תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.
* * *
בשנת 1988, במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחר שהשתחררתי משרות קבע, אספתי את ראשי יש"ע לשיחה. הזהרתי אותם כי צה"ל חלש ומותש, כדי כך שחולשתו תאיים יותר מכל אויב על המשך המפעל הציוני, מה שמחייב מסע ציבורי לשדרוגו.
לא עזרו לי טיעוני, כי אין כוונתי לשחיטת הפרה הקדושה, אלא לניתוח שיציל את חייה ואת חיינו. הללו - כולם מאבירי הציונות האופרטיבית - העדיפו לשמר את הקיים, למרות הסימנים הרבים שעמדו קבל עם ועולם, כהוכחה לטיעוני: בשטחי יש"ע לא הצליח הצבא לעמוד מול האספסוף, ובהרי לבנון התחלפה התבונה בקונספציה הגנתית, שהתישה את חיילינו עד כלות כוחם.
משכשלתי במבואות מהמישור הפרקטי, השתמשתי במוסר הלאומי. צינתי בפניהם את ההתעלמות מזכרם של הנופלים, "שבמותם ציוו לנו את החיים", בכך שהפקת לקחיי נפילתם הופקרה, כאילו נפלו במגרש המסדרים.
משגם בכך נכשלתי, שלפתי את הג'וקר בחפיסת הטיעונים, אותו שמרתי כמוצא אחרון: "תפנימו עמוק בראשכם כי אין לכם הבנה מזערית בתרבותם של החילונים, ובמיוחד להשפעתה של הגלות עליהם. שם בהעדר הברירה, ולאורכם של 2000 שנים, שילמו יהודים לפריץ ולשייך המצוי בקרבתם, כסף רב בתמורה לביטחונם.
לפיכך. לא ירחק היום, והוא קרוב. שבו תחושת האין ברירה במגזר החילוני, תביא בעקבותיה, את המוכנות לשלם עבור ביטחון באדמות המולדת.
צא וראה: אילו ראשי יש"ע היו שועים לעצתי, ופועלים במישור הציבורי בעוצמות שהכרנו, ודאי כי דרישותיהם לשינוי פני צה"ל היו זוכות להסכמה ציבורית רחבה. ואם אכן צה"ל היה משדד מערכותיו על פי לקחי אמת, היה ביכולתו להדביר את האינתיפאדה זו שתחילתה ב- 1987; ולצאת מלבנון; ובד בבד, להיכנס מעת לעת, ללא שחיקה ובשימור מרבי של ההרתעה.
אם כך היו פועלים, ברי לכל, כי הסכם אוסלו לא היה עולה לסדר היום הלאומי. ההינתקות הייתה נשארת בגדר חלום רטוב של קומץ אנשי שמאל, צה"ל היה יוצא בראש מורם וללא שחיקה מלבנון. ואלפי יהודים ופלסטינים היו ממשיכים בשגרת יומם, ללא הסבל שגלי האלימות שנוצרו.
שלא בצדק, מקובל לראות אך ורק את מחנה השמאל כגורם בלעדי לקריסת ההרתעה, נהפוך הוא. מסתבר כי למרות השוני בתפיסת עולמם נשענו המחנות כמכנה משותף, על אותה עוצמה צבאית דמיונית, שהתבררה כמשענת קנה רצוץ למעשה ההתיישבות; שלא היה בה כדי לקזז אפילו במקצת הסיכונים, המצויים לרוב בכל הסדר מדיני בעתיד, אם בכלל.
