[בתמונה: מומיה חנוטה. הבריטיש מוזיאום. התמונה מאושרת לשימוש - CC BY-SA 2.0 - שהועלתה על ידי Mario Sánchez Prada לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת ויחי', לחצו כאן]

עודכן ב- 24 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

ספר בראשית מסתיים בפרשת ויחי במותו של יעקב הנציג השלישי של האבות. מותו מסמל את ההנהגה החדשה שתקום אחרי תקופת האבות, בראשותם של משה ואהרון.

לאחר מותו, יוסף - המשנה לפרעה - מצווה את הרופאים לחנוט את אביו כדלקמן:" וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל"[1].

המקרא עובר בשתיקה על חניטת יעקב, למרות שהמדובר בנוהג מצרי מובהק. מצרים הייתה מפורסמת ברופאיה וחניטת גופת המת הייתה מנהג מיוחד במצרים. תהליך החניטה היה כרוך כפי שמיד נראה, בהוצאת האיברים הפנימיים, והייתה קשורה לאמונה המצרית בחיי נצח. לצד החנוטים נהגו המצרים להניח מזון בגדים ותכשיטים, כדי לספק למתים את צרכיהם[2]. 

הירודוטוס[3] מתאר זאת כך:" תחילה מוציאים בברל עקום את המוח ושופכים לתוך הראש סממנים שונים. אחר כך מוציאים את המעיים, ממלאים את הבטן בבשמים, שורים את הגופה בנתר שבעים יום, כורכים אותה בסדיני בוץ ולאחר מכן שמים אותה בארון"[4].

[בתמונה משמאל: גופתו החנוטה של רעמסס השני, לשם המחשה. התמונה היא נחלת הכלל]

היות והחניטה הייתה נוהג מצרי, היא לא הייתה ידועה בארץ כנען, וכאשר נחשפו ממצאים ארכיאולוגיים[5] בשטחה המקורי של ארץ כנען המעידים על חניטה או יותר נכון על חיקוי הנוהג המצרי, המדובר היה בשטחים שהיו בשליטה מצרית, או שהיו נתונים להשפעה תרבותית מצרית.

מה קורה בקהילה היהודית במצרים בתקופה הרומית? האם הם חונטים את המתים כפי הנוהג של המקומיים? על כך יש לנו רק את עדותו ההיסטורית של טקיטוס[6] האומר כי גם יהודי מצרים חונטים את מתיהם, בדומה למעשה המצרים[7].

למרות שהמקרא לא מתייחס בשלילה לחניטת יעקב, חז"ל היו חלוקים בדעותיהם במדרש לגבי מעשהו זה של יוסף, כפי שעולה  ממחלוקתם של רבי וחכמים:" למה מת יוסף קודם אחיו? אמר רבי - על שחנט את אביו, חכמים אומרים על שציווה (על אחיו) לחנטו"[8].

לפי רוח הדברים, רבי יהודה הנשיא מתייחס לחניטת יעקב באופן ביקורי עד כדי הענשת יוסף, ואילו חכמים לא תופסים זאת בשלילה, כמו רבי יהודה הנשיא. מן סתם החשש של רבי היה שחניטת יעקב תראה כי מותר לדבוק במסורת המצרית, אשר על כן, על מנת לבדל את היהדות מהתפיסה המצרית, הוא מתייחס בשלילה למהלכו של יוסף.

לאחר חז"ל, המפרשים ופוסקי ההלכה הראשונים, לא ראו כל פסול בתהליך החניטה. את זאת אנו למדים מדברי פרשנותו של הרמב"ן, שמתנצל בפני בנו יוסף על שלא הביא את רחל לקבורה במערת המכפלה, אלא קברה בקבר אחר כדלקמן:" ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה"[9].

זו אינה הגישה החיובית היחידה. הראשונים[10], פסקו כי חניטה מותרת כאשר יש בה צורך לשמר את הגופה בגלל בעיות שונות, כך למשל פסק הרשב"א[11], כי מותר לחנוט אדם שמת בפתאומיות, וייקח זמן עד שיהיה ניתן להביאו לקבורה מסודרת. במקרה כזה אין מניעה לבצע חניטה בגופה לדעתו, והסימוכין שהוא מביא הוא ממקרה חניטת יעקב בפרשתנו[12]. אמנם לא היה מדובר בחניטה בדומה לחניטה המצרית, היות ותהליך החניטה המצרי פס מההיסטוריה. במקרה האמור, המדובר היה בנתינת סיד על הגופה, בכדי שלא תסריח עד הבאתה לקבר מסודר, אולם ההיתר הבסיסי לכך נובע מההיתר שלו לחניטה בתוצרתה המצרית הקדומה.

