[בתמונה: יוסף מתוודע לאחיו, ציור של פטר פון קורנליוס (1816/7). התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן]

עודכן ב- 17 בדצמבר 2023

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ היא פרשת השבוע האחת-עשרה בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"ד, פסוק י"ח ומסתיימת בפרק מ"ז, פסוק כ"ז. הפרשה ממשיכה לתאר את מסכת אירועי יוסף, ולמעשה בה מסתיים סיפורו של יוסף.

הנושאים העיקריים בפרשה זו:

• סולחה? ותשובתה של רחל המשוררת ליוסף.
• תחילתו של עם.
• הקפיטליסט החזירי הראשון נפגש עם הקומוניזם.

בראשית, פרק מה'

יוסף 'נשבר' ומספר לאחיו שהוא יוסף אחיהם שהם חשבו אותו למת: ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי. נראה כאילו הוא סלח להם על כל מה שעשו לו, ונותן הסבר שזה מעשה ידי אלוהים: ה) וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלהִים לִפְנֵיכֶם:

אבל האם באמת סלח? 

יוסף, כמו אביו וכמו סבו וכמו סבא רבה שלו, מתנשא מעל האחים שלו, ובתוך כל הבכי והסולחה, שולח אותם עם אוכל ורכוש ומבקש שיביאו את יעקב אליו. למעשה, הוא מציע להם לרדת מארץ כנען ולבוא לגור במצרים. גם פרעה בעצמו מבטיח להם את כל טוב ארץ מצרים. הוא לא ילך אל יעקב, הוא לא יחזור לארץ כנען, כי גם ליעקב הוא לא סלח; וגם לבנימין הוא נותן יותר רכוש מלשאר האחים (מעשה אפליה מקובל במשפחה): כב) לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְֹמָלת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְֹמָלת:

[בתמונה: Joseph recognized by his brothers, by Léon Pierre Urbain Bourgeois, 1863 oil on canvas, at the Musée Municipal Frédéric Blandin, Nevers. התמונה היא נחלת הכלל]

אם ראינו את יהודה בפרקים הקודמים מתרומם לרמה של מנהיג, הרי שיוסף לא מגיע לרמה הזו, ונשאר עם מטעני העבר מבלי יכולת להתקדם קדימה.

בפרק הזה, אחרי המאבק הגדול בין האחים לבין יוסף, כשברקע יעקב, מתברר שמבין כל האחים, הראוי להיות המנהיג הוא דווקא יהודה ולא יוסף. יוסף אמנם בעמדת כוח מבחינה חומרית, אך יהודה הרבה לפניו בדרך למנהיגות.

יוסף משתמש במילה "איורש" כדי לתאר מצב בו יישאר יעקב ללא רכוש ואוכל אם לא ירד למצרים, ויקבל את הצעתו: יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב:  פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ, וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ.  

לרחל המשוררת היה מה להשיב ליוסף. היא עושה זאת בשירה "כנרת":

שם הרי גולן, הושט היד וגע בם! בדממה בוטחת מצווים: עצור.

בבדידות קורנת נם חרמון הסבא, וצינה נושבת מפסגת הצחור.

שם על חוף הים יש דקל שפל צמרת; סתור שיער הדקל כתינוק שובב,

שגלש למטה ובמי כינרת; ובמי כינרת משכשך רגליו.

מה ירבו פרחים בחורף על הכרך, דם הכלנית וכתם הכרכום.

יש ימים פי שבעה אז ירוק הירק, פי שבעים תכולה התכלת במרום.

גם כי אוורש ואהלך שחוח, והיה הלב למשואות זרים -

איך אוכל לבגוד בך, איך אוכל לשכוח, איך אוכל לשכוח חסד נעורים?

שם הרי גולן, שם הרי גולן, שם...

[בתמונה משמאל: רחל המשוררת. התמונה היא נחלת הכלל]

.

.

.

.

בבית האחרון, אחרי תיאור נפלא של ארץ ישראל, אומרת רחל – גם אם אוורש (אשאר ללא כל), ואהלך שחוח (אהיה כפופה, עייפה, מרוטה), לא ארד מהארץ, לא אבגוד בה, לא אשכח לה חסד נעורים.

בראשית, פרק מו' 

יעקב יורד למצרים: א) וַיִּסַּע יִשְֹרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלהֵי אָבִיו יִצְחָק. הוא לא יורד לבד, הוא יורד עם כל משפחתו וכל אשר לו. רוב הפרק עוסק בספירת מלאי של מי שירד באופן שיהיה ברור לקורא שכל השבט ירד למצרים. אף אחד לא נשאר או הושאר מאחור.

מודגש כאן גם שיוסף זבח זבחים לאלוהי אביו יצחק. אברהם לא מוזכר. יצחק הוא האב שלא ירד מפני הרעב למצרים; ולכן, ערב ירידת יעקב למצרים, חשוב לקבל גושפנקא דווקא מיצחק! ו) וַיִּקְחוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם וְאֶת-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל-זַרְעוֹ אִתּוֹ; ז) בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל-זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.

השאלה הראשונה שעלתה לי כשקראתי את זה היא: למה כולם? למה לא להשאיר איזה בסיס אחורי בארץ המובטחת, כדי לשמור 'על הגחלת'? הרי אפשר היה להשאיר איזה חלק בארץ עם מספיק אוכל ורכוש ומדי זמן מה, לשלוח עזרה עם הרעב הכבד יימשך.

