[בתמונה: האמיר פייסל (מימין) וחיים ויצמן (משמאל) בסוריה, 1918. התמונה היא נחלת הכלל]
[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
אז מתי יהיה שלום עם הערבים? לא יהיה...
על פי הקוראן, היהודים הם "בני קופים וחזירים" ו"רוצחי נביאים", אשר "חרון אפו של אללה רובץ עליהם", ושדתם היא "דין באטל" (דת שקר). לכן אין דרך להכשיר מצב שבו יהודי שולט על מוסלמים "מאמינים", שרק דתם היא "דין חק" (דת אמת) (קידר, 2017).
לכן, מוסלמים, קל וחומר שליט מוסלמי, אינם יכולים לקבל קיום של מדינה יהודית על 'אדמה קדושה'. המצב הזה לא יכול להשתנות, כי מיום שנכבשה ישראל על ידי סאלח א-דין היא אדמה קדושה, שבה יהודים חייבים לחיות תחת רחמי האסלאם ולא כריבונים על עצמם. המעמד הזה קרוי מעמד הדִ'ימִי (ذمي,): נתין לא-מוסלמי מבני עמי-הספר (נוצרי, יהודים ובני הדת הזורואסטרית) - מעין בן חסות - של מדינה הנשלטת על פי חוקי השריעה (יחזקאלי, 2018).
המצב הזה אינו מוגבל ליהודים בלבד, וניתן לראות מה עובר על מיעוטים אחרים במזרח התיכון בעשורים האחרונים.
אבל, הסכמים על הנייר יהיו, ותקופות של שיתוף פעולה - פורה אפילו - יהיו. זה קרה, קורה ויקרה, כאשר יעמוד הצד הערבי מול סיכונים קיומיים. כשאין ברירה, מציעים המוסלמים ליהודים - וגם ל'כופרים' אחרים - הסכמים, הנתפסים על ידינו - בני פרדיגמת החשיבה המערבית - כהסכמי שלום. ככל שהמצב חמור יותר עבור הצד הערבי, כך גודל המחיר שיציע לשותפות; אבל, יתנער ממנה ברגע שיוכל...
המודל הוא של הסכם חודיבייה (Treaty of Hudaybiyyah), ואין בלתו: ההסכם שערך הנביא מוחמד עם אנשי מכה בתחילת ההיסטוריה של האסלאם. הסכם זה אפשר לו להשקיט את החזית מול אנשי מכה העוצמתיים, ולהפנות את כוחו לכיבוש שטחים נוספים בחצי האי ערב, וכנגד השבטים היהודיים שבו, ובכך להגביר את כוחו. לאחר שהתעצם - וזו הפואנטה - הפר מוחמד את ההסכם, ולאחר שנתיים (שנת 630) כבש את מכה בראש צבא של 10,000 מאמינים (יחזקאלי, 2018). לכן, כל הסכם עם ישראל הוא זמני, עד "שהרוח תשנה את כיוונה".
[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]
בעבר, ישראל ניסתה גם בריתות עם מיעוטים אחרים במזרח התיכון שאינם מוסלמים. הבעיה בהסכמים הללו היא, שאחרי השלב הראשוני שבה מביא ההסכם תועלת לאותו מיעוט, הוא מתחיל להעיק, כי הוא לא מפריע להם להשגת לנרמול, ולו זמני, של היחסים עם הרוב המוסלמי. לכן, גם הסכמים כאלה תחומים בזמן, והם מטבעם בני חלוף.
במאה השנים הראשונות לסכסוך הישראלי ערבי ידענו ארבע תקופות כאלה של שיתוף פעולה זמני, עם מוסלמים ולא מוסלמים. חלקם עוד שורדים, אבל כולם בעירבון מוגבל:
- הסכם פייסל ויצמן, 1918;
- שיתוף הפעולה הישראלי עם באשיר ג'ומאייל והנוצרים בלבנון.
- הסכמי השלום עם מצרים וירדן והסכמי אוסלו עם הפלסטינים, 2000-1979.
- הציר הסוני-ישראלי נגד איראן, בימינו אלה.
