[בתמונה: בית הסודות... כריכת ספרה של מיכל חזון (2014)]

[לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

[נכתב על הספר "בית הסודות" למיכל חזון (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד)]

את הספר המיוחד הזה, בית הסודות למיכל חזון, קיבלתי מדודתי, אחרי מספר פעמים שבן ניסיתי לדובב אותה על חייה, כצעירה יהודיה...

ובאמת, הכל בפנים: מתיאורי המאכלים העיראקיים ועד לאורח החיים, שהזכיר כל כך את הסיפורים שעליהם היו הורי מתרפקים. מיכל חזון מוהלת בספר הזה את הטוב והרע... מערבבת טראומות קשות עם היופי והמרגש שבחיים, ומתבלת במתכונים, מגרי חיך...

אינני נוהג לקרוא רומנים, בדרך כלל, אבל הספר הזה נגע בי חזק!

.

.

[בתמונה: קובה סלק. מתכונים המאכלים העיראקיים פותחים כל פרק ומהווים, על פי עדות המחברת, תפאורה לסיפור עצמו. מקור התמונה: צילום מסך מסרטון היו-טיוב "קובה סלק"]

אני חפץ להדגים לכם, דווקא מהקשה והטראומטי. ביינו מהווה טקס החתונה אירוע שיא של שמחה צרופה. קשה להאמין, שרק לפני פחות ממאה שנה, היה הלילה הזה - ליל הכלולות, אירוע טראומטי וקשה, ובמידה רבה, גם חורץ גורלות, לא רק של הזוגות הנישאים, אלא של של משפחות שלמות.

ביקשתי ולשמחתי גם קיבלתי את אישורה של מיכל חזון להמחיש זאת באחד הקטעים המרתקים והקשים (עבורי) בספר, שבו מתואר ליל כלולות אופייני באותם ימים (חזון, 2014, עמ 68-65):

"...

הרב הצדיק הגדול, כדורי מנשי, הגיע ראשון ואיתו  ה"משתי", שתפקידה היה לבדוק עם אם החתן את דם הבתולין על סדין מיטת הכלולות. היתה זו אשה רזה וחדה כמחט, עינה האחת הישירה מבט חמור קדימה, ועינה השנייה פזלה-בלשה סביב החדר, מחפשת ותרה למצוא בוא ערוות דבר. הרב הצדיק סרב לשתות דבר, מלבד מי לימון, וסימן באצבע לחתן, שנראה הערב אדום, נמוך וכהה מתמיד, לאחר שהגיע מהחמאם חבוט כולו. סאלח הנרגש אחז בשולי הגלבייה הנוצצת החדשה שלו, שהייתה ארוכה למידותיו, ומיהר אל הרב, כשהוא מסתבך בשפעת הבד. בהיעדר אב ודוד לחתן, מיהר מעתוק לגייס שניים ממקורביו שיהיו עדים. אחיו של מעתוק - שהגיעו במיוחד מבצרה - צרחו, "שקט!", והזוג הצעיר הובא בברית הנישואין.

צ'חלה לא זכרה דבר מהטקס. יד אחת רועדת ענדה טבעת על אצבעה. יד אחת הסירה את הרעלה מעל פניה, יד אחת השקתה אותה יין, והיא לא זכרה של מי היו הידיים. אחר כך שמעה קולות צרודים, ספוגי ערק, קוראים בלהיטות: "אל חדר הייחוד!", "אל חדר הייחוד!", וידיים שעירות וחזקות נשאו אותה מעלה-מעלה במדרגות, לצלילי תיפוף ונינה, והדלת סוף סוף נטרקה מאחוריה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי haalkab לאתר Pixabay]

רק אז הבחינה, שלצד בעלה עומדת ה"משתי", סנטרה המחודד כייצול של עגלת קמח, נטוי ומחטט באוויר כאילו היה יד שלישית...

"אתה יודע מה לעשות" פנתה אל סאלח, "או שאסביר לך?"

"יודע, יודע", מלמל סאלח במבוכה, ניו אדומות וכבושות ברצפה.

"ואת הדם, את הדם אל תשכח להראות לי, או שאפר יהיה על פניך, צ'חלה, איימה באצבע רזה וזקורה כסנטרה.

צ'חלה התחלחלה מנוקשותה של האשה ומחומרת מילותיה. אם לא יהיה דם על סדין הכלולות, הזוג צפוי לגירושין וביזיון קבל עם ועדה. היא התפללה בליבה בלהט, "אלוהים, אם יש בך חמלה עלי, אנא עשה שאדמם. אפילו עד אבדן הכרה", והיא נזכרה בנזימה הקטנה, שתמיד אהבה לקפץ בחבל עם הבנות מול חלונה ונהגה לשלוח לה נשיקות באוויר, ובטרם מלאו לה שתיים עשרה כבר חיתנו אותה. כל כך קטנה הייתה, שכרים רבים נערמו על הכסא שעליו הושיבו אותה, כדי שתראה גבוהה ובוגרת. רגליה הקטנות התנדנדו בכיסא ממבוכה והתרגשות, ולא נגעו ברצפה. אך היא הייתה מלאת גאווה על שהתארסה עם איש עשיר, מבוגר ומכובד, שהרעיף עליה שפע ממתקים ומתנות לפני החתונה.

