"אני רוצה את הגבינה הזו." אני בוחר, ומצביע על הדוגמית של גבינת השמנת.

"זו מנת הגבינה שלך." היא משיבה כמובן מאליו. "זה כל מה שמקבלים בארוחת הבוקר."

"אם כך, הוסיפי לי בבקשה כזית." אני מנסה להרשים אותה בעברית הצחה שלי.

לסתותיה נעות מעלה ומטה בעוד היא מהרהרת את מחשבותיהם העמוקות של הצעירים. אני מנסה להבין על מה היא חושבת. האם תעורר לחיים את קנט, ותעיר לי על אי-המוסריות בכך שאני מבקש יותר מאחרים? או אולי תחמיא לי על ניסיוני למקסם את התועלת המופקת מכל שקל?

"זית..." היא אומרת לבסוף, "זית זה עוד חמישה שקלים."

הו, חוש ההומור של צעירי ישראל! אה, לא, היא רצינית. אני מבהיר את כוונתי, מקבל עדכון שמדובר בתוספת זית-כפול ומקבל לאחר חמש דקות דוגמית גבינה שנייה לשולחן. בולס הכל במהירות ומבקש חשבון.

"תגידי," אני מעכב אותה לרגע, כשהיא מתחילה לאסוף את הכלים מהשולחן, "למה בעצם המחירים גבוהים כל כך?"

היא נכנסת שוב למצב מדיטציה עמוק. אלמלא בועות המסטיק המגיחות ומתפצפצות בין שפתיה ללא-הרף, הייתי חושש שנרדמה בעמידה. בסופו של דבר היא מושכת בכתפיה ומפטירה,

"על השירות." ונחפזת בחזרה למטבח.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Alexas_Fotos לאתר Pixabay]

אני מעיף מבט בחשבון, בו כתוב במפורש - "לא כולל שירות" - והמילים אף מוקפות בעיגול מעשה ידי-מלצר שרואים שאכפת לו.

אני מרגיש את החיוך מתפשט באיטיות על פניי.

חזרתי הביתה.

השלב הבא: לחייג לנציג השירות של חברת הפלאפון שלי.