מאמר זה מוקדש ליוסי אורמן
תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.
* * *
תמול שלשום - כ"רב סבא" מוכר - זכיתי להיכנס לגן "שחף" במושבה, ולהאזין לוויכוח בין ילדי הגן. משתהיתי לפשרו, התברר שהזאטוטים התמקדו בשאלת השאלות שעל סדר היום: הכיצד ואיך נתן לבאר פשר עלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים, עם עבר צבאי נטול הישגים - ובעתיד לוט באלם ערפילי...
להבדיל מהמקובל בעולם הבוגרים, בלט השיח בנימוס ובסדר מופתי, מה גם שלנגד עיני התנהל איסוף מקצועי של עובדות, ניתוחם והפיכתם למסקנות אמינות, בטרם העמדתם על שולחן הדיון הציבורי.
תחילה וללא מאמץ, בנו הקטנים פרופיל המאפיין את "תומכי העבודה". שהרי רובם בני דור המייסדים, שעוד בנעוריהם הניפו אל על, את דגלי הציונות הצרופה, לקליטת עלייה, להתיישבות, ובנשיאה בנטל הביטחון. בעוד שהיום השתנה עולמם הכלכלי, החברתי והפיזי, כולל אבדן השלטון. כך שמה שנותר הוא החלום להשיבו, כפי שהיה מימים ימימה.
לאחר שסיימו לגבש מעין "אב טיפוס" של תומך מפלגה, מיקדו הקטנים דעתם לחישוב חשבונאי פשוט. כזה שתחילתו בגריעת 14-12 המנדטים שגנץ מקבל בסקרים, מתוך 24 המנדטים שעמדו לעבודה ולתנועה בכנסת היוצאת.
מהתוצאה שקבלו (12-10) הפרישו / קיזזו כ- 5-3 מנדטים עבור התנועה של ציפי לבני, מה שהותיר בידיהם פחות או יותר את צפי המנדטים שמייחסים הסקרים למפלגת העבודה.
על פי אלה, הגיעו ילדי הגן למסקנה, כי כניסתו המרשימה במנדטים של גנץ, איננה מסמנת "את ביאת המשיח"; וממלא, איננה בחזקת עליה מטאורית, אלא ברעידת אדמה שגרתית, המקובלת במפלגת העבודה מימים ימימה.
[בתמונה: זה לא בני גנץ. זו רעידת האדמה השגרתית במפלגת העבודה...]