יש כמובן הסבר פשוט שאומר, שכך היה נהוג אז. השבט תמיד נשאר ביחד. כוחו בקיום המשותף. האדמה שבה תוקעים את יתד האוהל יכולה להשתנות,על פי צורכי השעה. אולם, החשיבות הגדולה היא שתמיד כולם יהיו ביחד, ישמרו זה על זה.

אבל זה אותו יעקב, שכאשר חשש מעשיו אחיו, הוא פיצל את מחנהו לשניים, כדי שלפחות חצי מהמחנה יוכל לשרוד במידה ועשיו יתקוף! זו אותה משפחה שהחליטה מרצונה להפריד בין לוט לבין אברהם, כי הארץ הייתה קטנה על שניהם!

הפעם לא! הפעם המשפחה נשארת מאוחדת. בפעם הראשונה מנסה השבט להישאר מאוחד ולבנות את עצמו כעם. להישאר ביחד, להתמודד ביחד עם הקשיים, ולהבנות כעם אחד. אני באמת לא בטוח שזה הסבר מספק. אני לא יודע אם בימינו הלקח הזה רלוונטי לקיומו של האדם בעולם המודרני, אבל זה נראה לי הסבר אופטימי ומלא תקווה.

ונחזור ליהודה:

הראשון ששולח יעקב להוביל את הדרך לארץ גושן – יהודה: כח) וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן. המסר ברור – יהודה הוא המנהיג העתידי.

פתאום קם אדם בבוקר; ומרגיש שהוא עם, ומתחיל ללכת (אמיר גלבוע)

בראשית, פרק מז'  

יוסף, הילד הקטן שהושלך לבאר ונאסף ע"י עוברי אורח למצרים, עולה לגדולה והופך למשנה לפרעה מלך מצרים. בפרק הזה מתגלה יוסף כגאון כלכלי אשר מנצל את הגאונות הזו כדי להביא עם שלם להפוך לעבדים למלך, לפרעה. העבדים, למרבה ההפתעה, אינם בני ישראל כפי שתמיד חשבתי. העבדים הם המצרים עצמם, שבשל הרעב הכבד (שבע השנים הרעות....) מוכנים ואף מציעים למכור את רכושם ואת אדמתם למלך.

הם מוכנים ויוסף מסכים ועושה זאת. תחילה יוסף לוקח את כספם של המצרים ובתמורה נותן להם אוכל (שאגב הוא אסף ושמר מהגידולים שלהם עצמם): יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר-הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה.

כשזה לא מספיק, יוסף לוקח את המקנה ובתמורה נותן לעם לחם: יז) וַיָּבִיאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם אֶל-יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהוא.

כשזה לא מספיק, יוסף לוקח את האדמה ועבורה נותן לחם: כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָֹדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה.

ולבסוף הוא מכריז - קניתי אתכם! אתם של פרעה! והם מרוצים. ממש מודים ליוסף: כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא-לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה; כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם; כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.

זהו – השלטון, בתהליך מתוחכם ואכזרי הופך את האזרחים לעבדים.

ובמקביל למהלך שעובר על המצרים, הרי שלבני ישראל לא קורה דבר. הם חיים להם בשלווה בארץ גושן כאורחיו של פרעה (עפ"י בקשת יוסף), מקבלים מיוסף את כל כלכלתם ולמעשה מתבססים שם, עד שיעקב חייב להשביע את יוסף שאת גופתו יקבור בארץ כנען - זו הדרך שיעקב מוצא להזכיר לשבט שהבית הוא לא במצרים אלא בארץ ישראל.

בשבילי זה פרק קשה. 

יוסף מתגלה כקפיטליסט חזירי שהשתמש בשיטה הקומוניסטית כדי לרכז את כל ההון (הכלכלי והאנושי) בידי השלטון. פרעה לבד לא העז לחשוב כה רחוק. המצרים מתגלים כחסרי יכולת להילחם על חירותם. דוגמה להרבה עמים שנכנעים לרודנים לאורך כל ימי ההיסטוריה האנושית.

שבט ישראל מתגלה כנהנתן אוהב גולה - זו הנהנתנות שתביא בעתיד את המצרים לקום עלינו. זה גם האיתות לאלפי שנה קדימה לסכנת האנטישמיות האורבת ליהודים בגולה. יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה; יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף.

יש כאן אות אזהרה לכל חברה

חובה לשמור על איזון נכון בין זכויות האדם הבסיסיות למזון, רכוש, חינוך וחופש למול מנגנוני המדינה ופקידיה, שלעתים פועלים באופן שמשכיח את הסיבה לקיומה של מדינה חופשית ודמוקרטית.

בנאום גטיסברג המפורסם, שנשא נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, ב 19 לנובמבר 1863, תוך כדי מלחמת האזרחים, הדגיש לינקולן את מרכזיות האזרח והאדם בחזון האמריקאי:

[תמונתו של אברהם לינקולן, משמאל, הועלתה לויקיפדיה על ידי אלכסנדר גרדנר , והיא נחלת הכלל]

Four score and seven years ago our fathers brought forth on this continent a new nation, conceived in liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal.

that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain - that this nation, under God, shall have a new birth of freedom - and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.

המילים הראשונות בהקדמה ל"חוקת ארה"ב" שנכתבה ב 1776 מדגישות אף הן את מרכזיות האדם במדינה: WE THE PEOPLE; ובמגילת העצמאות שלנו כתוב גם כן על מרכזיות האדם והחובה של המדינה לדאוג לרווחת כל תושביה באופן שוויוני:

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;

ואז הגיע חוק הלאום.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן]