[בתמונה: שליטת הרי השומרון על גוש דן... התמונה מתוך החוברת]

[מאמר זה הוא חלק מחוברת - שראתה אור באוניברסיטת בר אילן, במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים - בשם: הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית. היא מועלית לכאן באישורם ובאישור המחבר]

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

עודכן ב- 1 בינואר 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

זהו הפרק השני מתוך שבעת פרקי המחקר.

*  *  *

סקירה זו מבקשת להבהיר, מדוע ההיפרדות מן הפלסטינים ביהודה ושומרון על בסיס קווי 67' - גם בתוספת התיקונים הקלים של "גושי ההתיישבות" - עלולה להציב בפני מדינת ישראל פוטנציאל לאיום קיומי. טענתה המרכזית היא, שלא זו בלבד שנסיגה כוללת של כוחות צה"ל משטחי יו"ש תדחק את ישראל לגבולות שאינם ברי הגנה; אלא שקרוב לוודאי, שהיא אף תביא להיווצרותה של ישות טרור, בדומה לזו שצמחה ברצועת עזה בתקופת תהליך אוסלו. זאת, בהבדל הקריטי, שקרבתם של יהודה ושומרון לעיקר נכסיה של מדינת ישראל ברצועת החוף מעצימה פי כמה את גודל הסיכון הטמון בפינוי שטחים אלו.

מסמך ידלין: חוסר הפנמה והערכת יתר

בינואר 2017, פרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS - בהנהגה, דאז, של האלוף במיל' עמוס ידלין (ראו תמונה למטה) - "מתווה פעולה אסטרטגי לזירה הישראלית פלסטינית". מתווה זה אמנם לא התעלם מאיום זה. אך נתן לו מענה ארעי וחלקי. לאורו ולאור לקחי ההתנתקות החד צדדית מרצועת עזה בקיץ 2005, הוצע מתווה במתכונת פעולה בשלבים:

• מצד אחד, חתירה להתכנסות לגבול מדיני על בסיס גדר הביטחון;
• ומצד שני הדגשה, כי עד לפתרון בהסכם קבע, אם יושג, ימשיכו כוחות צה"ל לפעול בכל המרחב כעמוד התווך לביטחונה של ישראל.

[מקור התמונה: פייסבוק]

מתווה דומה מיוצג בשנים האחרונות על-ידי "מפקדים למען ביטחון ישראל".

בסקירה זו יובהרו נקודות המחלוקת עם מתווים אלה, בטענה כי הם לא הפנימו באורח ביקורתי את השינויים הגלובליים, שחלו בשני העשורים האחרונים בתופעת המלחמה. טענת היסוד היא כי הערכתם את עוצמת צה"ל במבחן היעילות והרלוונטיות - למול האיומים המתהווים - לוקה בהערכת יתר. בתוך כך יובהר לדוגמה, כי בניגוד למוסכמה הרווחת, תפקידה של מסת ההתיישבות האזרחית במלוא המרחב, נעשה מרכזי יותר, עד כדי תנאי הכרחי ליעילות הפעולה של כוחות הביטחון.

התומכים בחלוקת הארץ לשתי מדינות משתיתים את עמדתם על שתי מערכות טיעונים מקבילות: הפוליטית-אידאולוגית, והאסטרטגית-צבאית:

המישור הפוליטי-אידאולוגי: פגיעה באופייה הדמוקרטי של המדינה

במישור הראשון, נטען כי המשך שליטתה של ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים פוגעת באופייה הדמוקרטי של המדינה, וכי פתרון בעיה זו באמצעות סיפוח השטחים על מיליוני תושביהם הפלסטינים יביא לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית. כפי שהסביר שר המשפטים דאז, חיים רמון לכתב הארץ ארי שביט: "ההבדל ביני לבינך שאני חושב שהשטחים הם נטל, ואתה חושב שהשטחים הם נכס. לכן, אתה חושב שכאשר אתה מוותר עליהם מגיעה לך תמורה. אם אפשר תמורה מהפלסטינים ואם אי-אפשר תמורה מהקהילה הבינלאומית... אני רוצה שיהיה ברור שבסוף בסוף, אני לא מוכן להפקיד את גורלי לא בידי הפלסטינים ולא בידי הקהילה הבינלאומית. כי לי יש סרטן. השליטה בשטחים היא סרטן. ולכן לא אתן לאויב שלי להחליט אם לעבור את הניתוח להסרת הסרטן או לא".[i]

[מקור התמונה: פייסבוק]

על אף שהמחקר הנוכחי אינו עוסק בממד הפוליטי-אידאולוגי של פתרון הסכסוך, אלא בהיבטיו הצבאיים-אסטרטגיים בלבד, חשוב לציין כי סיום השליטה הישראלית בפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67' אינם מבטאים בהכרח את אותו החזון, ואינם מתכנסים בהכרח לפתרון אחד.

