[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Fanette לאתר Pixabay]
ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.
* * *
הפרק האחרון בסדרה המרתקת "סליחה על השאלה" עוסק באסירים משוחררים, ומאפשר הצצה לחוויית הכליאה וקשיים של אסירים משוחררים.
הפרק גדוש בהתייחסויות לנושאים המהדהדים מחקרים רבים בתחום הקרימינולוגיה, בין היתר:
- מוטיבציה לעבריינות;
- יחס בין עבריינות לגיל;
- חוויות הכליאה;
- סטיגמה והקשיים הייחודיים עמם נאלצים להתמודד אסירים משוחררים;
- וגם, אפשרות להתרשם מהבדלים בין עבריינות של גברים ועבריינות של נשים.
מכאובי המאסר
מעניין להשוות את ההתייחסות של המרואיינים לחוויית הכליאה להתייחסות של מחקרים סוציולוגים שנערכו במחצית המאה ה-20 בבתי כלא בארצות הברית, ותרמו רבות להבנת חוויית הכליאה של אסירים ולעיצוב המושג 'תת תרבות אסירים'.
אחד הראשונים בסדרת מחקרים זו היה הסוציולוג דונלד קלמר שערך בסוף שנות השלושים מחקר סוציולוגי שהתבסס על כניסה לכלא ותיעוד חיי האסירים. קלמר תיאר את קיומה של תת־תרבות של אסירים ואת תהליך החִברוּת שעוברים אסירים חדשים במהלכו הם לומד להתמודד עם חיי הכלא ומאמצים דפוסי התנהגות שיסייעו להישרדותם בסביבה החברתית הזו – תהליך אותו כינה קלמר 'התכלאות' (Prisonization).
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי mz-Alph לאתר Pixabay]
[להרחבת המושג: 'התכלאות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'תרבות ארגונית של אסירים', לחצו כאן]
מושג זה שימש את הקרימינולוג גרישם סייקס במחקר מקיף שערך ב־1958 בבית כלא בדרגת אבטחה מרבית בניו ג'רסי. באמצעות תיאור שגרת החיים בכלא מנקודת המבט של האסירים המחיש סייקס את האופן בו משפיעה הכליאה על כל רובדי החיים. הוא ניסח חמישה מישורים של מכאובי מאסר (Pains of Imprisonment) אותם תיארו אסירים כגורמים למצוקה ולחסך:
- חסך בחירוּת אינו מתבטא רק בהרחקת האסיר מהחברה, אלא גם בצמצום חופש התנועה בתוך הכלא והגבלתו למרחבים מוגדרים, בהתאם לסדר יום מוסדי כפוי וקשיח.
- חסך ברכוש אישי וביכולת לרכוש שירותים כופה על האסיר חיי מחסור, מפשיט אותו מסממני סטטוס ומצמצם את אפשרות הביטוי האישי.
- חסך במערכות יחסים עם נשים מתבטא הן בחסך ביחסי מין והן במועקה נפשית שנוצרת בשל חיים בחברה גברית בלבד. מעניין לציין כי בעקבות ממצא גברה המודעת בדבר החשיבות של שילוב נשים כחלק מסגל הכלא.
- חסך בתחושת אוטונומיה נוצר מחיים במערכת כללים כפויה, הנחווית פעמים רבות כשרירותית. ארווינג גופמן, שפיתח רעיון זה מספר שנים מאוחר יותר, תיאר גם הוא את אובדן האוטונומיה כהשפלה מתמשכת, שבה העצמיות של האסיר מתגמדת והוא חווה חזרה כפויה לתחושה של חוסר אונים יָלדִי.