אבל, אחרי הביקור החפוז והמכאיב בחדר הייחוד, שלח אותה לבית הוריה בבושת פנים, משלא נמצא דם על הסדין. נזימה הקטנה טרפה את נפשה בכפה, צללה אל מי החידקל הכהים, ושבועיים עברו עד שהנהר הקיא את גווייתה., כחולה ונפוחה אל החוף. צ'חלה ישבה ורקמה ליד החלון, כשמסע ההלוויה עבר על פניה, ודמעותיה זלגו חמות, בוכות על נזימה הקטנה, ועל משחקי החבל שלא ישובו עוד, ועל גורלן האכזר של נשות בגדד, שלא היה אלא מטבע עובר לסוחר, סחורה מעולה או פגומה...

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי creozavr לאתר Pixabay]

המשתי התכופפה מתחת למיטה ובדקה בכל הפינות הנסתרות, אם אין תרנגולת שחוטה זבת דם מוחבאת שם, מחכה שימרחו את דמה על המצעים, במקרה שהכלה תכזיב. היא הביטה בכלה העומדת, רועדת, בפינת החדר. כל כך יפה. גבר מסוגל בקלות לשקר בשבילה, כדי שלא לבזותה או לגרשה. כלה יפה מאוד.

אולם לא היה זכר לתרנגולת. "אני מחכה פה ליד הדלת. כשתמרו, תודיעו לי מהר", ירתה ויצאה, והותירה אותם לבדם.

צ'חלה בלעה את רוקה. מה עכשיו? סאלח, ארשת פניו רצינית ונודף אדי ערק, הביט בה ועיניו אפלות, כשתי בארות עמוקות.

אפשר לטבוע בבארות האלה, עברה מחשבה מהירה כברק ומפחידה בליבה של צ'חלה, ונדמה היה לה שהיא שהיא שומעת את נשימותיה של המשתי דרך חור המנעול. נחוש להוכיח את גבריותו קבל עם ועדה, ביקש סאלח לגמור את העניין מהר ככל האפשר, ולזכות בתהילה בקרב גברי הקהילה.

הוא הרים את שולי הגלביה שלו ואמר בקול חדש וגם, "בואי". בידו השנייה אחז בשמלתה ומשך אותה אל המיטה. היא איבדה את שווי משקלה ונפלה על המצעים הצחורים, וכמו מתוך חלום, מישהו נשם בכבדות לתוך אזנה. האם הייתה זו רוחה של נזימה הקטנה, שטיפסה ועלתה מהרחוב את הווילון? אולי היו אלה נשימותיה של המשתי החקרנית, המתענגת על המים הגנובים? מי היה לידה? הכל היטשטש בבליל התנשפויות ועייפות ופחד. ראשה סחרחר עליה וגופה חם, וכמו מתוך קדחת, הבזיק בה הכאב לרגע, והיא התבוננה כואבת ומופתעת בדם שניגר מבין רגליה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

בעיניה עלו דמעות שקטות, ובליבה אנחת אכזבה מרה, שלא יצאה אל בין שפתיה ונשארה שם עד יומה האחרון, מבלי שתבוא אל אוויר העולם ותיתן הקלת מה לבעליה. אם כך, זה הדבר. כל כך נמהר ומר הוא, חשבה. אבל אז ראתה את הדם וחייכה בהקלה. לא צפויים לה קלון וגירושים. סאלח ראה את חיוכה וגער בה בזעף: "מה את צוחקת כמו משוגעת? רוצי, תקראי למשתי, ואחר כך תחליפי את המצעים!"

צ'חלה כה נדהמה מהגסות הבלתי מוכרת, ששכחה את הכאב הבוער בין ירכיה, וקמה מהמיטה ברגליים רועדות. הכאב הבזיק שוב. היא התיישבה על שפת המיטה, גייסה את כל כוחה וקראה: "משתי, יא משתי!, היכנסי!" המשתי נכנסה, ולמראה הסדינים המוכתמים שלחה לשונה החוצה כנחש, וקפצה החוצה במורד המדרגות אל חדר האורחים החוגגים. יללות השמחה הדהדו ברחבי הבית הגדול, והנשים, בשמחה פראית, הצטרפו בצהלולי "לילילילילי!"

סאלח ירד בחיוך אל הקהל הצוהל, וצ'חלה דידתה ברגליים פשוקות אל הארון הגבוה והכהה שעמד בפינת החדר, ודמעותיה אילמות ורותחות, נושרות על הסדינים הנקיים."

אל תחמיצו את הספר הזה!

[לקובץ המאמרים על מורכבות האהבה, לחצו כאן]

מקורות

• מיכל חזון (2014), בית הסודות, תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד.