[בתמונה: התעלמות... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]
[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' והוא מובא פה באדיבות nrg.co.il, באישור מערכת העיתון והמחבר]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
מדוע האליטה הביטחונית בישראל מתעלמת מפוטנציאל האיומים הצפוי בנסיגה מיהודה ושומרון?
רשימת בכירי מערכת הביטחון לשעבר המבקשים בשם מומחיותם נסיגה והתכנסות כמעט מלאה לקו הירוק, מעוררת תמיהה. במשך עשרות שנים - וגם בבסיס גישתו של ראש הממשלה יצחק רבין ליישום הסכמי אוסלו, (כפי שביטא בנאומו האחרון בכנסת - 5.10.1995) - עמדה ישראל על דרישתה לגבולות בני הגנה. ההכרה בהעדרם של תנאיי ההגנה בגבולות הקו הירוק - בעיקר ברצועת החוף - קיבלה ביטוי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, גם בחוות דעת רשמית של הפנטגון בפירוש להחלטת 242. המטה הכללי האמריקאי הגדיר אז את השליטה הישראלית בגב ההר בהרי השומרון ויהודה, כתנאי הכרחי להגנת מדינת ישראל. קשה להסביר כיצד קבוצת "מומחים" כה מכובדת ומנוסה בעשייה הביטחונית, סוטה בצורה כה מובהקת ממוסכמת יסוד ביטחונית כה בסיסית?
[בתמונה: למה הם מתעלמים... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Tumisu לאתר Pixabay]
עוד בהיותי במדים כחבר המטה הכללי, כתבתי ודיברתי על משמעות הצורך הקיומי לגבולות בני הגנה. נדרשתי לכך בחוות דעת שהגשתי לרמטכ"ל דאז, שאול מופז בשנת 2000 לאחר קמפ דיוויד ושיחות טאבה, שם התרחשה התפנית הקריטית בוויתורו של ראש הממשלה אהוד ברק על אחיזה ישראלית בבקעת הירדן. מאז פרישתי לפני כשלוש שנים, אני מתמודד בכל במה אפשרית על הצגת עמדתי. ההתעלמות העקבית של מומחים שוחרי הנסיגה משיקוליי יסוד ביטחוניים, ראויה לברור נוקב בשיח הציבורי.
הופעתי לדוגמה, יחד עם האלוף במיל' עמי איילון (ראו תמונה משמאל), בכנס האינטרס הלאומי שקיימה תנועת 'ישראל שלי' לחשיבה אחרת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בנאמנות לכותרת הדיון: "הממד הביטחוני", התמקדתי בשיקולים הביטחוניים המחייבים את מדינת ישראל לשמר שליטתה בצירים ובשטחי המפתח - שטחי C - שעדין מצויים בידה ביהודה ושומרון. דילגתי במכוון על היבטים אחרים בסוגיה, משמעותיים לא פחות. עמיתי לדיון האלוף איילון, פשוט התעלם מטיעוניי הביטחוניים והפליג אל היבטים אידאולוגיים: קרא להבחנה בין מלחמתנו הצודקת להגנת קיומנו בגבולות הקו ירוק, לבין מלחמתנו הבלתי צודקת למען אחיזה במרחבים שמעבר לקו הירוק.
הנוכחים באולם חשו היטב בהעדרו של דיון ענייני בשאלה הביטחונית. עבורי, הייתה זו חוויה מוכרת. אילו דיברתי על חשיבות יהודה ושומרון לחזון גאולת עם ישראל, אפשר היה להבין התחמקות מעימות ערכי; אבל, הייתה זו התחמקות מדיון ענייני בשיקולים ביטחוניים מובהקים. כבר זמן רב אני מבקש להסביר, כי מבחינה ביטחונית - לנוכח ההתפתחויות החדשות בתופעת המלחמה ובדפוס האיום הצבאי ההולך ועוטף את מדינת ישראל מכל עבריה, בהכוונה איראנית - גם אם ממש נחפוץ כולנו להצטמצם לרצועת החוף, אין למדינת ישראל יכולת להבטיח בתנאים אלה את ביטחונה. זו טענה המצויה במלואה בשדה הביטחוני. ביישום רעיון שתי המדינות, על פי מתווה קלינטון, המכתיב למדינת ישראל נסיגה כמעט מלאה, לקווי 67, ישוב קו הגבול וקו ההערכות הקדמי של צה"ל, להשתרע למרגלות ההרים, בתוואי כביש 6, כמרחב הגנה ארוך וחסר כל עומק, הנתון כולו תחת איום אש תלולת מסלול ואיומיי פשיטה מפתיעים, ללא כל טווח התרעה.