הסכם ויצמן-פייסל, 1918
הצד הערבי להסכם הזה היה האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חיג'אז, שביחד עם לורנס איש ערב הוביל את המרד הערבי בתורכים, וכוחותיו התקדמו בהתמדה צפונה, לעבר דמשק. המתנה הגדולה שהובטחה לו הייתה המלוכה על 'סוריה רבתי'. אבל, מי כמוהו ידע שבעלי עוצמה נוטים להבטיח, אבל הרבה פחות לקיים.
[תמונתו של פייסל הראשון משמאל היא נחלת הכלל]
ברקע עמדה להתכנס וועידת השלום בפריז. זו הייתה ועידה בינלאומית, שאורגנה על ידי המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, לשם חתימת חוזי שלום ביניהן ובין המדינות המובסות. הוועידה נפתחה בפריז ב-18 בינואר 1919, ונמשכה - עם הפסקות אחדות - עד ה- 20 בינואר 1920 [ויקיפדיה: ועידת השלום בפריז (1919)].
פייסל עמד בראש המשלחת הערבית לוועידה, וניסה לקדם את רעיון הקמת אמירויות ערביות בשטחיה של מה שהיה בעבר, האימפריה העות'מאנית. הוא סבר שברית עם כוח עוצמתי אחר באותם ימים, שהוזמן לוועידה, ישפר מאוד את סיכוייו להצליח: הכוח היהודי-ציוני, בראשות חיים ויצמן.
הצהרת בלפור בהחלט שיקפה את השפעתו של הלובי היהודי בבריטניה (המעצמה העולמית והחשובה באותם ימים), שנתמך על ידי האמונה הנוצרית של אותם מקבלי החלטות. במרכז העניינים עמדה דמות אחת דומיננטית: חיים וייצמן, שניסה לתרגם את ההשפעה הרבה שרכש בבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה ולהיות האיש שיתפוס את מקומו של בנימין זאב הרצל בתנועה הציונית.
בזכות וייצמן, הותר תנועה הציונית לשגר לוועידה משלחת של ועד המשלחות היהודיות - בראשותו, ובהשתתפות נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין, אהרון אהרנסון, ואחרים - שהפקידה את מפת דרישותיו הטריטוריאליות של העם היהודי בידי ועידת השלום. דרישות אלו כללו את השטח עד חלקו התחתון של הנהר אוואלי מצפון לצידון, שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות נהר הירדן, בצפון מזרח כללו את החרמון ורמת הגולן עד פאתי דמשק ובמזרח השיקו למסילת הברזל החיג'אזית בעבר הירדן המזרחי עד מפרץ עקבה. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מאל עריש שלחופו הצפוני של חצי האי סיני ועד לטאבה לחופו המערבי של ים סוף [ויקיפדיה: ועידת השלום בפריז (1919)].
עד כמה היה פייסל מוכן להרחיק לכת, כדי לזכות במלוכה הנכספת, תעיד העובדה שפרסם, במרץ 2018, בעיתון הרשמי של מכה, "אל קיבלה" הצהרה המקבלת בברכה את "אחינו היהודים השבים לאר ישראל", מביעה התפעלות מתופעת שיבת ציון, ומעלה תקווה לשיתוף פעולה עם הערבים החיים בפלשתין "מהבחינה החומרית והרוחנית גם יחד" (ביילין, 2019).
יש הסכם (על הנייר)...
ביוני 2018 נפגשו פייסל וויצמן בעקבה, הייתה ביניהם כימיה אישית; וזו ומפגש האינטרסים הוליד פגישות נוספות בין השניים בהמשך השנה. בנובמבר הם הגיעו להסכמה שנחתמה בתחילת 1919, ערב פתיחת ועידת פריס (ויקיפדיה: הסכם ויצמן פייסל):
- היחסים העתידיים שבין המדינה הערבית העתידית לבין פלשתינה (במסגרת המנדט הבריטי), יושתתו על הבנה הדדית ושיתוף פעולה בין הערבים במדינה הערבית ליהודים בפלשתינה.
