למרות חשיבותם של יסודות אלו, ומהיותם המפתח לשפה המבצעית בין דרגי הפיקוד, מעלימה שיטת האימונים המתקיימת בצה"ל את שלשתם, בהפקעתם מהמתאמן והעברתם למאמן, ולא בכדי.

העברתם של יסודות הניהוג מהמתאמן למאמן, מלמדת על ראיית האימונים כמטרה, במקום הגדרתה, כאמצעי להשרשת המיומנות. העיוות בהפיכת היוצרות, אומנם מעניק כלי עבודה חיוני למאמן; אלא שזה בא על חשבון מיומנות המתאמן, ללמדך, שבאמון - שבו קיים ופועל חונך ובקר מקצועי/ חיצוני והוא המשגיח, מתקן שגיאות, והמנחה - אין סיכוי למפקד המתאמן ולאנשיו, לרכוש מיומנות בעשיית הבקרה החניכה והשפיטה. זאת, למרות שרק באמצעותם יכול מפקד להפוך את יחידתו לשלמות מבצעית אחת.

אם לא די בסירוס ועוות האימון ליחידה המתאמנת, באה סוגיית השפיטה במהופך מהנדרש. בביצוע הסיכומים/ ו"כאילו לקחים" בסוף האימון. לא פלא, שהרי השיטה הנהוגה מאז ומתמיד, גורסת סיכומים בסוף האימון, בכל הדרגים ובכל סוגי האימון. יוצא מזה, כי סיכומים לאחר מעשה בסיום האימון, ערכם ליחידה המתאמנת שוות ערך לקליפת שום מיובשת. שהרי ברי כי לקחי האימון - המנותחים בסיכום - לא ייושמו, משום שהיחידה תשוב ותתאמן רק כעבור שנה או שנתיים.

זאת על כן הסיבה, שההערות לתיקון ולקחי התרגיל בכלל, לובשים צורה של "חוות דעת " ו/או "ציונים על ביצוע". מה שמבאר למפקד המתאמן כי מדובר בבוחן אישי, על כל הרע הכרוך בכך. כך יוצא כי סירוס מסד ה"שפיטה", משלים את העלמתם של ידע עשיית ה"בקרה" וה"חניכה" – מה שמותיר למפקד ומפקדי המשנה המתאמנים, לנחש אם לתקוף (גבעה חשופה) מימין, משמאל, ואולי חזיתית; כאשר, מלבד הניחוש לא נותר ולא כלום לכשרות המבצעית, זולת הריסת יכולת הפיקוד והשליטה, המשתקף ככישלון תמידי במלחמות ישראל. 

לסיום, שתי הערות

• הראשונה: מצער כי לאחר 70 שנה, נדרש להסביר לבכירי הצבא הירוק, כי חונכות רלוונטית ליחידות חדשות בהקמה. שהרי לפי קביעתו של הח"מ: "רק בהכנת יחידתו באימונים, רוכש המפקד את הזכות והמיומנות לפקד עליהם במלחמה".
• השנייה: יש בידי ידע מאומת, כי בכל ציוותי הביקורת (כולל בתת ועדת הכוננות), שפעלו לסכל את "דו"ח בריק". לא תמצא צדיק אחד שמודע ליסודות המצביא, קל חומר להיותם "גורם על", בסקלת המוכנות למלחמה.