[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי darksouls1 לאתר Pixabay]
[לקובץ המאמרים אודות 'אלימות נגד נשים', לחצו כאן]
עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.
רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.
הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.
.* * *
ב- 13 בדצמבר 2018 התקיים כנס מרתק במכללת אורנים, שניסה לאזן במשהו את השיח המוטה והבעייתי בנוגע לאלימות בין בני זוג. למרות מאמצי המארגנים, הכנס עבר בדממה תקשורתית יחסית. אני לפחות ראיתי כתבה אחת בלבד, אבל היא עסקה עסקה בביקורת נגד הכנס, שכונה 'אנטי־פמיניסטי'. נטען נגדו שמדובר בנרטיב שאינו מתאים למוסד אקדמי, ואני לתומי חשבתי שאקדמיה אמורה לשים תמיד את מכלול ההקשרים הרלוונטיים לבעיה, ולתת לאנשים לחשוב ולגבש דעה בעצמם...
את הכנס מקיים החוג לאזרחות ולסוציולוגיה, והוא ייערך במקביל לכנס בחוג לתקשורת, שם יוצג הצד השני של מפת המאבק באלימות כלפי נשים, בדמות סרטה של הבמאית ענת צוריה “חוקרת”, שעוסק בסוגיית אי־תשלום מזונות מצד גברים ואלימות כלכלית במשפחה כלפי נשים.
[לכתבה המלאה של מור שמעוני במעריב, לחצו כאן]
זה מתחיל מזה שכל השיח בסוגיית אלימות נגד נשים מבוסס על מספרים שהקשר בינם לבין המציאות רחוק מלהיות מבוסס... אין 200 אלף נשים מוכות בישראל ומעולם לא היו !!!. מדובר בנתון שקרי ומעוות, שאין שום גוף מחקרי, טיפולי או ממשלתי שמוכן לעמוד מאחוריו.
הסיבה פשוטה: במדינת ישראל נערך מחקר אחד בלבד בתחום האלימות הבין-זוגית, לפני 20 שנה בדיוק, שסקר מקריית שמונה עד אילת כ-2,400 נשים ומצא שהאלימות, כולל הקלה והקשה, מתרחשת בקרב כ-6% מהזוגות. ההתפלגות מורה שרוב אירועי האלימות הם סימטריים, כלומר שני בני הזוג אלימים זה כלפי זה.
המחקרים מראים, כאמור, כי אלימות בין בני זוג מאופיינת על ידי סימטריה מגדרית והדדיות. סימטריה פירושה שהסיכוי שאישה תכה גבר זהה, ואף גבוה במקצת, מהסיכוי שגבר יכה אישה, במסגרת זוגיות. הנתון הזה מותיר אותנו עם אלפי נשים וגברים שיש לטפל בהם, תוך אבחנה נכונה של הדינמיקה הזוגית. מאחורי המספרים מסתתר בדרך כלל סיפור על אישה ואיש, נרטיב של מפגש זוגי שנקלע למצוקה, עלה על שרטון ונכשל. ובעת שבני הזוג פונים אל הגורמים המוסמכים במערכת בתקווה לקבל סיוע, אפשר להניח מראש איזה יחס יקבל הגבר, ולאיזה יחס תזכה האישה.
צריך להודות: התפיסות החברתיות גורמות לרבים מאיתנו לראות כמעט תמיד וקודם כל את הגבר כאשם, עד שתוכח חפותו; האישה היא לפני הכל קרבן, עד שיוכח אחרת.
זו לא בהכרח מסגרת התבוננות חיובית ויעילה, כי היא יוצרת הקשרים מנטליים מוטים ומטעים. כך נוצר דפוס החשיבה השגוי, שאם אנחנו דואגים לגברים, אנחנו בהכרח נגד נשים; שאם אנחנו מבקשים מנשים לקבל אחריות לחלקן בסכסוך או במחלוקת, אנחנו מעדיפים את האינטרס של הגברים ומקפחים את הנשים.
המחשבה שאם מישהו דואג לגברים הוא מפקיר את הנשים, היא הבעייתית והשקרית ביותר. הדאגה לרווחתם ולשלומם של גברים פירושה דאגה גם לבנות זוגם, זו גם דאגה לאימהות שלהם, לבנותיהם, לכך שאיש במשפחה ובסביבת הזוג לא ייוותר נטוש, פגוע, לבדו וללא מענה.
אולם השיח הציבורי כיום הוא חד-צדדי, מגמתי ומתעלם כמעט לחלוטין מהצד השני של המשוואה. מסעות ההסברה של המאבקים מנציחים את העיוות: הם מסמנים צד אחד כ'אשם', ומתעלמים לחלוטין מאחריותו של הצד השני.
[בתמונה: דברי נשיאת מכללת אורנים, שבה התקיים הכנס. המקור: פייסבוק]
אלימות פיזית נפשית היא מצב מורכב ואמביוולנטי, מאחר שביחסים בין נשים וגברים נמצאת סתירה: מצד אחד יחסים של מתח, ריחוק ועוינות ומצד שני משיכה, אהבה וחיבה.
אין ספק, החיים בתוך זוגיות ומשפחה - שנעשו למקום מסוכן עבור נשים וגברים - הם בעיה חברתית טרגית וקשה. אבל הדרך לפתרון עוברת בהכרה במורכבות הבעיה, בעיקר כשהמציאות לא עולה בקנה אחד עם סטריאוטיפים ותפיסות מושרשות.
