[בתמונה: ציורי תנ"ך / איסוף המן  במדבר / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

עודכן ב- 26 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

הסיפור המרכזי בפרשת בשלח בספר שמות הוא מסעם של בני ישראל ביציאת מצרים. על פי מהלך האירועים במקרא, בני ישראל יצאו מארץ גושן שבמצרים, לכיוון הערים רעמסס וסוכות. משם נדדו בדרך המדבר אל ים סוף, וחנו באיתם בקצה המדבר. לאחר מכן, הם המשיכו למקום הנקרא פי החירות, והגיעו לים סוף. באזור בעל צפון התרחש  נס בקיעת ים סוף; ומשם, הם יצאו אל המדבר במסעם, עד הגיעם, לאחר תלאות רבות  להר האלוהים בסיני.

יציאת מצרים היא נקודת ציון חשובה בהיסטוריה של עם ישראל. הברית שכרתו בני-ישראל עם אלוהיהם בצאתם ממצרים היא שעשתה אותם לעם, כדברי הכתוב: "היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך"[1]. לכן אין פלא כי למצוות רבות יש הנמקות היסטוריות הקשורות ביציאת מצרים.

המקרא כאמור, מזכיר את יציאת מצרים כמאורע המרכזי בחיי האומה[2], ולכן מופרכת הטענה, שמאורע חשוב שכזה בתולדות עם ישראל אינו אלא יצירה ספרותית חסרת בסיס היסטורי. כל הניתוחים הספרותיים-ביקורתיים של פרקיו הראשונים של ספר שמות אין בהם כדי לערער את העדויות על עצם המאורע של יציאת מצרים. גם אם קיימים ספקות בדבר הדיוק ההיסטורי של תיאורי היציאה, הנדודים במדבר, כיבוש הארץ וההתנחלות, כפי שהם מובאים במקרא, הרי שהסתירות ואי-ההתאמות בין הסיפורים יכולות לשקף מסורות שונות, כפי שנתגבשו בזמנים שונים ובחוגים שונים.

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ בני ישראל חונים באילים / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

תיאוריות רבות גם נכתבו אודות דרך הנדודים שעשו בני ישראל במדבר. על פי פסוקי המקרא, רוב שמות התחנות בדרכם זו, נקבע לפי הטבע הסובב, לפי מאורעות שהתרחשו בעת המסע, או לפי תנאי האקלים ששררו באותו זמן. היות וייעודם של בני ישראל היה ארץ כנען, סביר להניח כי נתיב הלכתם אמור להיות הקצר ביותר בכדי להגיע לשם. דרך שכזו אמנם הייתה בנמצא, דרך הים, אולם הם נמנעו להלך בה מפחד הימצאותם של הפלישתים שם. מהי אותה דרך ארץ פלישתים, שבני ישראל בחרו שלא להלך בה? גאוגרפית המדובר בתוואי דרך שהוביל מהדלתא של נהר הנילוס, לעבר ארץ כנען לאורך חופו הצפוני של חצי האי סיני. דרך זו הייתה דרך מסחר חשובה, ובה גם עברו כל המסעות הצבאיים הגדולים ממצרים ואליה. המלך תחותמס השלישי[3] (אמצע האלף השני לפני הספירה), עבר עם צבאו את המרחק האמור שבין קנטרה לעזה, 321 ק"מ, במהלך של עשרה ימים.  אולם בני ישראל בחרו לעקוף דרך זו כדי שלא להיתקל במבצרים שהקימו המצרים לאורכה, בגלל סכנת הפלישה של אויבים, בעיקר מממלכות באסיה בגבולה הצפוני מזרחי של האימפריה המצרית.

קטע הדרך בין מצרים לארץ ישראל נקרא במקורות המצריים בשם דרכיו של הורוס. כלומר דרכו של פרעה שהמצרים ראו במלכם את התגלמותו האל הורוס. בפפירוס המצרי המכונה אנאסטאזי 1, המיוחס לתקופתו של רעמסס הראשון (1300 לפני הספירה), מתואר תוואי דרך זה, כמו גם בתבליטים שונים במקדש אמון בכרנך, מתוארת דרך הים  בצורת מפה מפורטת.

בפרשת בשלח, מוזכרת דרך ארץ פלישתים כשמו של קטע דרך זה בתקופה מאוחרת יותר. בדומה לכך, נקרא הים התיכון, שסמוך לחופיו עוברת דרך זו, ים פלישתים : "וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ, מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פלישתים, וּמִמִּדְבָּר, עַד-הַנָּהָר"[4].

הפלישתים הנזכרים כאן, היו עם אחד מתוך קבוצת גויי הים לא שמיים, שפלשו מאיי הים התיכון לעבר החוף המצרי ולעבר חופי ארץ כנען. מוצאם שנוי במחלוקת. לפי המקרא הם באו לחופי מצרים וארץ כנען מהאי כרתים, כפי שנאמר:" וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, עַד-עַזָּה--כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם"[5], כפתור הוא האי כרתים בלשון המקראית. גם הנביא צפניה אומר שמקור הפלישתים מכרתים כדלקמן:" הוֹי, יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם--גּוֹי כְּרֵתִים; דְּבַר-יְהוָה עֲלֵיכֶם, כְּנַעַן אֶרֶץ פלישתים, וְהַאֲבַדְתִּיךְ, מֵאֵין יוֹשֵׁב"[6], ובכל זאת יש חוקרים שהטילו ספק כי מוצא הפלישתים מהאי כרתים. הללו סבורים כי מוצאם באזור תורכיה/יון של ימינו, וכי הם נדחקו מארצם כאשר הגיעו למקום שבטים הלניים. כך או אחרת, הפלישתים שחדרו למצרים רצו להתיישב בדלתא של הנילוס, אולם כאשר המצרים גברו עליהם הם גויסו כשכירי חרב בצבא מצרים, וכך הם זכו לאחוזות קרקע בחוף הדרומי של ארץ כנען, בעיקר בערים אשקלון, עזה ובאשדוד[7].

