[בתמונה: "מצרים ניצלת בידי יוסף", 1827. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Abel de Pujol - Pascal3012. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

[לאוסף המאמרים על פרשת מקץ, לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות']

עודכן ב- 11 בדצמבר 2023

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פרשת מִקֵּץ היא פרשת השבוע העשירית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק מ"ד, פסוק י"ז. הפרשה ממשיכה לתאר את סיפור יוסף ואחיו. היא נפתחת כאשר יוסף מצוי בבור בית הסוהר במצרים. היא עוסקת, בעיקר, במנהיגות...

בראשית, פרק מא'

יוסף פותר את חלומות פרעה. הפתרון הוא המחזור בטבע - אחרי שנים טובות תבאנה שנים רעות. גלגל שמסתובב. יוסף מציע תוכנית, שבה בזמן השנים הטובות. הוא מכין את היכולת להתמודד עם השנים הרעות. לי נראה שהלקח הוא, שבכל משהו טוב יש גרעין של סכנה. צריך לדעת לזהות את הסכנה ולנטרל אותה.

[בתמונה משמאל: יוסף מפרש את חלומותיו של פרעה, ומזהיר מפני שנות רעב. התמונה היא נחלת הכלל]

קשה שלא לקשר את הפרק המאלף הזה לפתרון החלום הישראלי. מה שנחשב לטוב, ההישג הגדול של מלחמת ששת הימים, היה בו גרעין של סכנה שצריך היה לזהות אותה. האמת, שהטוב ההוא הביא כמה גרעיני סכנה שעל אי הזיהוי שלהם אנחנו שילמנו ומשלמים מחירים כבדים:

• הניצחון הגדול טמן בחובו את זרע הרע של היהירות ועודף הביטחון של המנהיגות המדינית והצבאית. והמחיר - הוגש לאחר 6 שנים - מלחמת יום הכיפורים והשבר הגדול שהביאה. (מעניין - 6 ימים: 6 שנים);
• הניצחון הגדול הביא את השחרור של שטחי ארץ אבות; אבל, טמן בחובו את זרע הרוע של הכיבוש והשליטה על העם הערבי החי בישראל (העם הפלסטיני).
• הניצחון הגדול הביא לאמונה, שהינה הינה אנחנו בעוצם ובכוח ידינו מממשים את ההבטחה האלוהית. אבל, האמונה הזו טומנת בחובה את זרע הרוע של אבדן הקשר עם המציאות; ומכאן, אבדן המהות האמתית של האנושיות והיהדות - ואהבת לרעך כמוך וגם אהבת הגר החי בארצך והעמדת חוק אחד לך ולגר.

הגיע הזמן ללמוד מיוסף, להבין שאין טוב בלי רע (הטוב והרע הם שלימות ניגודית או שלימות הניגודים), ולהכין תוכנית "עתיד ישראלי" ראלית, המתחשבת בסביבה ובמציאות. התכנית צריכה להיות ארוכת טווח, מכירה במציאות הסביבתית; ובעיקר, מכירה בצורך להיות צנוע.

אני חושש ששבע השנים הרעות עוד לפנינו, ואין לנו אפילו יוסף אחד לרפואה.

[להרחבת המושג: 'שלימות ניגודית', לחצו כאן]

[דמותו של יוסף בתמונה לקוחה מהציור: 'יוסף חושף את זהותו לאחיו', מאת גוסטב דורה. התמונה היא נחלת הכלל. הכרזה: ייצור ידע]

יוסף עצמו מפתח גם מעט צניעות. את פתרון החלומות של פרעה הוא לא מתיימר לפתור כאילו הוא אלוהים, כפי שנהג בחלומות שר המשקים ושר האופים. הפעם כתוב: טו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ; טז) וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי:  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה.

יוסף מוציא את עצמו מפתרון החלומות של פרעה. "בלעדי" הוא אומר. אלוהים – הוא יענה לך פרעה. קצת צניעות, הרבה שכל ישר!

והשכר? יוסף מונה על-ידי פרעה לנהל את כל המערך הכללי במצרים. ככה מתרומם יוסף מהבור שטמנו לו אחיו, מבית אסורים במצרים, עד להיותו משנה לפרעה: לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ; מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.  מא וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף:  רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

[בתמונה: יוסף במצרים, ציור מאת ג'יימס טיסו. התמונה היא נחלת הכלל]

בראשית, פרק מב' 

יעקב שולח את בניו למצרים "לשבור שבר", כלומר, להביא מזון מפאת הרעב והבצורת שיש בארץ כנען. את צעיר הבנים, בנימין, הוא משאיר אצלו. אחרי אבדן יוסף הוא לא לוקח סיכון: ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי־יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם; ד) וְאֶת־בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא־שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת־אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן־יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן.

יוסף מזהה את האחים ומחליט לדרוש מהם להביא את בנימין, האח הקטן. הוא מפחיד אותם ומאשים אותם בריגול. הוא לוקח את שמעון בשבי ודורש מהם לחזור לכנען ולהביא את בנימין ואז הוא ישחרר את שמעון: יט) אִם-כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם: כ) וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלא תָמוּתוּ וַיַּעֲשֹוּ-כֵן.