ראש הממשלה יצחק רבין (ראו תמונה משמאל) בבסיס גישתו לתהליך אוסלו, ביקש להפריד בין שני הגורמים: דבקות במאמץ לסיום השליטה הישראלית בפלסטינים, תוך דחיית הרעיון שהדרך מובילה בהכרח לנסיגה ישראלית לקווי 67', לא כל שכן - להקמתה של מדינה פלסטינית. בנאומו האחרון בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, בו הגן על הסכם הקבע שעליו חתם שבוע לפני כן, דחה רבין לחלוטין את פתרון שתי המדינות וחזה "ישות שהיא פחות ממדינה, והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה".[ii]

[מקור תמונתן של יצחק רבין משמאל: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר]

ואכן, חתירתו של רבין לסיום השליטה הישראלית בפלסטינים הושגה במלואה. היא מומשה תחילה במאי 1994, עת נסוג צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינים ברצועת עזה והעביר את השליטה באוכלוסייה והמרחב שבה התגוררה לרשות הפלסטינית (רש"פ) שזה עתה הוקמה. בינואר 1996, חודשיים לאחר רצח רבין, הסיגה ישראל את כוחותיה מהאזורים המאוכלסים ביו"ש (המרחב הכלול בשטחי A ו-B). ב-20 בינואר נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, וזמן קצר לאחר מכן בוטלו המִנהל האזרחי והממשל הצבאי והוחלף במנגנון תיאום וקישור. מתאריך זה ואילך, וודאי שמינואר 1996 עת בוצעה ההיערכות מחדש בחברון, נמצאים למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש תחת שליטה פלסטינית ולא תחת כיבוש ישראלי.[iii]

במילים אחרות, המחלוקת בין ישראל לבין הפלסטינים (ובין הישראלים לבין עצמם) אינה על הדרך לסיום ה"כיבוש" אלא על עתידם של ירושלים המזרחית ושל שטחי C (הכוללים את כל הישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן) והנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית במרחב זה.

מפת שטחי C (צבוע בחום חזק)

[המפה הוכנה על-ידי מרטין שרמן וניתנה באדיבותו]

המישור האסטרטגי-צבאי: הקונספציה

תומכי הנסיגה מיהודה ושומרון - ובכללם רוב בכירי מערכות הביטחון לשעבר - משתיתים את עמדתם הביטחונית-אסטרטגית על קונספציה כמעט בלתי מעורערת, ובה ארבע הנחות יסוד מרכזיות:

• ההיפרדות המרחבית - ובכללה פינוי מסיבי של ישובים יהודיים - תגדיר גבולות, תצמצם את ממשקי החיכוך, ותחולל מגמת יציבות.
• היה ותתערער היציבות עד כדי איום ביטחוני בלתי נסבל, ממשלת ישראל תדע לקבל את ההחלטה ההכרחית, ותשלח את צה"ל למתקפה לסיכול ולהכרעת האיום ממרחבי המדינה הפלסטינית.
• צה"ל, בעליונותו המתמדת, יוכל להסיר איום ביטחוני זה ביממות ספורות.
• הנסיגה משטחי יו"ש, וסיום ה"כיבוש", יעניקו לפעולה צבאית ישראלית מעין זו גיבוי בינלאומי נרחב.

מחקר זה חולק על קונספציה זו מכל וכל: מנקודת מבט צבאית-אסטרטגית. טענתו המרכזית היא כי נוכח השינויים המשמעותיים באופי המלחמה והמערכת הבינלאומית (כולל המהפכה התקשורתית) במאה הנוכחית, נסיגה כוללת מיו"ש ומבקעת הירדן והקמת מדינה פלסטינית בשטחים אלו תציב בפני מדינת ישראל איום ביטחוני-אסטרטגי בסדר גודל בלתי מוכר עד כה.