[בתמונה: מומיה חנוטה. הבריטיש מוזיאום. התמונה מאושרת לשימוש - CC BY-ND 2.0  - שהועלתה על ידי Sureshkumar Varadarajan לאתר flickr]

אחת הסיבות המרכזיות שאין הרשב"א ושאר פוסקי ימי הביניים רואים בעיה בתהליך החניטה, היות והיא נתפסת כתהליך רפואי רגיל, שיש בו סגולות רפואיות, ללא כל סממן של פולחן אלילי. אין אנו יודעים מתי הפכו המומיות לבעלי סגולות רפואיות, אך הדבר מתועד במקורות ימי ביניים שונים[13].  אזכור מפורסם של חומר הנקרא מומיא המופק מגופות החנוטים, ואשר מיוחסות לו סגולות רפואיות מיוחדות, מופיע בכתביו הרפואיים של הרמב"ם[14], כמו גם במקומות רבים אחרים[15].

חומר זה היה  מותר לפי פוסקי ימי הביניים[16] במסחר ואף למאכל בתור תרופה, כאשר היה צורך גדול להיעזר בו לריפוי מחלות שונות.

אחרית דבר

לאחר מותו של יעקב מצווה יוסף לחנוט את אביו כפי הנהוג במצרים. המקרא אינו רואה בכך כל בעיה, ולא קובע כי הדבר אינו ראוי. בחז"ל יש שראו בכך מעשה בעייתי, שעליו נענש יוסף. בימי הביניים, כאשר תהליך החניטה כבר לא היה מצוי, הפוסקים התירו להשתמש בטכניקות שלו בכדי לשמר גופות של נפטרים שייקח זמן להביאם לקבורה מסודרת. יתרה מזאת, בימי הביניים רווחה האמונה כי החומר המופק מהמומיות הנקרא מומיא, יש בו סגולות רפואיות רבות, ובשל כך הוא הותר בשימוש. בעת החדשה, נוהג זה פחת, אולם פרח נוהג חדש שייחס לחלקי המומיות כוח מאגי רב עוצמה. הדבר נאסר על ידי הפוסקים, שוב לא בגלל תהליך החניטה, שבו לא ראו כל פסול, אלא בשל הרצון לקעקע את הפן המאגי אלילי שייחסו לחלקי מומיות אלה.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת ויחי', לחצו כאן]

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2020), פרשת ויחי באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 4/1/20.

[1] בראשית, פרק נ', פסוק ב'.

[2] י. ליבוביץ,  אנציקלופדיה מקראית, כרך ג', ירושלים, תשי"ח, עמודים: 211 – 215.

[3] הֶרוֹדוֹטוֹס מהליקרנאסוס, היסטוריון יווני המכונה אבי ההיסטוריה, המאה ה-5 לפנה"ס.

[4] הירודוטוס. היסטוריה, ת"א, 1998, עמוד 86 ואילך.

[5] האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, עורך – א', שטרן, כרך ג', ירושלים, 1992, עמוד 1124.

[6] פוּבּליוּס קוֹרנליוּס טקיטוּס, סנאטור רומאי והיסטוריון של האימפריה הרומית. נחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה. המאה הראשונה לספירה.

[7] טקיטוס, דברי הימים, ירושלים, תשכ"ה, עמוד 202.

[8] מדרש בראשית רבה, מהדורת אלבק, עמוד 1286.

[9] פירוש הרמב"ן על התורה, בראשית, פרק מ"ח, פסוק ז'.

[10] ראשונים, כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד.

[11] רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת ,מגדולי חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים. 1235 – 1310.

[12] ר' שלמה בן אדרת, שו"ת הרשב"א, כרך א', סימן שס"ג.

[13] זהר עמר, אפרים לב, רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה, ת"א, תש"ס, עמודים: 138 – 139.

[14] רמב"ם, פרקי משה ברפואה, מהדורת מונטנר, עמוד 262.

[15] אפרים לב, זהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמודים: 228 – 229.

[16] ראה – ר' דוד בן שלמה אבן זמרא, שו"ת הרדב"ז, כרך ג', תשובה תקמ"ח.