את זאת היו אנשי הפרקליטות אמורים להפיק כלקח, מהמופע שאורגן כמשפט לכל דבר. במה שכונה "עדותו המקדימה של משה טלנסקי", שעל פי הגדרת הפרקליטות נועד לשם חקירה. ללא כוונת מכוון (או שכן...), נתפס המופע שהתחולל בין כותלי בית המשפט, כחלק מכתב האישום נגד אהוד אולמרט, אז ראש ממשלה מכהן; כשבכל הג'ז הזה, אין אפילו רמז לכתב אישום, וממילא, סימן כלשהו לשימוע.

מצד אחד, טען פרקליט המדינה דאז משה לדור. "כי העדות היא בעלת חשיבות עצומה לבירור האמת בפרשה הזאת. בלעדיו, קרוב לוודאי שלא ניתן יהיה לבסס אולי את החשדות, אם הן יעלו לכדי חשדות שמצדיקים הגשת אישום פלילי".

[תמונתו של משה לדור, משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Oyoyoy. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מנגד טענו פרקליטי אולמרט, כי חקירת המשטרה מצויה בראשיתה, ואיש אינו יודע באילו עבירות, אם בכלל, יואשם אולמרט, ואילו ראיות יצטברו בתיק. בנסיבות אלה, קבלו פרקליטי אולמרט ,שבלית תשתית עובדתית, יהיה עליהם "לחקור את טלנסקי כ'סומא בארובה', מה שיביא בוודאות לפגיעה מהותית ובלתי נחוצה בזכויותיו של אולמרט ככל האדם. קל וחומר בהיות המהלך, בחזקת פגיעה ישירה במעמדו כראש ממשלה.

אכן, קשה להבין את הלהט להגשת כתב אישום לפני הבחירות, נוכח העובדה שפרטי החקירה - כולל עמדת המשטרה, וממילא, דעת הפרקליטה המלווה - ידועים לכל. הגם שלנגד עיני הפרקליטות, עומדים לקחי חקירתו המוקדמת והמיותרת של טלנסקי, שפגעה בכללי המשחק הדמוקרטי. מה שמחייב את בנות ואנשי הפרקליטות להכות על חטא. שהרי בדיוק על כך שנו חכמינו בקביעתם, כי "מודה ועוזב, ירוחם".