מאז סיום מלחמת העצמאות והתייצבות מדינת ישראל בקווי שביתת הנשק, הידועים כגבולות 1967, היה ברור להנהגה המדינית ולמטה הכללי של צה"ל, כי בקו הגבול המזרחי ברצועה הצרה והארוכה של מישור החוף, לא מתקיימים כלל התנאים הנחוצים למגננה. מתוך הבנה זו, התבססה תפיסת הביטחון של בן גוריון על העתקה מהירה של המלחמה אל שטח האויב, במעבר מידי למתקפה; אלא שמשהו עמוק ומקיף השתנה בתופעת המלחמה, ומשנה את יחסיי הכוחות בין צה"ל לבין יריביו. בתנאים החדשים, למול אפשרות להערכות האויב בצורת המלחמה החדשה, דוגמת חמאס וחיזבאללה, באפשרות למלחמה במקביל בזירת הצפון, בזירת עזה ובזירת יהודה ושומרון, התנאים שאפשרו לצה"ל את מתקפת הבזק ביוני 67, אינם קיימים יותר.
[בתמונה: מישור החוף - מרחב הגנה ארוך וחסר כל עומק, הנתון כולו תחת איום אש תלולת מסלול ואיומיי פשיטה מפתיעים, ללא כל טווח התרעה. צילום מסך מסרטון היו-טיוב: 2 דקות על ישראל]
מאז הושג הסכם השלום עם מצרים נבנה צה"ל להכרעה בזירה הצפונית, מתוך הנחת תנאים אסטרטגיים לריכוז המאמץ לזירה זו. גם תהליך אוסלו התבסס על ההנחה, שאיומי הזירה הפלסטינית מעזה ומיהודה ושומרון, יאפשרו להמשיך להתייחס לזירות אלו כזירות משניות. כאן מתפתח היסט, המטלטל את מערכת הביטחון הישראלית: האיום שהתפתח מעזה, הגם שעדין נותר משני בהשוואה לאיומי הזירה הצפונית, מחולל סדקים בתשתית התפיסה הישראלית להפעלת הכוח במלחמה. המגמה להיפרדות מן הפלסטינים ולנסיגה מתכנסת לקווי 67 מול רצועת החוף, עלולה להוסיף זירת לחימה נוספת בדפוס חמאס עזה, לפתחה של תל אביב. כדאי להזכיר כי במבחן המציאות, למול האיום שהתהווה ברצועת עזה, במורכבות השיקולים העתיים, למרות עליונותו של צה"ל, ההתמודדות לשימור ביטחון ויציבות הפכה למורכבת ביותר.
מאז ראשית ימי אוסלו, משהו משמעותי השתנה ביחסיי הכוחות בינינו לבין הפלסטינים. תומכי הנסיגות, לא רק שלא הפנימו משמעותם של שינויים אלה; אלא שאף מתחמקים מדיון בהם. הערכתם את עוצמת צה"ל במבחן היעילות והרלבנטיות, למול האיומים המתהווים, נראית כלוקה בהערכת יתר. ככל הנראה, הצורך להתכנסות לגבולות 67, כה דומיננטי ומרכזי בתפיסתם, עד שאינו מותיר מקום להטלת ספק ביכולתו של צה"ל להבטיח את ביטחון ישראל למול פוטנציאל האיומים. לפנינו מעגל קיבעוני טיפוסי ללא יכולת לקבוע היכן מתחיל: מתוך הדבקות במגמת הנסיגה, התקבעה הנטייה להכחשת פוטנציאל האיומים תוך כדי הערכת יתר לעוצמת צה"ל. בהמשך המעגל, מתוך הערכת יתר לעוצמת צה"ל, מוכנים ליטול את הסיכונים הכרוכים בנסיגה כמעט מלאה לקוי 67.
סביב למדינת ישראל, הולכת ומתהווה מגמת איום חדשה בשיטת לחימה החותרת בהגיונה לעקיפת תחומי העליונות המסורתיים של צה"ל. האיומים העלולים להתפתח לאחר נסיגה, למול רצועת החוף הצרה, חמורים במשמעויותיהם מאלה שהתקיימו לפני יוני 1967. נותרה השאלה שאין לה הסבר: כיצד קורה שטובי בוגרי מערכות הביטחון לוקים בעיוורון אסטרטגי כמעט כרוני? עם כל הכבוד שהציבור הישראלי רוחש לתהילת עברם של טובי המפקדים, הוא חייב להטיל ספק בהילת מומחיותם. יש לתבוע אותם לדיון ביקורתי נוקב, באמות המידה הביטחוניות, שבשמן הם מטיפים לנסיגה!
