ואינו עניין יגיעו אליו בשלמות בחכמות העיוניות והטבת המידות- ואפילו יהיו כולם בתכלית מה שיוכלו להיות מן הטוב והנאה שבהם- עד שיחובר אל זה שלמות הכוח המדמה בעיקר היצירה בתכלית מה שאפשר..."[10].

כלומר הסיבה המידית לנבואה הוא השכל הפועל. שכל זה לפי אלפאראבי[11] הוא האחרון מתוך  עשרה שכלים נפרדים. הראשון מהם שופע מהאל. השכל השני נאצל מן השכל הראשון וכך הלאה עד השכל העשירי התחתון. שכל עשירי זה קרוי גם השכל הפועל ותפקידיו לפי אלפאראבי הינם בין השאר כדלקמן: להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוח השכלי הטבוע באדם ולהפכו לשכל בפועל- קרי לסייע לשכל האנושי בקליטת המושכלות;  להביא את השפע השופע מאת האל אל שכלו ואל כוחו המדמה של הנביא (או הפילוסוף). לפי דבריו, כאשר שכלו של האדם מגיע לשלמות שכלית ראויה אזי הוא יכול לקלוט את השדר הרציף המגיע מהשכל הפועל. זו מדרגתו של הפילוסוף. ברם, אם השדר מאת השכל הפועל נקלט אצל האדם גם בכוח המדמה אזי אותו אדם הופך להיות נביא. לדעת אלפאראבי על אתר, כוחו המדמה של הנביא מתרגם את האמיתות הבאות מאת השכל הפועל ובעצם מן האל לאילוסטרציה של דימויים וסמלים שונים, המובנים על ההמון.

לפי דברים אלה יוצא בבירור שהנביא חייב להיות בעל השגה שכלית עליונה. השגה זו מורכבת מפרטים גופניים רבים וביניהם- מבנה המוח, מזגו של האדם, הצורך לעבור תהליך לימוד מדעים ברמה מעמיקה, ויתור על תאוות העולם החומרי והבלי העולם הזה, מחשבתו ממוקדת בהשגת האל באופן ממוקד ובלעדי .

פרט לשלמות שכלית, שלמות המידות ושלמות הכוח המדמה, דרוש אלמנט נוסף לאדם שיהפוך לנביא והוא תעוזה או גבורה אישית. בלעדיה קשה לדמיין את הנביאים עומדים ומוכיחים את העם על מעשיהם או לחילופין כיצד מעז נביא אחד לצאת חוצץ כנגד שועי עולם כדוגמת משה רבנו בארמון פרעה במצרים.

היות ורוב הפרמטרים הדרושים לנבואה הינם כוחות גופניים הרי מן הסתם יש הבדלים ניכרים ברמת הנבואה בין אדם לרעהו. ואכן הרמב"ם מונה אחת עשרה דרגות של נבואה אולם ניתן לסדרם בשלוש חטיבות מרכזיות[12].

החטיבה הראשונה מכילה את שתי הדרגות הראשונות בנבואה, המוגדרות על ידי הרמב"ם עצמו כרוח הקודש או כסוג של סיוע אלוהי לאדם. החטיבה השנייה מהדרגה השלישית עד הדרגה השביעית כולל, עוסקת במגוון הרחב של החלום והחיזיון, ושמיעת בת קול .

[בתמונה: פרעה... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי NadineDoerle לאתר Pixabay]

החטיבה האחרונה, מהדרגה השמינית עד הדרגה האחת עשרה, עוסקת בהשגה שכלית מהקל אל הכבד; מהמשל הנראה במראות הנבואה, דרך שמיעת דיבור אלוהי במראה הנבואה, עבור בראיית איש במראה שכזה ולבסוף שמיעת דיבור מפי מלאך וראייתו גם כן במראה הנבואה. זאת בעצם הדרגה הגבוהה ביותר בנבואה, היות והנביא מכיר ויודע את מהות הנבואה- השפע מאת השכל הפועל המגיע לכוח השכלי בתיווך הכוח המדמה. האם המדובר בחטיבה זו בדיבור של ממש בין האל או שליחיו עם האדם? הרמב"ם קובע באופן חד משמעי שלא. כולל הדיבורים הנזכרים בחטיבה זו מתרחשים במראה נבואה בלבד.