- הבטחה שסדרי השלטון בפלשתינה יכללו "הצהרת הממשלה הבריטית מ-2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור)".
- קריאה לעודד הגירה יהודית לפלשתינה במהירות ובהיקף נרחב וליצור התיישבות צפופה, תוך שמירת מעמדם של החקלאים והאריסים הערבים.
- הבטחה של חופש הדת ושל שליטה מוסלמית על המקומות הקדושים לאסלאם.
- הסכמה על משלחת שתשלח התנועה הציונית לפלשתינה כדי לערוך סקר על האפשרויות הכלכליות של הארץ וכדי להמליץ על דרכים לפיתוחה. המשלחת תעמוד גם לרשות המדינה הערבית ולרשות התנועה הציונית לעזור להן ליישם את הפוטנציאל הכלכלי של הארץ.
- חילוקי דעות בין הצדדים יועלו לבוררות בפני הממשלה הבריטית.
[בתמונה: הסכם פייסל ויצמן: העמודים, הראשון והאחרון. המקור: הארכיון הציוני]
הסכמים במזרח התיכון מתפוגגים ברוח...
הבריטים לא עמדו בהסכם עם פייסל בגלל התנגדותם הנחרצת של הצרפתים. פייסל לא ויתר בלי קרב. הוא דאג ש'הקונגרס הסורי הלאומי' יכתיר אותו, ב-7 במרץ 1920, למלך הממלכה הערבית של סוריה. אבל ללא הועיל. באפריל 1920,ועידת סן רמו נתנה לצרפת את המנדט על סוריה. ניסיון להגיע להסכם בין צרפת לפייסל לא צלח, מה שהוביל למלחמת סוריה-צרפת, שהסתיימה בתבוסה לכוחות הסוריים בקרב מיסלון, ב-24 ביולי 1920. פייסל גורש מסוריה, בה שהה פחות משנתיים, על ידי הצרפתים. מלכותו בת ארבעת החודשים הסתיימה (הוא קיבל מהבריטים כפיצוי, בהמשך, את ממלכת עיראק) (ויקיפדיה: פייסל הראשון, מלך עיראק)..
כבר בארבעת חודשי מלכותו עמד פייסל בלחצים גוברים מבית להתנער מההסכם עם היהודים. לחצים רבי משקל הגיעו גם מלאומנים הערביים בצרפת; ובעובדה, פייסל החל להתנער מההסכם ברגע שהחל למלוך. כשגורש מסוריה, ההסכם הגוסס מת כבר מיתה טבעית...
מסתבר שהעובדה - שבמזרח התיכון הסכמים שווים רק את הנייר שעליו הם חתומים - הייתה תקפה ב- 1920 כמו בימינו אלה...
בגידת באשיר ג'ומאייל
ההיסטוריה הקרובה יותר מוכרת לנו היטב וחבל להרחיב עליה. סיפור מלחמת לבנון הראשונה ידוע. המנהיג הלבנוני הנוצרי והאמביציוני, באשיר ג'ומאייל, שהבין את השקיקה הישראלית לשלום, הכין לישראל 'מלכודת דבש': סיוע לנוצרים ובחירתו לנשיא לבנון על כידוני צה"ל, תמורת הסכם שלום...
סייעה לו הקונספציה שהישראלים אחזו בה באותה עת, לפיה ברית עם מיעוטים לא מוסלמים - המאוימים גם הם - תהיה יציבה לאורך זמן. באשיר ג'ומאייל טווה את מלכודת הדבש שלו לאורך זמן: כבר ב-1976 נפגש ג'ומאייל, עם ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, על ספינת טילים של חיל הים מול העיר ג'וניה בלבנון, בה ביקש מרבין סיוע צבאי (ויקיפדיה: באשיר גומאייל). לאורך שנים דובר בישראל על כך, שלבנון תהיה המדינה השנייה לעשות שלום עם ישראל. לכן, נפלו דבריו של ג'ומאייל על השלום המובטח על אוזניים חפצות...[להרחבת המושג: 'קונספציה', לחצו כאן]
ב-12 בינואר 1982 נפגש ג'ומאייל עם שר הביטחון הישראלי, אריאל שרון. שרון הגיע במסוק אל ג'וניה, מלווה בעוזרו אברהם טמיר, סגן הרמטכ"ל משה לוי, קצח"ר עמוס ירון, ראש מחלקת מבצעים אורי שגיא, ראש אג"ם יהושע שגיא, נציגי המוסד ומאבטחים. לאחר סעודת-לילה, הוביל ג'ומאייל את האורחים לסיור לילה סביב ביירות. למחרת סייר איתם ג'ומאייל שוב מחוץ לביירות ולאחר מכן בהר סנין. אחר כך אירח אותם בביתו בשכונת אשרפייה בביירות (ויקיפדיה: באשיר גומאייל).