[לקובץ המאמרים על 'קונספציה', לחצו כאן]

[בתמונה: נעולים בקונספציה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי satynek לאתר Pixabay]

בהסגות על קונספציה זו, יעלה המחקר את הטענות הבאות:

היגיון המלחמה של חיזבאללה וחמאס

הגיון המלחמה של חיזבאללה - שאומץ על-ידי חמאס בהתאמות הנדרשות ברצועת עזה, ושיאומץ קרוב לוודאי ביהודה ושומרון לאחר הנסיגה הישראלית - מתווה קווי מתאר לתרחיש ביטחוני מסוכן ביותר אשר עלול להתפתח ממדינה פלסטינית הממוקמת בשטחים ההרריים השולטים על רצועת החוף הצרה והמצויים כמטחווי קשת ממרכזי האוכלוסייה העיקריים של מדינת ישראל במישור החוף, על מלוא הנכסים האסטרטגיים המצויים באזור.

[בתמונה משמאל: בהסגות על קונספציה זו, יעלה המחקר את הטענות הבאות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

איום הלחימה בשלוש זירות במקביל

סיכון זה יתעצם במידה ניכרת במקרה של התפרצות לחימה מקבילה בזירות עזה, לבנון, ואולי אף סוריה (לאחר ביסוסו מחדש של שלטון אסד, בהשפעה איראנית מתמשכת). תרחיש לחימה בו-זמנית בעזה ובלבנון נחשב כבר עתה לתרחיש סביר, מה גם שהרצועה תהווה חלק מהמדינה הפלסטינית שתוקם. היווספות האיום ממדינה פלסטינית ביו"ש - שתהפוך למרחב עתיר יכולות לחימה כרצועת עזה - עלולה להציב את המענה הצה"לי במצוקה קשה: לא רק במצוקה משאבית (סדר כוחות, משאבי איסוף מודיעיני, ומלאי תחמושת) אלא גם ובעיקר, במצוקה אסטרטגית-אופרטיבית; שעלולה למנוע - מאילוצים שונים פנימיים ובינלאומיים - ריכוז מאמץ לזירת יו"ש ותעצים את הקשיים בכיבוש השטח.

סיכויי הפירוז אפסיים

פירוזה של המדינה הפלסטינית העתידית - תנאי יסוד להקמתה בתפיסתם של המצדדים באופציה זו משמאל ומימין כאחד - אינו בר מימוש, כפי שהוכח באורח חד-משמעי מהכישלון המהדהד בפירוז רצועת עזה במסגרת תהליך אוסלו  זאת, למרות התחייבות אש"ף לצעד זה במספר הסכמים חתומים.[iv]

[בתמונה: כישלון תהליך הפירוז ברצועת עזה. התמונה: התקשורת הפלסטינית. לחצו כאן]

העדר נוכחות ושליטה ישראלית בבקעת הירדן יביא ליצירת רצף יבשתי בין המדינה הפלסטינית והעולם הערבי-מוסלמי ממזרח לירדן (תרחיש שהטריד את דוד בן-גוריון כבר ב-1948)[v] ויקשה מאוד על מניעת ההתחמשות וקיום הסדרי פירוז. ואכן, בנאומו שצוין לעיל קבע רבין כי "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים... [וכי] גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".[vi]

ואולם, תוך חמש שנים לא נותר דבר מתפיסתו המדינית-ביטחונית של רבין עת הסכים ראש הממשלה אהוד ברק (בפסגות קמפ-דיויד וטאבה בקיץ 2000 וינואר 2001; ראה תמונה למטה מימין) להקמתה של מדינה פלסטינית בריבונות מלאה ברצועת עזה וברובם המכריע של שטחי יו"ש (להוציא כ-3% ממרחבי יו"ש הכלולים ב"גושי ההתיישבות" - תמורת שטחים בגודל זהה משטחה הריבוני של ישראל), כמו גם לוויתורים מרחיקי לכת בירושלים ובקעת הירדן.[vii]

וויתורים לא פחות מפליגים הוצעו על-ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט בוועידת אנאפוליס (נובמבר 2007; ראה תמונה למטה משמאל).