בהמשך הדיון בו עוסק הרמב"ם בטיב שליחותו הייחודית של משה, הוא מביא את ההתגברות על התאווה ויצר המין כאבן בוחן פומבי וראשי לאותם אלה המתיימרים לקרוא לעם וללכת אחר נבואתם. רק אדם שהתגבר על יצר זה יכול להילקח בחשבון כאשר הוא קורא ללכת אחר דבריו, ומכלל הדברים אנו מסיקים כי משה רבנו הוא הדמות הסמויה העומדת מאחורי דברים אלה.

אחרית דבר

חלומותיו של פרעה בתחילת פרשת מקץ ופתרונם על ידי יוסף, מכילים בתוכם מטבע לשון מופיעה במקרא רק עוד פעם אחת קודם במשפט שלמה. פרט לדמיון הלשוני המקשר ביניהם, קיים קשר רעיוני האומר שאדם צריך עזרה אלוהית לפתור חלומות שכאלה או לשפוט משפט צדק כפי שאכן שלמה עשה. אין הכוונה כי הוא יקבל הדרכה אלוהית בפועל, אלא הכוונה שמי שחכמתו מרובה, יש לו סיכוי להיות אותו אדם ייחודי שיכול להתמודד עם אתגרים שכאלה.

הרמב"ם שדן בנושא הנבואה, מדגיש אף הוא כי היא יכולה לחול רק על אדם שהשלים את שכלו, והוא התגבר באופן פומבי מהיצר שלו. רק שילוב שכזה יכול להוביל אדם לנבואה. אמור מעתה, פרעה אולי היה אדם משכיל, כבן לתרבות המצרית המפותחת, אולם לומר עליו, על פי המסופר עליו אחר כך במקרא, כי היה אדם מוסרי רב המרחק.

לכן, האפשרות שפרעה היה סוג של נביא אלוהי איננה מתקבלת על הדעת. מה שכן, פרעה הינו על פי המקרא, שליח ההשגחה שמחולל את התוכנית האלוהית לעלייתו של יוסף לגדולה, הגורמת לקיומה של ברית בין הבתרים - אחיו יורדים מצרימה,  משועבדים שם לעבדים, יוצאים ממצרים ביד רמה, מגיעים למדבר סיני בכדי לקבל את התורה, ולבסוף – הגעה לערבות מואב וכיבוש ארץ כנען.

[לאוסף המאמרים על פרשת מקץ, לחצו כאן]

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מקץ באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 21/12/19.

[1] הרב ד"ר בֶּנוֹ יעקב היה רב רפורמי בכמה קהילות בגרמניה ומבקר מקרא מתון ששלל את השערת התעודות.1862 – 1945.

[2] י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א', עמוד 375 ואילך.

[3]  בראשית, פרק מ"א, פסוק ז'.

[4] מלכים א', פרק ג', פסוק ט"ו.

[5] שם, פסוק כ"ח.

[6] בראשית, פרק מ"א, פסוק  ל"ח.

[7] במשנתו של הרמב"ם בנושא הנבואה דנו בהרחבה במקום אחר – ראה – אבי הראל, תופעת הנבואה לפי דעת הרמב"ם במורה נבוכים, ייצור ידע, ספטמבר 2016.

[8] פרקים- ל"ב- מ"ח, של החלק השני במורה נבוכים. בנושא הנבואה יש מחקרים ומאמרים רבים. נתייחס מקוצר המקום לחלקם בלבד. ראה למשל- אריאלי. נ, הנבואה כאתגר של השכל, דעת, 2/3, תשל"ח-ט, עמודים 49- 65, (להלן אריאלי, נבואה); דינסטאג. י', י', הנבואה במשנת הרמב"ם- בבילוגרפיה, דעת, 37, תשנ"ו, עמודים 193- 228; ויסבליט. ש, הנבואה במשנתו של הרמב"ם, מורשתנו, י"ב, תשנ"ח, עמודים 89- 102; לוינגר. י', הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים, 1989, עמודים 21- 55, ועמוד 155;

Altmann. A, Maimonides and Thomas Aquinas- Natural or Divine Prophecy, AJS Review, 3, 1978, pp. 1-19

Diesendruck. Z, Maimonides Lehre von der Prophetie, Jewish Studies in Memory of Israel Abrahams, New York, 1927, pp. 74- 134

[9] ראה- Walzer. R, Al- Farabi on the Perfect State, Oxford, 1985, part 17

[10] מורה נבוכים, חלק ב', פרק ל"ו. המבואות הבאים, לקוחים מאותו מראה מקום, אלא אם כן צוין אחרת.

[11] ראה- הערה 3,  לעיל.

[12] ראה ק. סיראט, הגות פילוסופית בימי הביניים, כתר, 1975,  עמוד 258