ישראל מילאה את חלקה בהסכם בפלישה ללבנון. ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל - על כידוני צה"ל - לנשיא לבנון. אבל מאותו רגע, החלו יחסיו עם ישראל להעיק עליו.
ב-1 בספטמבר, שבוע לאחר בחירתו, נפגש ג'ומאייל עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון במלון קרלטון בנהריה. השניים הציעו לו לחתום על הסכם שלום בין שתי המדינות, אבל לבאשיר היו תכניות אחרות... הוא לא רצה נישואין. הוא חפץ במאהבת, והמאהבת תמיד הולכת לישון בבית לבד, ובוכה...
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי ivanovgood לאתר Pixabay]
בישראל התקשו לקבל את המהפך בהתנהגותו של ג'ומאייל ואת הצעתו לדפוס של יחסים לא-רשמיים בין לבנון לישראל בנוסח יחסי ישראל-איראן לפני נפילת משטר השאה, אבל העתיד היה רע אפילו יותר, ובאשיר, העוגן היחיד של ישראל בלבנון, חוסל על ידי הסורים ב- 14 בספטמבר 1982 (ויקיפדיה: באשיר גומאייל) הלקח ברור: בגלל הרוב המוסלמי, מיעוטים לעולם לא יוכלו לשמור על יחסים יציבים עם ישראל, ובריתות איתם תהיינה תמיד קצרות מועד, כמו עם המוסלמים...ישראל כורתת הסכמי שלום
מהותם של הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן קשים להבנה עבור הישראלי הממוצע, כי במשך שנים 'מפמפמים' לו פוליטיקאים ואנשי תקשורת שהם הצלחה גדולה. האמת היא, שהם ממש לא הסכמי שלום מערביים, למרות ששילמנו עבורם מחיר יקר מאוד בנכסים ברי קיימא; ואת מחיר ההסכמים הללו עוד נשלם בעתיד...
הטיעון העיקרי שמאדיר את הסכמי השלום הינו הפסקת עידן המלחמות : "לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים" (No More War No More Bloodshed) אמר מנחם בגין בנאומו המפורסם. אבל האמת היא שעדן המלחמות הגדולות חלף, בינתיים, פשוט כי ברית המועצות פשטה את הרגל, מצבן הכלכלי של מצרים וסוריה קשה, ואף ספק נשק לא היה מממן בחינם את ההרפתקה הזו עבור מדינות ערב. בעובדה, עם סוריה לא היה הסכם שלום ובכל זאת השקט נשמר. למה? כי בהיעדר אופציית מלחמה עם סיכוי לנצח, השקט הוא אינטרס סורי.
עד כמה האינטרס הערבי בשקט שביר, ראינו בסוף ימי השלטון האסאלמיסטי במצרים, והתגברות התביעה לממש את הריבונות המצרית בסיני על ידי שבירת הסכם השלום והכנסת דיוויזיות משוריינות לאזור המפורז. ראינו את הדריכות בצה"ל. את הדיבורים על הצורך לבנות מחדש שלוש אוגדות שריון דרומיות והצורך לאתר את וותיקי מפקדי מלחמת יום הכיפורים על מנת להחזיר ידע שאבד על לוחמת שריון בשריון (שב"ש).