מדוע עושה זאת יוסף? מדוע הוא "מתעלל" באחיו? הרי הוא זיהה שהם האחים שלו ואינם מרגלים. קראתי הרבה הסברים - החל מנקמה ועד רצון לאחות את הקרע המשפחתי. ההסבר שלי הוא הרבה יותר פשוט - יוסף בגר והפך למנהל / למנהיג גדול.

מנהל טוב, בנושאים ה-באמת חשובים, אינו מסתפק במה שמספרים לו, אלא יורד לשטח ומוודא את העובדות באופן בלתי אמצעי. יוסף, אינו מוכן לקבל את המילה של אחיו בנושא אחיו הצעיר בנימין. ייתכן שהוא אף חושד שהם עשו לבנימין את מה שעשו לו. לכן, הוא מוצא דרך אלגנטית לגרום להם להביא אליו את בנימין באופן שיוכל באופן בלתי אמצעי לוודא שאכן שלום לאחיו הצעיר בנימין.

יוסף נותן להם מזון רב שיחזירו לכנען ושולח אותם לדרכם ללא שמעון. אבל בבית, יעקב אינו מוכן לתת לאחים את בנימין כדי להחזיר את שמעון: לח) וַיֹּאמֶר לֹא־יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי־אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ־בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

איך תסתיים הדרמה? נחכה לפרק הבא...

ומשהו על יופייה של העברית. המפגש הראשון בין יוסף לאחיו מתואר כך: ו) וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ--הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה; ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל.

• יוסף מכיר את אחיו – " וַיַּכִּרֵם ". שורש נ.כ.ר.
• יוסף מתנכר לאחיו – " וַיִּתְנַכֵּר ". שורש נ.כ.ר.

שתי מילים. אותו שורש. המשמעות הפוכה. מופיעים בזה אחר זה באותו פסוק. והכל קורה בנכר (מצרים). יפה לא? 

[בתמונה: יעקב שולח את בניו למצרים "לשבור שבר", כלומר, להביא מזון מפאת הרעב והבצורת שיש בארץ כנען. המקור: free bible images]

בראשית, פרק מג' 

יהודה, במקרה תמר, החל להתגלות כמנהיג. שם הוא הוכיח שהוא יודע להכיר בטעויות ולקחת אחריות עליהן.

וכאן: בני יעקב חוזרים ממצרים, אליה ירדו לשבור שבר,  ללא שמעון שנותר שבוי בידי יוסף. הם מסבירים ליעקב, שכדי לשחרר את שמעון ולהשלים את משימתם, עליהם להראות לשליט מצרים (יוסף מבחינתם הוא השליט) את בנימין, שאותו סירב יעקב לשלוח אתם למצרים. יעקב מסרב.

בפרק הקודם מנסה בכורו, ראובן, את כוחו בשכנוע. כך כתוב: לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן, אֶל-אָבִיו לֵאמֹר, אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ; לח) וַיֹּאמֶר, לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם.

ראובן מציע ליעקב את בניו כערבון לכך שיחזיר את בנימין ממצרים. יעקב מנפנף אותו – "לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם". הצעתו של ראובן מגונה – אם הוא ייכשל אז בניו יומתו בידי הסבא שלהם. הצעה מגונה שטוב שיעקב דוחה אותה על הסף.

ואז, בפרק שלנו, ניגש יהודה ופונה ליעקב: ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְֹרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלא נָמוּת גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ; ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם-לא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים; י) כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי-עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם;

המספר רומז לנו על כך שהשיחה הזו היא קריטית בדברי ימי האומה, בכך שהפניה של יהודה היא אל "ישראל אביו". לא סתם אביו, לא יעקב, אלא ישראל. הפנייה של יהודה היא פנייה שבה הוא לוקח אחריות אישית – "אנוכי אערבנו". הבדל תהומי בין פנייתו של יהודה לזו של ראובן, הבכור.

[בתמונה: צדקה תמר ממני... יהודה, במקרה תמר, החל להתגלות כמנהיג. שם הוא הוכיח שהוא יודע להכיר בטעויות ולקחת אחריות עליהן. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

ויעקב? יעקב מתרומם לגודל השעה וזו תגובתו: יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים; יב)  וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם--אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא; יג) וְאֶת-אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל-הָאִישׁ; יד) וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת-בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.

התשובה של יעקב ניתנת בשמו החדש – ישראל. שוב הכותב רומז שיש כאן שיחה משמעותית ביותר בחיי האומה. ישראל עונה לקריאתו של יהודה, ונענה לה בחיוב. הוא מוסיף הנחיות מעשיות כדי לעזור לבניו במשימה. ולבסוף – הוא פונה ומבקש סיוע מאלוהים שיפעיל את רחמיו אצל מלך מצרים (יוסף, שיעקב אינו יודע שהוא יוסף). וגם – מקבל על עצמו ישראל את דין ההיסטוריה. "ואני – כאשר שכלתי שכלתי". ברגע הזה העביר יעקב את המנהיגות מידיו והשאיר אותה בידי הדור הבא תחת מנהיגותו של בנו יהודה.