- חסך בתחושת ביטחון נובע מאופיים הכוחני והאלים של היחסים בין האסירים, המחייב את האסיר להגן על עצמו. בהקשר זה חשף סייקס גם תופעות קשות שאלימות פיסית ומינית בין האסירים.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי 25621 לאתר Pixabay]
[להרחבה על כאבי המאסר של אסירים, לחצו כאן]
סייקס טען שתת התרבות המתפתחת בכלא מחייבת את האסירים לאמץ קוד התנהגות של נאמנות לאסירים אחרים, חוסר אמון כלפי הסוהרים ועובדי הכלא, אי התערבות בענייניהם של אחרים, קשיחות והימנעות מהבעת רגשות. (עבריינות ואכיפת חוק, עמ' 256-257).
האם הכאב מפחית עבריינות?
אחת השאלות המרכזיות השזורות במהלך כל הפרק היא האם הכלא תורם לשיקום האסירים ולהפחתת עבריינות? נדמה כי כל המרואיינים סבורים שתקופת המאסר (לפחות המאסר האחרון) תרמה להפסקת ביצוע עבירות. חלקם מתייחסים לאפקט מרתיע שיש למכאובי המאסר וחששם לחזור ל"כף הקלע" כלשונם, וחלקם לתובנות טיפוליות ולתחושות חרטה שהתגבשו במהלך המאסר. אך בסוגיה אחרונה זו הפרק עלול להטעות. עבור כל המרואיינים חלפו שנים רבות מאז סיימו את תקופת המאסר והם אכן לא חזרו וביצעו עבירות. הפרופיל של חלק גדול מהם מתאים לפרופיל של עבריינים חד פעמיים או למאפיינים התורמים לחדילה מעבריינות: הם נשואים ומגדלים ילדים, מבוגרים יחסית וחלק לא מבוטל מהם עברו עבירות כלכליות מטבען.
התמונה המלאה על פי שירות בתי הסוהר
נתוני שב"ס מלמדים כי כ-40% מהאסירים המשתחררים מהכלא חוזרים למאסר במהלך חמש השנים מיום השחרור, כמעט מחצית מהם (17% מהאסירים המשתחררים) חוזרים למאסר בתום שנה מיום השחרור.
אחוז הנשים החוזרות למאסר בתום חמש שנים הוא מחצית מהגברים (כ-20%).
אחוז החוזרים למאסר יורד באופן משמעותי ככל שגיל האסיר בעת השחרור עולה: מעל 60% מהקטינים חוזרים למאסר בתחום חמש שנים; 50% מהאסירים המשתחררים עד גיל 25; 35% מהאסירים שמשתחררים גיל 40 ל-50; ורק 20% מהאסירים המשתחררים מעל גיל 60.
ההסתברות של אסירים משוחררים לחזור לכלא נמצאת בהתאמה גם למשך המאסר:
במאסרים של בין חצי שנה לשלוש שנים ההסתברות לחזור למאסר תוך חמש נעה בין 40%-47% ומעל לשלוש שנות מאסר ההסתברות לחזור למאסר יורדת ככל שתקופת המאסר מתארכת ומגיעה עד 26% למאסרים מעל 10 שנים.
נתון זה יכול להיות מוסבר בחלקו במחקרים המצביעים על הגיל כמשתנה חשוב ומרכזי המשפיע על חדילה מעבריינות.
[התמונה משמאל היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Taken לאתר Pixabay]
[נתונים מלאים ניתן למצוא סקירה של ענף המחקר של שב"ס, המתייחסת לרצידיביזם בקרב משוחררי 2009]
מקורות והעשרה
- יוחנן וקנין, קתרין בן צבי (2018), רצידיביזם של אסירים פליליים, משוחררי 2009, רמלה: ענף מחקר, לשכת הנציבה, שירות בתי הסוהר.
- פנחס יחזקאלי (2015), כאבי המאסר של אסירים, ייצור ידע, 15/12/15.
- פנחס יחזקאלי (2015), התכלאות, ייצור ידע, 16/12/15.
- פנחס יחזקאלי (2015), התרבות הארגונית של אסירים, ייצור ידע, 15/12/15.