[תמונתו של אהוד ברק מימין: צילום מסך מסרטון פייסבוק; מקור תמונתו של אהוד אולמרט מימין: צילום מסך מסרטון פייסבוק]

מפת תהליך אנאפוליס - 2008 (גושי ההתיישבויות מסומנים בטורקיז)

[המפה:  עומר צנעני, תהליך אנאפוליס: "נוו מדבר" או "פאטה מורגנה",מרכז שטינמץ - אוניברסיטת תל אביב ומולד, 2015]

במפה זו, החלוקה בין המרחבים המדינתיים לגמרי רציפה  –  בארגון מרחבי  לשתי ישויות נפרדות: "הם שם ואנחנו כאן". בהעדר מרחב בידוד באמצעות נוכחות ושליטה ישראלית בבקעת הירדן, המרחב הפלסטיני  מתחבר ברצף מזרחה אל העולם הערבי-אסלמי ממזרח לירדן. בארגון מרחבי כזה, יהיה קשה לקיים פיקוח למניעת התחמשות ושימור פירוז.

בהעדר ישובים יהודים משולבים שתי וערב בלב המרחב, כל פעולת צה"ל לתוך ריכוזיי האוכלוסייה הפלסטינית, לשם סיכול ומניעת התארגנות טרור או יצור אמצעי לחימה, תאלץ להתממש ליניארית, בתנועה מתוך השטח הישראלי, שיהיה עטוף לאורך הגבול , כמו ברצועת עזה, במעגלי הגנה קשיחים, המחייבים כפי שלמדנו ברצף מערכות עזה, לנהל כל חדירה כזו כמבצע התקפה אוגדתי אם לא למעלה מזה.

הצבא - ללא גיבוי של מתיישבים - ייאלץ לפעול באופן ליניארי

פינוי מסיבי של ישובים יהודיים ביו"ש לא יביא למיתון הסכסוך, כנטען על-ידי תומכי ההיפרדות. ההיפך הוא הנכון, כפי שניתן ללמוד מיחסי ישראל והפלסטינים מתחילת תהליך אוסלו, ובעיקר לאחר ההתנתקות מרצועת עזה. במודל העזתי, המייצג היפרדות מוחלטת בחזקת "הם שם ואנחנו כאן", הפעלת הכוח הצבאי נדרשת למשאבים ניכרים: טנקים, מטוסי קרב, ופעולה קרקעית נרחבת מעת לעת, כמו גם השקעות עתק ללחימה במנהרות ומאמצים לגיבוש דרכי לחימה רלוונטיות למול אתגרים יצירתיים כטרור העפיפונים והבלונים.

ביהודה ושומרון, לעומת זאת, ההיפרדות החלקית (בשטחי A ,B ו-C) שבה המרחבים הפלסטיניים והישראליים שזורים זה בזה במערכות תשתית ותחבורה משותפות ובחיכוך יומיומי יוצרת איזון מרחבי היברידי שמייתר הפעלה מאסיבית של עוצמה צבאית (ומספק לשני הצדדים רמת חיים ואיכות חיים גבוהות בהרבה מזו שברצועת עזה).

במצב של העדר ישובים יהודים המשולבים שתי וערב בלב המרחב, תאלץ כל פעולה צבאית לסיכול התארגנות ופעולות טרור להתבצע באורח ליניארי - בתנועה מהשטח הישראלי לתוך ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית - ותתקל במעגלי הגנה קשיחים המחייבים (כפי שצה"ל למד ברצף מערכות עזה) לנהל כל חדירה כמבצע התקפי בסדר גודל אוגדתי אם לא למעלה מזה.