[בתמונה: תבליט ממדינת האבו במצרים המציג את גויי הים (הפלשתים) בספינותיהם במהלך הקרב נגד מצרים העתיקה. Drawn by Faucher-Gudin, from a photograph by Beato. התמונה היא נחלת הכלל]

עובדות אלה אנו למדים מהאמור בפפירוס האריס א'[8]. במקור זה מסופר שלאחר ניצחונו הושיב רעמסס את גוי הים במצודות, ודומה שהממצאים הארכאולוגיים, בעיקר מהערים: בית שאן, אשדוד, תל אל פארעה ועוד,  מאמתים זאת.

התנחלות פלישתית זו בארץ כנען הביאה להתנגשות בלתי נמנעת עם נציגי עם ישראל לעתיד. זאת בגלל אופי התיישבותם שהיה מבוסס על מרעה וחקלאות התלויים במקורות מים. לכן לא מפליא שהמקרא מספר על עימותים קשים אודות בארות המים שחפר מחדש יצחק[9], בין העיר גרר לבאר שבע. בתקופה מאוחרת יותר צפונה משם, באזור עקרון ונחל שורק, מסופר על התנגשות הפלישתים עם הישראלים, וההתנגשויות אלה הם הרקע ההיסטורי לסיפורי שמשון[10], כנראה במחצית השנייה של המאה השתיים עשרה לפני הספירה[11].

קרב אבן העזר[12], אפק של ימינו, המתוארך לשנת 1050 לפני הספירה לערך, היה אחד הקרבות המכריעים בין הפלישתים לבין בני ישראל, אולם המספר המקראי דילג על סיבתו ומטרותיו. תוצאות הקרב היו הרות אסון: ארון ברית ה' נפל בשבי הפלישתים, חורבנה של העיר שילה המקפל בתוכו תבוסה ישראלית קשה בשדה הקרב, התבססות חילות מצב פלישתים בבית לחם יהודה, הטלת עול מיסים על תושבי המקום הישראלים, הגבלתו של ייצור כלי מתכת כולל כלי מלחמה והרחקת ההתיישבות הישראלית, שהתקרבה יתר על המידה לדרך הים הפלישתית על מבצריה ויישוביה.

[בתמונה: תבליט של שבויים פלשתים ממדינת האבו במצרים, מתוך ספרו של גסטון מספרו. Drawn by Faucher-Gudin, from a photograph by Insinger. התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

לאחר יציאת מצרים החלו בני ישראל בנדודים עד הגיעם לארץ כנען. שם הם פגשו קבוצה אתנית מגובשת צבאית ותרבותית בדמותם של גוי הים או הפלישתים. חיכוכים ראשונים כבר מוזכרים בספר בראשית בין יצחק לפלישתים, אך דומה כי בתקופה מאוחרת יותר חיכוכים אלו הפכו לקרבות שליטה של ממש בעיקר החל משנת 1050 לפני הספירה בקירוב.

סיבות מלחמתם של הפלישתים, שיושבו על ידי הריבון המצרי בדרך הים, היו מדיניות וכלכליות כאחד. על פי תפיסתם, התנחלותם מעזה בדרום ועד בית שאן בצפון , נתנה להם את הזכות להתגורר במקום ללא תחרות מצד בני ישראל. האיזון כנגד הפלישתים הגיע רק בימיו של דוד, אשר מצליח לרסן במעט את תעוזתם הצבאית והמדינית גם יחד.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

מקורות

• פנחס יחזקאלי (2019), ‘פרשת בשלח’ באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 17/1/19.

[1] דברים, פרק כ"ז, פסוק ט'.

[2] ראה - יהושע פרק כ"ד; שמואל-א פרק י"ב; תהלים ק"ז -ק"ח.

[3] הנתונים לוקטו מ – עולם התנ"ך, שמות, ת"א, 1998, עמודים: 88 – 93.

[4] שמות, פרק כ"ג, פסוק ל"א.

[5] דברים, פרק ב', פסוק כ"ג.

[6] צפניה, פרק ב', פסוק ה'.

[7] איתמר זינגר, ‏ראשיתה של ההתיישבות הפלישתית בארץ-ישראל וגבולה הצפוני של פלשת, קתדרה,  43, מרץ 1987, עמודים:14-3.

[8] פפירוס האריס א הוא מהפפירוסים הארוכים ביותר שנמצאו שמקורם במצרים העתיקה. אורך הפפירוס הוא 42 מטר, הוא מחולק לחמישה קטעים, והוא כולל 1,500 שורות של טקסט. ראה - אברהם מלמט (עורך): מקורות לתולדות ישראל וארצו בתקופת המקרא אלף השני לפני סה"נ, ירושלים, תשכ"ה.

[9] בראשית, פרק כ"ו.

[10] שופטים, פרקים: י"ג – ט"ז.

[11] מתוך – ההיסטוריה של ארץ ישראל, ישראל אפעל(עורך),ישראל ויהודה בתקופת המקרא, ירושלים, 1984, עמודים:32 – 39.

[12] שמואל א', פרק ד'.