גם בגזרה הירדנית משתמש המלך בערעור הבנות ההסכם כאמצעי סחיטה. למרות שישראל היא הערובה לקיומה של ירדן, היא ממררת את חייה של ישראל בזירה הבינלאומית, וטרם ברור, אם השטחים החקלאיים הסמוכים לנהריים ומובלעת צופר בערבה ישובו לריבונות ירדנית תוך שנה, או שהירדנים יסחטו תמורתם הטבות מסוימות נוספות, עד לפעם הבאה... להזכיר, השת"פ הביטחוני עם ירדן עבד מצוין, גם לפני הסכמי השלום, במחירים נמוכים בהרבה ובאווירה טובה הרבה יותר, ולא בגלל שזה אינטרס ישראלי דווקא...מדיניות החוץ הישראלית מגיעה לשיא החלמאות שלה בסוגיית הנציגויות הישראליות בחו"ל, שנזקן עצום ביחס לתועלתן. ממילא בעולם החדש, קשרים חשובים בין מדינות מתקיימים על ידי השליטים ושליחיהם האישיים ולא על ידי שגרירים. אבל השגרירים במצרים ובירדן הפכו לבני ערובה, השגרירויות מטרה להתקפות, ואנשי הסגל מודרים מפעילות דיפלומטית. את למרות שישראל שילמה מחירים גבוהים על הזכות הזו.
גם היום משתמשות מדינות ערביות במלכודת הדבש הזו: הן מפתות את ישראל לפתוח נציגויות קבועות, ומשתמשות בעצם קיומם כאמצעי סחיטה בהמשך...
על הבעייתיות של הסכמי אוסלו עם הפלסטינים, דומני שאני פטור מלכתוב...
[למאמר: 'חלם השגרירויות הישראליות במדינות ערב', לחצו כאן]
האביב הישראלי סוני
גם היום מצויה ישראל באביב של יחסים עם העולם הסוני, שנזקק לה מאוד כ'קיר מגן' נגד התוקפנות האיראנית; וגם עתה יש בישראל המדברים על יחסים דיפלומטיים ופתיחת נציגויות... גם היחסים הללו מועילים, בטווח הארוך, לצד הערבי יותר מלישראלי, וגם אותם כדאי שנתפוס בקונטקסט האמתי שלהם: יחסי תועלת זמניים.מסקנות: להיפטר מתסמונת הילד הדחוי
המסקנה, העתיד צופן לנו עוד תקופות פורות של שיתוף פעולה עם שכנינו, אבל כדאי לא להשתכר מהן. ההבנה שהכל זמני מעצימה אותנו, כי היא פוטרת אותנו מהצורך לשלם מחיר יקר על דימויים, ולדרוש תשלום במטבע קשה...
אין טעם לשאוף ליחסי שלום עם מדינות במזרח התיכון, ואין טעם להשאיר שגרירים וסגל דיפלומטי כבני ערובה נצורים בבירות המדינות הערביות. פה נישאר תמיד מאהבת במקרה הטוב. הכל אינטרסים והכל תחום בזמן...
ואם כבר מאהבת, כדאי שנהנה גם מהיתרונות הגלומים בכך, ונגבה אתנן יקר על השירותים שאנחנו מספקים, במקום הישגים וירטואליים, כמו הסכמי שלום ושגרירויות.
[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- ויקיפדיה: הסכם ויצמן-פייסל.
- ויקיפדיה: ועידת השלום בפריז (1919).
- ויקיפדיה: פייסל הראשון, מלך עיראק.
- ויקיפדיה: באשיר גומאייל.
- יוסי ביילין (2019), הסכם פייסל־ויצמן: ההחמצה של כולנו, ישראל היום, ישראל השבוע, 10/1/19.
- מרדכי קידר (2017), אף אחד לא “הופך את הסכסוך לדתי”, הוא תמיד היה כזה, מידה, 3/8/17.
- פנחס יחזקאלי (2018), חלם השגרירויות הישראליות במדינות ערב, ייצור ידע, 31/1/18.
- פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
- פנחס יחזקאלי (2017), קונספציה, ייצור ידע, 6/10/17.
חכם,ברור, חד וחלק.