דוגמה אישית ומוכנות לשאת בתוצאות מעשיך הן תכונות בסיסיות למנהיג אמתי! 

"ראשית חכמה למנהיג כי הוא שיקבע את הדוגמה" (סון טסו); והדוגמה החשובה אולי מכולן, היא החשיבות של לקיחת האחריות האישית.

אצלנו, בישראל 2018, אין כלל זכר לאותה מנהיגות אישית של יהודה שעל שמו נקראים אנו יהודים. יהודה זכה להיות השבט המוביל בעיקר משום שיעקב שם ליבו לתכונה המנהיגותית הייחודית שלו. אבל מנהיגינו היום אינם מנהיגים יהודים. איש לא לוקח אחריות על דבר, לבד מההצלחות.

הביטו ביהודה.

חישבו עליו בשנה החדשה.

חישבו עליו כשתיגשו, בפעם הבאה, לקלפי...

בלי שום קשר, אני מצרף כאן קישור לשירו הנפלא של אהוד מנור – "אחי הצעיר יהודה".

פשוט שיר נפלא על אח בכור המבכה את מות אחיו הצעיר יהודה.

בראשית, פרק מד' 

יהודה ממשיך ומגלה מנהיגות. ראינו אותו נעמד מול אביו ומתחייב להחזיר את בנימין. הפעם הוא נעמד מול יוסף, שליט מצרים הכל יכול. יוסף הטמין בתוך שק האוכל והמתנות של בנימין גביע זהב ושלח את אחיו עם בנימין בחזרה ליעקב, לכנען. מיד כשיצאו לדרכם שלח שליחים לתפוס אותם. השליחים מצאו את גביע הזהב באמתחתו של בנימין. יוסף קרא לאחים אליו והודיע להם שהגניבה הזו חמורה מאוד, ומאחר והם נשבעו שמי שגנב יהיה עבד ליוסף, הרי שבנימין יישאר עבד ליוסף והם יחזרו לכנען ללא בנימין.

[בתמונה: אחיו של יוסף מוצאים את גביע הכסף באמתחתם. התמונה היא נחלת הכלל]

ואז מדבר יהודה: טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי. הוא מציע ליוסף שכל האחים יישארו עבדים ליוסף ובכך למעשה לא יחזרו כלל לכנען, ליעקב. האם יהודה כבר הבין שמדובר ביוסף אחיו, המתעלל באחיו? האם העמיד אותו במבחן? הרי אם לא יחזרו לכנען, יעקב ימות ברעב.

יוסף לא משתכנע ומודיע שרק בנימין יישאר אצלו.

אחרי שהדברים לא משכנעים, יהודה עושה צעד קדימה (גם פיסי וגם מטפיסי) ומתקרב ליוסף: יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ.  

ולבסוף, כדי לשים חותמת על נאומו, נאום ההגנה על בנימין ויעקב, יהודה חושף שהוא אישית ערב לבנימין: לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם-לא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. ומוכן גם לשאת בתוצאות ולהישאר במצרים במקום בנימין. לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם-אֶחָיו:

[בתמונה משמאל: יוסף חושף את זהותו לאחיו, ציור מאת גוסטב דורה. התמונה היא נחלת הכלל]

זוהי אחריותיות (Accountability) - המוכנות לקחת אחריות ולשלם את המחיר הכרוך בכך. יהודה משלים מעגל שלם של עליה לדרגת מנהיגות. הוא זה שמדבר בשם האחים מול יעקב ומול יוסף, הוא זה שלוקח אחריות על בנימין, והוא זה שמוכן גם לשלם את המחיר. מידות מנהיגות טובות מפתח יהודה.

מעניין שהתנ"ך - בשונה מהאבות ובשונה מיוסף - לא מתאר את אלוהים כמנחה ושומר על יהודה, אלא נותן לו להתמודד ולצמוח למנהיג לבדו. אכן ראוי הוא למנהיגות.

הגיע הזמן, שאנחנו, הנקראים יהודים על שם יהודה, נתנהל בעולם באופן עצמאי ומציאותי, מבלי לחכות לגאולה (אתחלתא דגאולה היא שקר) ומבלי לחכות למשיחים פנימיים או חיצוניים.

כמו יהודה שניגש ליוסף ובכך תפס יוזמה, כך מדינת ישראל צריכה להיות היוזמת במהלכים פנים-חברתיים ובמהלכים מול העולם. הדברים שלובים זה בזה.

[לאוסף המאמרים על פרשת מקץ, לחצו כאן] [בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [להרחבה על 'אחריותיות', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), שלימות ניגודית, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי, שרית משיח (2017), הכל על מנהיגות, ייצור ידע, 23/9/17.
• פנחס יחזקאלי (2015), אחריותיות, ייצור ידע, 15/11/15.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מקץ באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 21/12/19.