[בתמונה: מתגרשים... הם שם ואנחנו כאן... כרזה מימי בנימין נתניהו כראש ממשלה... צילום: תנועת מפקדים למען ביטחון ישראל. המקור: פייסבוק]

דין יהודה ושומרון כדין מוסול, חאלב ועזה

והיה והמדינה הפלסטינית תהפוך לישות טרור רבת עוצמה על-פי המודל העזתי - שתאלץ את ישראל לנקוט במהלך צבאי כולל להסרת האיום  - הרי שמהלך זה יהיה קשה ביותר ועתיר מחירים. אלו הטוענים שצה"ל יוכל לתת לאתגר זה מענה מבצעי מלא ומוחץ, אם לא לשחזר את הישגי יוני 1967 בה נכבשו שטחי יו"ש תוך ימים ספורים, זורים חול בעיני הציבור (במודע או מתוך הונאה עצמית) - וזאת מבלי לקחת בחשבון תרחישי מלחמה במספר זירות במקביל. מספיק להתבונן בקשיי הלחימה בהם מתמודדים צבאות העולם בעשורים האחרונים - באפגניסטן, בעיראק ובסוריה בין היתר, ובעיקר בשטחים עירוניים גדולים כמוסול וחלב - על מנת להבין את עומק הזחיחות וחוסר האחריות שבהתעלמות מהסיכון הביטחוני-אסטרטגי הקיומי הטמון בנסיגה כוללת מיו"ש ובקעת הירדן והקמת מדינה פלסטינית בשטחים אלו.

לגיטימציה בינלאומית לכיבוש מחודש לא תהיה!

בהתבסס על ניסיון שלוש המערכות המקיפות בין ישראל לחמאס (2008-9, 2012, 2014), לא זו בלבד שכיבושם מחדש של שטחי יו"ש לא יזכה בלגיטימציה בינלאומית, אלא שישראל תעמוד בפני לחצים בינלאומיים כבדים להסגה מידית של כוחותיה. אף מעצמת העל הרוסית לא הייתה חסינה מסנקציות בינלאומיות בעקבות כיבוש חצי-האי קרים - המהווה חלק קטן מאוקראינה, והיה שייך במקור לרוסיה) בעוד שכיבוש יו"ש יהווה כיבוש של מדינה ריבונית שלמה.

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

[i] ארי שביט, "על החיים ועל המוות", הארץ, 18 ביוני 2006

[ii] המושב ה-376 של הכנסת ה-13, 5.10.1995.

[iii] אפרים קארש, "אסון אוסלו", עיונים בביטחון המזרח התיכון מס’ 123 (אוניברסיטת בר-אילן, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים, ספטמבר 2016), . 21

[iv] Geoffrey W. Watson, The Oslo Accords: International Law and the Israeli-Palestinian Peace Agreements (Oxford: Oxford University Press, 2000), 315-16, 333-4, 356-59. 3

[v] דוד בן-גוריון, יומן המלחמה תש"ח-תש"ט (תל אביב: משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1982), כרך ג’, 885.

[vi] הוא אף קבע כי "ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, [תישאר] כבירת ישראל, בריבונות ישראל".

[vii] בוויתוריו אלה, אהוד ברק לא רק התנער לחלוטין מחזונו של רבין, אלא אף הביא לעיוותה המוחלט של החלטה 242 מנובמבר 1967, שתבעה את עקרון השטחים-תמורת-שלום וששימשה בסיס למרבית תכניות השלום שהועלו מאז קבלתה, ובכלל זה תהליך אוסלו. לא זו בלבד שההחלטה לא דיברה על הצורך בהקמתה של מדינה פלסטינית (ואף לא הזכירה את "העם הפלסטיני"), אלא שהיא הכירה בזכותה של ישראל להמשיך ולהחזיק בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים (שלא לדבר על "פיצוי" כלשהו להמשך שליטה זה). ואולם מאז קמפ דיויד הפך עקרון "חילופי שטחים" לחלק בלתי נפרד מנוסחת "גבולות 67' עם תיקוני גבול קלים". יתרה מזאת, לאחר שערפאת דחה את ויתוריו המפליגים ופתח (בסוף ספטמבר 2000) במלחמת טרור עקובה מדם (הידועה בשמה המכובס "אינתיפאדת אל-אקצא" או "האינתיפאדה השנייה"), הסכים ברק (בעידודו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון שהציג את רעיונותיו בחודש דצמבר בפני ערפאת - שלא היסס לדחותם) לוויתורים נוספים בפסגת טאבה ובכללם הכרה ב"זכות השיבה" (אם כי ללא חזרתם בפועל של כל ה"פליטים" לשטח ישראל). ראו אפרים קארש, ערפאת: האיש ומלחמתו בישראל (תל אביב: מעריב, 2004), פרקים 9-12.